סיפר המשפיע המפורסם בעל מסירות נפש הרה״ח רבי מענדל פוטרפס זצ״ל את הסיפור הבא:
איש חסיד היה, מחסידי האדמו״ר הזקן נבג״מ, בלי מזון ומחיה, פשוטו כמשמעו. הוא ובני ביתו רעבים ללחם ובבית אין כל. כשהגיעו ימי החגים התעלם ממצבו הקשה ושם פעמיו אל הרבי. שם, בחצר הרבי, שכח לגמרי מכל דאגותיו והשקיע עצמו בתורה ובעבודת ה' בקדושה ובטהרה. כאשר באה עת הפרידה, נכנס אל הרבי ל״יחידות״ ובקשה אחת בפיו – כי דברי התורה ששמע יקלטו במוחו לעבוד את ה׳ יתברך בלב שלם. הרבי בירכו והוא פנה ללכת.
שב החסיד לביתו וניסה להשקיע עצמו בחסידותו. אך דא עקא, המקום גורם ומה שהיה עולה בידו בשבתו בבית ה׳, בצל רבו, לא עלה בידו, בביתו מקום שבו אשתו וילדיו שואלים ללחם; הגשם דולף דרך הגג המט ליפול! וגם העז, שאת חלבה שתו הילדים הרכים, מתה בכפור… כיון שכך, החליט שיש לשוב אל הרבי. אורז הוא את צרורו הדל ויוצא שוב לדרך, והפעם – לקול זוגתו המזהירה אותו שוב. ושוב: ״כשתבוא אל הרבי, אל תשכח להזכיר לפניו את מצבינו ואל תשוב ללא ברכה לפרנסה ראויה; השמעת״ ?! – ״שאל אשאל״ הבטיח לה בקול מרגיע . ואולם בבואו לחלות פני רבו האזין החסיד לדברי התורה של הרבי, דברי אלוקים חיים ממש, והם מילאו את כל יישותו, עד כי כאשר עמד שוב בפני הרבי, לפני נסיעתו, הרהר בנפשו: ׳׳בושה וכלימה, היא להיות ניצב בפני הקודש, במקום בו לומדים תורה ועוסקים בעבודה שבלב, במקום שהמושג "אין עוד מלבדו" הוא מוחשי ממש ו…להזכיר את צרכי הגוף הגשמי״… כה חשב החסיד וגמר אומר בנפשו שלא להזכיר דבר וחצי דבר מענייני גופו, וכך עשה. קיבל את ברכת הרבי על משאלותיו הרוחניות ויצא לדרכו.
רק שב הביתה וזוגתו מקדמת את פניו בשאלתה: ״נו, מה אמר הרבי?״ – ״לגבי הפרנסה… – הוא עונה בשפה רפה – לגבי הפרנסה… פשוט… פשוט התביישתי להזכיר…״ הפעם היא אינה סולחת: ״צא מיד מהבית ואל תשוב ללא ברכת הרבי!״
בתוך לבו, מרוצה היה לשוב אל הרבי, אל מקומה של אוירה נעלית ומרוממת המשכיחה כל דאגה. אך ידע כי שוב לא תהיה לו ברירה. ירצה או לא ירצה, עליו לבקש עצה וברכה ל…גשמיות. כיון שבא, לא מיהר ללכת ורק לאחר שהות ממושכת מצא את עצמו עומד בפני הרבי, בפעם השלישית תוך תקופה קצרה, ומגיש את בקשתו.
עתה, לא יכול היה להתעלם לגמרי ממצבו העגום ומזעקותיה של זוגתו, שאמנם אשה כשרה וצנועה היתה, אך כבר כשל כח הסבל… כך ניסה להתגבר על רגש הבושה העמוק שאפף אותו והחל לנסות ולהציע את בקשתו. ואולם, המילים כמו נתקעו בגרונו, ובשום אופן לא הצליח להוציא בשפתיו את מה שהיה בלבו.
רבנו הזקן שהרגיש בכך, פתח ואמר:
למעלה, לפני הקב״ה עומדות ״נשמות ערטילאיות״, וזה עניינן של הנשמות הללו: בימי חייהן בעולם הזה, לא למדו תורה ולא קיימו את מצוותיה, אך לפני צאת נפשם מן הגוף הרהרו בתשובה אמיתית. עומדות הנשמות הללו ותלויות הן, מבלי יכולת לבוא אל המנוחה. שכן, בגיהנום אין מקומן, שהרי נתקבלה תשובתן; ובגן-עדן אי אפשר להניחן כי כדי ליהנות מזיו השכינה יש צורך ב״לבושים״ מתאימים, בעוד שנשמות אלו ערטילאיות הן, ר״ל.
