סיפר המשפיע המפורסם פה מפיק מרגליות הרה״ח ר׳ יהושע ליפקין זצ״ל את הסיפור הבא אותו שמע בעצמו מפי אחד מזקני החסידים שעלה מרוסיה. וזה דבר המעשה:
כידוע בארץ מולדתי נרדפתי עד צואר על ה״חטא״ החמור של לימוד תורה עם תינוקות של בית רבן והפצת היהדות, התורה והחסידות בין כל בני ישראל. תמיד הצלחתי להשתמט ולברוח מעיניהם ומידיהם הרשעות.
אך בעת שניסיתי לעזוב את ארץ הדמים, שם השיגוני ידם הארוכה של שלטון הרשע. לאחר מעצר, החלו החקירות, עינויי-תופת ודיכוי עד עפר פסק הדין היה: היפך החיים. אך תודות לחסדי א-ל עליון חוננתי ודנוני לשנות מאסר ארוכות בארץ גזירה. לא כאן המקום לתאר את כל הקורות עמי, את כל הסבל שהיה מנת חלקי יומם ולילה, את כל התלאה אשר מצאני מאחורי סורג ובריח, את כל ההתנכלויות והיסורים שהציקוני השכם והערב.
השבח לבורא עולם שהיה עזרתה בצר לי. עברתי את כל שבעים מדורי הגיהנום והתופת הסובייטי ויצאתי ממחנה המאסר ל״חרות״ בארץ שכל-כולה כלא אחד גדול. במשך זמן שבתי במאסר, הצליחו חמי ושני בני לעזוב בדרך-לא-דרך את ארץ הדמים ולעלות לארצנו הקדושה. מובן שלאחר שחרורי שוב המשכתי במלאכת הקודש, ליקטתי את השיות הנדחות כדי ללמדם תורה ויראת ה,, הדבר הגיע, איכשהו, לאזני השלטונות, וישלחו מרגלי חרש לשמור את צעדי. נאלצתי לעזוב מקום מגורי ולברוח מרחק אלפי פרסאות. גם שם הבחנתי ביצורים הללו העוקבים אחרי. ועינם בולשות מוצאי ומובאי. לא היתה לי ברירה אלא לקיים מאמר הכתוב ״חכי כמעט רגע עד יעבור זעם״. מצאתי מחבוא באחת הדירות ולא יצאתי לרחובה של עיר, בתקוה כי יחשבו שעקרתי לעיר אחרת ויפסיקו לבלוש ולחפש אחרי. למעשה נמשך הדבר זמן רב, ובכל אותה תקופה לא ראיתי את אור השמש, אף זוגתי ובתי שי׳, לא העיזו לפקדני לאור היום מחשש עינא בישא. כך נמשך הדבר תקופה ממושכת מבלי לדעת מתי יסתיים מחול שדים זה מסביבי.
חותני התחנן לפני זוגתי – בתו, כי תגיש בקשת יציאה לארץ ישראל, אולי תצליח לעזוב את ארץ גזירה זו עם בתה – נכדתו להצטרף אליו. זוגתי היתה בדעה נחושה: בלעדי – היא לא תצא ויהי מה. ואילו אני, כולי ״טריפה״ חושש אני מלהראות אף את חטמי החוצה, איך יתכן בכלל שאחלום על בקשה ליציאה. סוכם לשאול את חו״ד הק׳ של הרבי מליובאוויטש, וככל אשר יאמר כן ייעשה.
מובן מעצמו כי כל חלופי האגרות בינינו לבין חמי היו ברמזים ובלשון סתרים. אחד מבני, שבנתיים זכה כבר להסתופף אצל קודש הקדשים בישיבת ״תומכי תמימים״ המרכזית ב״770״ שאל – לפי בקשת סבו – חותני, האם אמו תגיש בקשה ליציאה מארץ מוצאה?
תשובת הרבי היתה ברורה ומפתיעה: ״שהאבא יגיש את בקשת היציאה לכל המשפחה, והשי״ת יהיה בעזרם״!
בני נשאר מופתע ונדהם, הן על כך לא עלה כלל במחשבתו של אף אחד, שהרי אני בבחינת ״טריף – פסול״. המשטרה החשאית מחפשת אחרי בשבעים ושבע עיניים ורבים מאלה שנעצרו ונחקרו, סיפרו אחר-כך, כי במוקד החקירה שחקרו אותם היתה השאלה היכן אני נמצא, אנה נעלמתי וכדומה. כיצד, איפוא, אבוא ואגלה את מקום המצאי. הן מיד אפול לטרף, וכפרי בשל בידיהם הצמאות לדם. כשהעלה בני את החששות הללו, ודומיהן, בפני הרבי, חייך הרבי חיוכו האבהי, וביטל במחי יד את כל חששותיו באמרו: ״זיי וועלין זיך ניט כאפאן״… (״הם לא ״יתפסו״ כי המדובר הוא אודותי).
