טענה רווחת בחוגי "בני – הישיבות" על חב״ד – על כי ב״תומכי תמימים״ מלעיטים בחורים צעירים ב"נסתר דאורייתא" בהיקף של 4 שעות, על חשבון מיעוט ההתעסקות בתורת הנגלה, אשר מלבד "ביטול תורה"… אין לנו עסק בנסתרות – ובפרט למי שלא מילא כרסו בש״ס ופוסקים (דבר הנחשב למהפכני אפילו בחוגים חסידיים אחרים). עוד זאת, העיון והחקירה בנושאים אלוקים – מופשטים, עלול, חס ושלום להביא להרהורי כפירה או ספיקות באמונה. וטוב היה להניח הדבר בתמימות התמימים באמונה פשוטה. בבחינת ״אל תעירו ואל תעוררו״…
אמנם, הרבי כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע – שיסד את ״תומכי תמימים״ כבית – היוצר של אישים (תרתי משמע…) מחוסנים מחיידק תרבות הכפירה, ההשכלה, הציונות ו…הקרירות הבעל-בתית (אשר רבים חללים הפילו בישיבות הלא – חסידיות) – שידע כ״רוקח סמי הנשמה״ להרכיב תרכיבו על בסיס הקבלה והחסידות ו…ההלכה, הוא גם השכיל לקבוע את המינון הנכון להענקת ״חסינות״ לנשמות הצעירות בדורו ובדורנו אנו.
כי לא הרי דורות הקודמים, כאשר הרחוב היהודי היה ספוג חום רוחני ואמונה תמה, ומסוגר בד׳ אמותיו תוך ניתוק מתרבות הגויים -כהרי דורות האחרונים, בו חיידקי השכלתנות מחד, או וירוס החומרנות מאידך, חדרו גם מחלונות בית – המדרש.
וכדי לחנך יהודי שלם לא רק ב״גופין דאורייתא״, חרדיות מעשית, כי אם גם ב״וחי בהם״ תוך הזדהות התודעה עם עיקרי האמונה המחשבתיים, והתעוררות הלהט הפנימי באהבת ה׳ בתפילה ואהבת ישראל – אי אפשר כלל בלי עיסוק מעמיק ומקיף בתורת חב״ד!
וחובה הלכתית היא זו כפסק הרמב״ם: ״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע (!) שיש שם מצוי ראשון״ וכו' וכו' – כפי שממשיך לפרט שם כמה וכמה מושגים באחדות ה' שיש ״לדעת״ אותם (היינו ב״ידיעת״ גמרא… לא באמונה בלבד) וידיעת דבר זה – מצוות עשה! (רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א, עי״ש היטב).
ולא מצוות המוח בלבדו, כי אם גם חובת הלב, שהרי בלא הרחבת השכלה זו, אי אפשר לבוא לאהבה ויראה אמיתיים – ״והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם״ וכו׳ (שם פ״ב ה״ב) – ובסגנון חריף יותר: ״אינו אוהב הקב״ה אלא בדעת שיידעהו, ועל פי הדיעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה״… (שם הל׳ תשובה בסופו) – וב"תומכי תמימים" מעדיפים הרבה…
וברור שמושגי האלוקות, הספירות, סדר ההשתלשלות ומהותה של נשמה – אינם מופיעים בבבא – קמא כי אם בספרות משנת חב״ד! ללומדיה בעיון, בשיעורים ובחברותות – כדבעי… והדואגים ל״ביטול תורה״, סימן דאישתמיטתיה הלכה מפורשת ברמב״ם (הל׳ ת״ת פ״א הי״ב) – בבארו מאמר הגמרא ״לעולם ישלש אדם שנותיו… ושליש בתלמוד״ – וז״ל: ״והעניינים הנקראים פרדס (החכמה האלוקית ומושגיה שנתבארו בהל׳ יסוה״ת שלו) ־ בכלל הגמרא הם״!!!
שהרי הגדרת ה׳׳גמרא״ היא ליבון ובירור פרטי משמעויות המשנה ומקורותיה בפסוקים, ומסכתות שלימות מבארות פסוקים בודדים במקרא, ואיה המסכת המבארת משמעות הפסוק ״ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ או ״וידעת היום… כי ה׳ הוא האלוקים״ או ״ואהבת את ה׳ אלוקיך״? – היכן הוא הסימן בשו״ע המבאר הל׳ אמונה, הל׳ אהבה ויראה ?!… (או שמא מכיון שאין סימנים אלו מופיעים בשו״ע מרן הבית – יוסף מוכח שאין אהבת ה׳ נוהגת בזמן הזה… ח״ו!). הא למדת, שתורת חסידות חב״ד היא היא ה״גמרא״ וה״מפרשים״ של "חובות – הלבבות" ומה לכם כי תלינו שבתומכי תמימים לומדים ארבע שעות ביום עוד מסכת, ולעיונא…
ומה גם שהתוצאות בלימוד זה בעבודת – הנפש הם הזדככות הדיעות והתעדנות הנפש הבהמית, הטועמת מן האור כי טוב, ודלא כשיטת המוסר המדכאת ושוברת מפחד העונש ומתאוות השכר, וטיפול משגיחי ישיבות מסויימות בנושא הספיקות באמונה (הצפים בהכרח במוח ישיבתי חושב…) הוא באופן של הדחקה (תלמד הרבה גמרא – וזה יעבור לך…) ומתחת לקרקפתו דמנחת תפילין רוחשים הספיקות… – מציבה תורת החסידות בהירות ההכרה והידיעה בכל מושגי העיקרים באמונה, ומבלי לחשוש שמא בתחילת העיון יתעוררו שאלות – שהרי שני מצבים הם שהרגל אינה כואבת: 1. רגל בריאה 2. רגל שקפאה… אמנם, העיסוי של הרגל הקפואה – על מנת להחזירה לחיים כרוך בכאבים חדים, ברם, רק שוטה יבקש מהרופא לחדול מעיסוייה, בטענה שקודם העיסוי לא חש כאבים כלל, וחבל לעורר בעיות…
וכללות הטענה דאין לנו עסק ב"נסתרות לה׳ אלוקינו"… (עיין ברש״י נצבים כט, כח. דאין פסוק זה שייך לענייננו כלל…)
ובפרט, למי שעדיין לא מילא כרסו בש״ס ופוסקים, אינה נובעת מנקודת האמת… ראשית, חסידות איננה קבלה, וכל מי שטעמה יודע שאין היא ״נסתרות״ אלא חכמה מסודרת והגיונית, שכל בחור ישיבה מסוגל להבינה על בוריה. שנית, צא ובדוק: האם ראש הישיבה שכבר מילא כרסו… האם החל כבר לעסוק בתורת החסידות?!… או שמא הטענה באה מעצת היצר, הדואג פן תתחסן נפשך, על כן מתעטף הוא באיצטלא דקדושה ודורש להחזיר עטרת הנגלה ליושנה ותובע ״הסרת החסינות״…
(שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר – "פנימיות" 2 – חשון נ"ד)