מספר הרב אהרן דב הלפרין שליט"א:
פגשתי אותו לראשונה לפני 10 שנים בדיוק ימים ספורים לפני ראש-השנה תשמ״ו. התארחתי אז בבית-חב"ד של ברקלי, סן-פרנציסקו, בניהולו של השליח הרב יוסף לנגר.
ברקלי, למי שלא יודע, שימשה במשך שנים רבות כ׳עיר הבירה׳ של ה׳היפים׳. האוניברסיטה המפורסמת שלה, ׳אוניברסיטת־ברקלי׳, היתה מעץ בית-חרושת שייצר לעולם כולו את תנועת ה"היפים" וכל מה שסימל את ׳מרד הנעורים׳ בשנות השישים והשבעים.
גם בזמן ביקורי, לפני עשר שנים, כשתנועת ה"היפיס" העולמית כבר הלכה ודעכה – עדיין היתה אוניברסיטת ברקלי ׳בית-היוצר׳ לכל שגעונות הצעירים למיניהם. אחוז הסטודנטים היהודים באוניברסיטה, כמו מובן מאליו, היה גבוה מאד, ומעורבותם בכל התנועות השגעוניות – וגם זה לא מפתיע – היתה גבוהה עוד יותר מבחינה פרופרציונלית.
חב"ד, באופן טבעי ביותר, החליטה שאסור להפקיר מקום כזה, והשליח שנבחר להקים ״בית-חב״ד״ במעוז ה׳היפים׳ העולמי, היה הרב יוסף לנגר, בעל-תשובה בעצמו.
ההדרכה הראשונה שקיבל הרב לנגר מהרבי, היתה להקפיד במיוחד שכל אחד יוכל להיכנס לבית-חב״ד, וכל מי שנכנס ירגיש בחמימות ובאוירה לבבית. ״שבית חב״ד בברקלי, יהיה המפתח ללבבות אחינו בני-ישראל, כאשר כל הנכנס אליו ייפתח לבבו ויהיה כלי לקבל השפעה רוחנית״ – – כתב הרבי במכתב הברכה הראשון לרב לנגר.
ואמנם, מאז קבלת המכתב ועד היום, הדלתות תמיד פתוחות, ולא רק במובן המליצי. ״גם בלילות״, אומר הרב לנגר, ״אנחנו משאירים את הדלתות פתוחות למרות שהסביבה מסוכנת, כדי לקיים את ההוראה של הרבי שכל צעיר יהודי ירגיש שתמיד הוא יכול להיכנס לכאן״. והם נכנסים ובאים, בהמוניהם, ביום ובלילה. לשבת, לשוחח וגם לישון. הרב יצחק פדרמן, המנהל הארגוני של ״בית חב״ד״, אומר שרק חלק מהסטודנטים מגיעים כדי להתקרב לאידישקייט. הרוב נכנסים סתם בגלל המקום המזמין, הלא מחייב. ההשפעה הרוחנית באה אחר-כך. לעיתים אפילו בגלגול אחר…
בין הסטודנטים שפגשתי שם היה צעיר ישראלי, אייל שגב, קיבוצניק. מהשיחה הקצרה שקיימתי עמו התברר לי כי אייל נמנה עם אלו שנכנסים לבית-חב"ד מפעם לפעם ללא שום כוונה או נכונות להתקרבות. "פשוט נעים לי להכנס לכאן מפעם לפעם, החבר'ה נפלאים".
קרוב לשעה ביליתי בשיחה עם אייל שגב. צעיר נבון ונעים הליכות, בעל השקפות שמאלניות מובהקות, שלא היה מוכן להודות לי כי מה שמושך אותו ל"בית חב"ד" זו הנשמה היהודית שלו שהוא אינו יודע על קיומה. "בהחלט לא. סתם חבר'ה חמים שנעים לי מאד להיות במחיצתם".
גלגלתי עמו שיחה נעימה עד לשעה שנאלצתי לעזוב בדרכי לנמל התעופה, ומכיוון שהיה אמור בעוד מספר שבועות לחזור לארץ ובדעתו לשהות שבוע בניו-יורק, נתתי לו את הכתובת ומספר הטלפון שבו התאכסנתי בניו-יורק.