כך עומדות נשמות אלו ומתחננות קדם ריבון עלמין: אנא, הורידנו פעם נוספת לעולם המעשה, שם נקיים מצוותיך ונתעטף ב״לבושים״ ראויים לקבל את זיו אורה של שכינתך. מקבלות אנו על עצמנו לחיות חיים של כל מיני הייסורים וכל סוגי הצער ־ ובלבד שנזכה לבוא אל המנוחה.
ובכן – פונה רבנו הזקן אל החסיד – נשמתך שלך אף היא בכלל נשמות אלו היתה, אלא שזכתה ותפילתה נתקבלה, בעוד שחברותיה, הנשמות, עדיין תלויות ועומדות. מה לך איפוא כי תלין על חלקך. סע לביתך ועסוק בעבודת ה׳ מתוך שמחה וטוב לבב.
■
סיפר המשפיע המפורסם פה מפיק מרגליות הרה״ח ר׳ יהושע ליפקין זצ״ל את הסיפור הבא:
אחד מחסידי סאטמאר היה בא לעיתים קרובות ל"770" (היה לו קרוב משפחה בקראון הייטס) עוד בעת חיי חיותו של כ״ק אדמו׳׳ר הריי״צ נ״ע בעלמא דין.
כשהגיע לאחת השבתות בשנת תשי״א אל קרוב משפחתו החב״דניק, החליט כי מתוך סקרנות גרידא יגש להתפלל תפלת קבלת-שבת ב״770״ כדי לראות מי הוא ״הרבי״ החדש של הליובאוויטשערס.
בחדר ישבו חבורות חסידים ולמדו בספרי חסידות. בשעה הקבועה לתפלת קבלת-שבת מופיע הרבי, מתיישב במקומו ומיד מתחילה התפילה, הלה עומד מסתכל ומתבונן. משהו מוזר נראה לו כל המחזה: אדם צעיר, זקן שחור, ללא שטריימל, גם לא עם גרביים לבנות, הילוכו אינו איטי. כל אותם סממנים חיצוניים שהוא רגיל לראותם אצל אדמו״רי פולין וגליציא – אין הוא מוצא כאן. תפלה שקטה, ללא טלטולי גוף וכו'. משהו לא מסתדר במחשבתו.
לאחר התפלה צעד יחד עם מארחו לביתו. במשך כל הסעודה הוא לא העיר אף הערה על הרגשותיו מראותו את פני הרבי, כי לא רצה לאכזב את קרוב-משפחתו.
בסוף הסעודה כשנשאל ע״י מארחו על התרשמותו מהרבי, ניסה תחילה להעביר את הנושא, אך כשלא הצליח, הפטיר בשפה רפה, אומר לך את האמת: יהודי נעים, עושה רושם, אבל… מארחו לא הגיב על הדברים, והמשיכו בשיחתם הקודמת.
בבוקר כשניעור משנתו, היה נרעש ונפעם בהיזכרו בחלום זה עתה חלם. בחלומו ראה והנה אותו ״יהודי נעים״ ניגש אליו, ולוחש לו בשקט אך בתקיפות: אל תגעו במשיחי!…
החלום הטרידהו ביותר. מה פשר הדברים, מה משמעותם. אל מה הם יכוונו, אין הוא מבין ואינו יודע לאיזה כיוון לחשוב. ואולי אל ישים לב כלל לחלום, בדבר זה האחרון לא הצליח לעמוד, כי החלום ניקר במוחו יותר ויותר. הוא החליט לבסוף כי בתפלת שחרית של שבת, יתבונן היטב, ישים לב וכין לכל פרט אולי בכל זאת יראה משהו, יבחין במשהו.
הוא הגיע לבית המדרש בשעה מוקדמת יותר, תפס לו מקום שממנו יוכל להסתכל ולהתבונן ברבי בכל שעת התפלה. בשעה עשר בדיוק הופיע הרבי כשהוא עטוף בטליתו ובידו הסידור, אך ראה זה פלא, אין הוא פונה למקומו, כרגיל, אלא צועד היישר אליו. טרם הספיק לעמוד על המתרחש, כאשר כל קהל המתפללים זזו ממקומם כדי לאפשר לרבי ללכת במקום שהלך, חש לפתע את ידו הקדושה של הרבי מונחת על כתפו, והרבי מתכופף קמעה אליו ולוחש לו במאור פנים חרישית, תוך כדי חיוך שלש מלים בלבד: חלומות שווא ידברו… ולאחר מכן חזר הרבי והתיישב במקומו.
כל התפלה כולה היה טרוד במחשבותיו: החלום… הרבי… הפניה אליו… בקושי הצליח איכשהו להתרכז בתפלה. רק כשבאו הביתה לסעודת שבת סיפר למארחו את כל אשר קרהו אמש והיום, והפטיר אשרי מי שראה פניו בחלום! (פנימיות 37)