■
בהגיע אלי הוראתו הק׳ של הרבי – אחזתני שמחה וחלחלה כאחד. היה זה בבחינת חדוה תקיעא בלבאי מסיטרא דא ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא. אמנם את טופס הבקשה תוכל זוגתי לבקש ואף להחזירו, אחר כך למשרד הפנים במקומי. בטענה כי איני מרגיש בטוב מרותק אני למיטתי. אולם כיצד אמלא שאלון זה ואחתום עליו בחתימת ידי? הרי מצויות בו למעלה משלושים שאלות, ובהם עלי לפרט את כל המוצאות אותי מנעורי ועד היום: האם נאסרתי אי-פעם? בעוון מה? האם נשפטתי? לכמה זמן! היכן גרתי כל הזמן? מה מעשי ובמה עיסוקי? מה עושים בני משפחתי? וכו' וכו'. ברור היה כי עלי להכחיש ולהזים מכל וכל את עברי ה״שחור״. ולהמציא, תמורתם, כל מיני כזבים ובדיות שלא היו ולא נבראו. אולם דא עקא: בסופו של גליון-שאלות זה מצויה פיסקה קטנה המזהירה את הכותב, כי על כל דבר שקר אשר יכתב במענה על אחת מהשאלות שבגליון – העונש הוא שלש שנות מאסר בפועל, ואינן חופפות זו את זו. אך אין ברירה, מכיון והרבי הורה שאגיש אני את הגליון, ואף ביטל במחי-יד את החששות שהועלו בנידון – לבטח אך טוב ימצאוני. עיניהם לא יבחינו, מוחם לא ידע לקשר דבר בדבר. ושכלם לא יקלוט כי המדובר הוא אדותי.
מלאתי את השאלון על כל פרטיו ופרטי פרטיו. בתשובותי לא היתה מלת-אמת אחת, מלבד שמי, שמות בני ביתי, שם משפחתנו, וכתובתי העכשוית, על כל היתר עניתי בדברי כזב ומרמה וציירתי את הכל בצורה ורודה וכשרה לחלוטין. וכמובן יחד עם תריסר תמונות פספורט כנדרש. מובן שבאם היו מגלים את כל אשר בדיתי מלבי ורשמתי על גליון זה – הייתי ״זוכה״ ליותר משמונים שנות ״חיים״ במאסר וגלות לארץ גזירה.
מאותו היום שהבקשה הוגשה למשרד הפנים, עבר עלי הזמן בפיק ברכים וברעדה שלא תתואר. אני המשכתי לא להראות את עצמי מחוץ למקום מחבואי. כל נקישה בדלת – האיצו את פעימות-הלב בצורה מסחררת. כל חשש ש״טיפוסים״ מסוימים מהלכים ליד הבית, גרמו לפחדים איומים ולחששות נוראות.
חדשים חלפו ואין אות סימן לתשובה על הבקשה. אך המתח טרם פג, והחששות לא פסקו. כעבור שנה ומחצה, נתקבל מענה מהשלטונות בו מודיעים כי בקשתי נענתה בחיוב ועלי לבוא ולקבל את הדרכון עם היתר-היציאה. עיני . לא האמינו למראה הכתוב. חששתי שמא טמנו לי פח כדי לתפסני (שהרי כל הזמן נעשתה כל המלאכה ע״י זוגתי), אך אין ברירה. נגשתי למשרד הפנים, כדי לקבל את האישור הנכסף. ואכן הפקיד הגיש לי במאור פנים ובחיוך את אישור היציאה מהארץ. בבואי עם הבשורה בפי ובידי, ארזנו תוך ארבע שעות את כל חפצנו בחבילות ובמזוודות, ועלינו על מטוס היוצא למוסקבה, שם היינו צריכים להמתין מספר ימים עד שיהיה לנו מקום במטוס לוינה.
כשהגשתי את הניירת והמסמכים לפקיד הקבלה בשדה התעופה, יחד עם המטען, נתקף הלה בחמת־זעם וטען כי האישורים מזויפים המה. ואף קללני קללה נמרצת. את כל המסמכים לקח עמו כדי לברר את אמיתותם. ואני – נמס לבי בקרבי. איני יכול לעשות מאומה. כל המסמכים אצלו. מחיתי נמרצות, אך אין איש שם לב לדברי. משך זמן עמדתי בפחדים איומים ונוראים וחששתי מי יודע מה עלול להיות עמדי עתה. כעבור זמן מה חזר הפקיד המרושע כשהוא רוטן וכועס, אך סינן מבין שיניו – נתמזל לך מזל, יהודון. החתימות הפעם אינן מזויפות.
אבן נגולה מלבי, מהרתי לסדר את הסידורים האחרונים, ומיד עלינו על המטוס שהמתין כבר על המסלול.
כל עת ההמראה והנסיעה לא פסקתי מלהרהר בדברי קדשו של הרבי: ״זיי וועלין זיך ניט כאפאן״…
(פנימיות 36)