בהושענא רבה, כשכבר הספקתי לשכוח ממנו, הוא התקשר,"סתם, כדי להגיד שלום", וכשהצעתי לו, תוך כדי שיחה, להגיע ל-770 לשמחת תורה הוא צחק. הלילה אני עולה למטוס לארץ".
"אתה יודע", אמרתי לו, "שזה לא ביג-דיל לשנות את תאריך הטיסה. וחוויה כזאת, שמחת תורה אצל הרבי, לא עוברים כל יום"…
להפתעתי הוא השתכנע די בקלות. הזמנתי אותו להתארח אצל המארחים שלי, משפחת פלינט, אף מבלי שהספקתי לבקש את רשותם ולמרות הכלל ש"אין אורח מכניס אורח". מי שזכה לראות פעם מקרוב את "הכנסת האורחים" המופלאה שלהם ומי שנזדמן לו לסעוד על שולחנם בשבתות או בחגים – יודע שלא הסתכנתי בהזמנה שלא ברשות…
לא אלאה אתכם, קוראים נכבדים, בכל התלאות העוברות על מי שצריך לארח קיבוצניק ב״יורה הרותחת״ של 770 בשמחת תורה, עד שלאחר 4-8 שעות הדוחק והצפיפות וההקפות והריקודים וההתוועדויות – פחדתי אפילו לשאול אותו לתגובתו… לא אכביד בתיאור שתי היממות כי הסיפור הגדול שייך בין-כה-וכה לסוף, לתור המשתרך ל"כוס-של-ברכה" בתום שתי היממות הגדושות והמעייפות.
לאחר כשעתיים של עמידה בתור הגענו לרבי. השירה בעיצומה. הרבי מנופף בעוז עם ידו הק׳, וביד השניה מוזג מהגביע לעוברים לפניו כבני מרון, מהצד האחר של השולחן. כעבור כמה דקות הרבי פונה לצד שלנו.
אייל הראשון ואנוכי השני. על פניו הק׳ נהירו עילאה. הוא מוזג מהגביע לאייל ״לחיים ולברכה״, אחריו, מוזג לי בכוס ״לחיים ולברכה״, ואז פונה שוב לאייל שכבר הספיק להתחיל לזוז, מושיט לו בקבוק יין, על פניו הק׳ חיוך ממיס כל לב. ״בשביל הקיבוץ״ – אומר לו הרבי בקול רם ובעברית צחה…
שעה ארוכה אייל היה בהלם, כמוני. המשפט היחיד, ה׳צברי׳, שיצא מפיו בערך אחת לשלוש דקות: ״וואלל'ה, מאיפה הוא ידע״?!…
למחרת בצהריים כבר עלה על המטוס בדרכו לארץ. על המסקנות, אם היו כאלו, לא הספיק לשוחח עמי בטרם נסיעתו. אבל על החוויה המופלאה שעבר – לא היו בפיו די מלים להודות.
כעבור שבועיים התקשר אלי לכפר- חב׳׳ד. במסיבה שערכו לו החבר'ה עם שובו – הוא חילק מהיין וסיפר את הסיפור המופלא. ״מה זה קיבוצניקים״ – הוא אומר לי – ״כשסיפרתי להם על הפלא, אמרו לי "עזוב, בחייך, זה אדם פיקח, מיד ראה על הפרצוף שלך שאתה קיבוצניק׳״…
״ואתה״? שאלתי אותו. ״אני״ – ענה לי לאחר כמה שניות של שתיקה – ״אני לא קונה את ההבל הציני הזה. כי אני ראיתי את העיניים כשהביט בי. יותר נכון – אני ממשיך לראות אותן כל הזמן״…
שלש פעמים, במהלך החורף ההוא, בא לביתי בכפר-חב"ד להתארח בשבתות. אינני יכול לומר שהפך ל״בעל-תשובה״ במובן המקובל של המלה, אבל את התפילין שקניתי לו במתנה הבטיח להניח כל יום.
(פנימיות 35 – מתוך שבועון ״כפר חב"ד" מס'׳ 684)