שאלה: ראיתי שחסידי חב״ד מביאים לאחרונה הרבה מקורות מהזוהר ודברי חז׳׳ל וכו' על זה שמשיח ימות לזמן קצר לפני התגלותו. ונשאלת השאלה, למה זעקתם כל הזמן שמשיח יחיה בחיים נצחיים. ופירסמתם בכל מקום את אמונתכם שהרבי יחיה לעולם ? לפחות תודו שטעיתם בזה !
תשובה:
א. צריך להבדיל בין שני דברים שונים. העניין הזה שמשיח יש בו חיים נצחיים, הוא פסוק מפורש ״חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד״, והארכנו במקורות נוספים על זה בספר ׳׳יחי המלך המשיח" (ע' קל"ב ואילך) ובספר "מבשר טוב" (ע' קע"א-ב).
אבל כאן יש דבר נוסף, שהמשיח מבקש ומאמין שהמעבר אל החיים הנצחיים (כלומר למצב של מלך המשיח בגילוי ־ ׳׳משיח בן דוד״) יהיה ״בלי הפסק בנתיים״. ודבר זה תלוי במצב של עם ישראל כדברי ה׳׳אור החיים״ הקדוש בפ' מצורע.
ומאחר שהרבי דיבר על כך פעמים רבות, והביא לכך מקורות מנגלה וחסידות שאפשר לצאת ידי חובה של ״ואל עפר תשוב״ על ידי ״ונפשי כעפר לכל תהיה״ וכו', ושאז יהיה המעבר לתקופת הגאולה בלי הפסק בינתיים, על כן כמובן שאנו האמנו בזה שכך יהיה בפועל, ולא רצינו בשום פנים ואופן להעלות על דעתנו שום אפשרות אחרת. ומה שבעוונותינו הרבים לא זכינו לזה. הרי יש כאן רק את העניין של ה״הפסק בינתיים״, אבל אין בזה סתירה לעצם העניין של החיים הנצחיים של משיח, ואדרבא שבעלייתו והתעלמותו עכשיו מקבל את החיים הנצחיים הללו, וכמבואר בזוהר בלק ר"ג, ב'.
ב. לאחר הסתלקות כ״ק אדמו״ר הריי״צ, ביאר הרבי (בש״פ ויקהל פקודי): ״אילו זכינו – היו כל העניינים האלו מספיקים לנצח את המלחמה, והרבי היה מוליכנו מכבר לקראת המשיח, אך מאחר שלא התמסרנו אליו כפי הצורך – לא הספיק גם אז, ואז, כפי שהרבי מוסיף במאמר, משליך המלך חייו מנגד״.
כל אחד מבין שהרבי לא היה אומר בחייו של הרבי הריי״צ שיש אפשרות כזו, כי מצפים ומייחלים שלא יצטרכו להגיע לזה, אבל לאחר ההסתלקות הוא ביאר את העניין והביא לזה מקור. וגם כאן, אילו זכינו היה המעבר אל החיים הנצחיים בלי שום הפסק בינתיים, משום שלא זכינו נזקקים אנו עתה למדרשים ומקורות אלו.
ג. אנו מוצאים דוגמא נפלאה לדבר בגמרא (כתובות ק"ד, א): ״ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנו תעניתא ובעו רחמי ואמרי: "כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב" (ביום פטירתו של רבנו הקדוש, גזרו רבנן תענית ובקשו רחמים, ואמרו: כל מי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב !). ועי״ש בגמרא שאמתו של רבי כשראתה את היסורים שסובל, הפריעה לחכמים להתפלל עבורו, וכשפסקו מהתפלה יצאה נשמתו.
וביאר בחידושי אגדות מהרש״א: לפי שהיה רבי ע״ה שלם בתכלית השלימות בעיון התורה ובמעשה המצוות… והיה ראוי לפי תורתו ומעשיו להיות חי וקיים לעולם, שעל כן נקרא רבנו הקדוש, ועל כן גזרו מאן דאמר נח נפשיה ידקר בחרב כו'. גם שהיה כל ימיו סובל יסורים בשביל הדור… שהיה מגין על דורו… ותחתונים מבקשים את הרבי להיות… חי וקיים לעולם בגוף ונשמה״.
הרי מפורש בחז״ל שכאשר התלמידים ראו ברבם שהוא ״בתכלית השלימות בעיון התורה ובמעשה המצוות״, לא התביישו לפרסם את אמונתם שהוא יחיה לעולם. ועד שהזהירו שמי שיעיז לומר שהוא מת ידקר בחרב !
והנה גם על רבנו הקדוש אמרו שהוא המשיח (סנהדרין צ"ח, ב'), ואולי גם משום זה היו בטוחים שלא ימות. ומעניין להעיר שמאז רבנו הקדוש שנקרא בשם ״רבי״ סתם, לא היה עוד אדם שנקרא בכל תפוצות ישראל בשם ה״רבי״, רק כ״ק אדמו״ר מליובאוויטש.
כמו כן יש לשים לב שאצל רבנו הקדוש האמינו שהוא יחיה לעולם אע״פ שידעו שהוא עשה ״צוואה״. וכמבואר בגמרא (שם ק"ג, א'): ״תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו שלחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי… אמר להן לחכמי ישראל אני צריך… שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא כו': ואע״פ שכולם ידעו מהצוואה, מ״מ לא הפריע הדבר לאמונה הברורה של תלמידיו שהוא יחיה לעולם.
ואם נשאל עתה, האם תלמידי רבנו הקדוש טעו באמונתם הברורה, הרי התשובה היא שהם בוודאי לא טעו, כי האמונה הזו היתה נכונה ואמיתית, וזאת אע״פ שלבסוף לא זכו לכך שהדברים יתקיימו בפועל ממש.
ודאתינן להכי יש להוסיף עוד. שהרי מצינו בגמרא שם שרבנו הקדוש היה בא בכל ערב שבת לעשות קידוש בביתו (ועי״ש בהגהות רעק״א), ואפשר שהאמונה של תלמידיו שהוא יחיה לעולם, היא שגרמה לכך שהוא יהיה באופן של ״חי וקיים״ גם לאחר שספדוהו וקברוהו. עיין המשך לעניין בפנימיות 11.
(פנימיות 10 – שאלות ותשובות עם הרב שלום דב וולפא – תמוז ה'תשנ"ד)