שאלה:
שמעתי על מנהג "סעודת משיח" שהמציאו חב׳׳ד לעשות בשביעי של פסח, אחרי תפילת מנחה, ועוד הגדילו לעשות, לקבוע מנהג חדש לשתות ארבע כוסות בסעודה זו… מה פשר ״ההמצאות הללו״
תשובה:
חוסר הידיעה בנושאים אלו של ״דרכי החסידות״ מצער מאד. כיום שנדפסו אלפי ספרי חסידות ונמצאים בהישג יד של כל מבקש אמת, יכול כל אחד ממש למצוא בכוחות עצמו הסברים נפלאים ומלאי תוכן על כל פרט, שנראה לו דורש ביאור ובמיוחד במאות ספריו של כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו. נשתדל בשורות הבאות לענות בקיצור עד כמה שניתן במסגרת מדור זה, ותן לחכם ויחכם עוד.
ראשית: לא חב״ד המציאו מנהג זה אלא מייסד החסידות הבעש״ט הק׳ בכבודו ובעצמו, שאמר שביום זה שביעי של פסח -״מאיר גילוי הארת משיח״ ולכן הנהיג לעשות ״סעודת משיח״. מנהג זה מתקיים גם כיום, בעוד חסידויות מפורסמות שממשיכות את דרך הבעש״ט הק׳ גם במנהג זה.
הטעם ל"סעודת משיח":
א. בשביעי של פסח ובמיוחד בסיום היום מאיר בתוקף ״גילוי הארת המשיח״. מבואר בחסידות שביציאת מצרים נתחדש כללות הגאולה ונפתח אז הצינור גם לגאולה העתידה בב״א. ומכיון שבכל שנה ושנה חוזרת וניעורת אותה ההמשכה שהיתה בפעם הראשונה (החיד״א ב״לב דוד״ פכ״ט), הרי שבחג הפסח שבכל שנה מתעורר (לא רק הגילוי של יציאת מצרים אלא גם) גילוי הארת המשיח. מכיון שידוע שכל המשכה — בסיומה היא מאירה בתוקף יותר (ראה סידור עם דא״ח ל״בעל התניא״), הרי שתוקף הגילוי של יציאת מצרים, וכן הגילוי של הגאולה העתידה שנכלל בו, הוא ביום האחרון של פסח, ובו גופא בסופו של יום.
הדבר בא לידי ביטוי גם בקריאה בתורה של שביעי של פסח, שבו הושלמה היציאה ממצרים ע״י קריעת ים סוף: קוראים ב״שירת הים״, שתחילתה ״אז ישיר׳, ל׳ עתיד — מכאן לתחיית המתים מן התורה (סנהדרין צ״א, ב.) ובסיומה: ״מקדש ה׳ כוננו ידיך ה׳ ימלוך לעולם ועד״ — שעוסק בביהמ״ק השלישי שיבנה ׳׳בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד לעתיד לבוא״ (בשלח ט״ו, י׳׳ז- ח בפרש״י). וכן מרומז הדבר בהפטרת שביעי של פסח (שמואל ב׳, כב): שירת דוד מלכא משיחא ״ביום הציל אותו ה' וגו'״, וסיומה: ״מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם״, ומשיח צדקנו – ״בן דוד״ הוא. וגלוי הדבר בהפטרת אחרון של פסח (בחו"ל) (ישעי׳ י׳, לד.): ההפטרה ברובה הגדול עוסקת במשיח ובימות המשיח: ״ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח ה׳… והריחו ביראת ה'… וגר זאב עם כבש… מלאה הארץ דעה את ה׳… ואסף נדחי ישראל… וגו׳״. ומה שהפסוקים הראשונים בהפטרה זו — ״עוד היום בנוב וגו'״ עוסקים בנצחונו של חזקי׳ה על סנחריב – הרי שמכיון שמפלתו של סנחריב היתה בליל יום א׳ דפסח (פרש״י ד״ה עוד היום, מגילה ל״א, א.) ולא בשביעי של פסח, לכן מובן -שגם פסוקים אלו שייכים לעיקר ההפטרה – משיח וניסי הגאולה. והקשר של חזקי׳ה לזה, הוא משום ש״ביקש הקב״ה לעשות חזקי'ה משיח (סנהדרין צ״ד, א).
ב. בעת הקריאה בתורה ואמירת ההפטרה, מבטא היהודי את ענין ״גילוי הארת משיח״ שבעבודתו הוא, במקביל להארה שבכל העולמות, אולם הוא עושה זאת רק בדיבור (הקריאה והאמירה) ובמחשבה (הכוונה). בעת הסעודה הוא מבטא עניין זה גם במעשה ובפועל, בסעודת מצווה. את הכוונה הקדושה של גילוי הארת משיח – הופך היהודי ל״דם ובשר כבשרו״ – ע״י שאוכל סעודת מצווה בכוונה זו, ובפרט – שסעודה זו חדורה בדברי תורה וחסידות בענייני משיח וגאולה, תוך חיזוק האמונה בביאת המשיח מתוך התלהבות דקדושה. וזה – מעין מה שלעתיד לבוא – יקוים ״וראו כל בשר״, דהיינו שהקדושה תחדור ותתגלה בגוף הגשמי, כך כהכנה לזה, עושה היהודי בדוגמת זה, וסועד סעודה באכילה ושתיה גשמית, שבכך משתף את גופו הגשמי – בקבלת ״גילוי הארת משיח״ ע״י כוונתו הקדושה והפנימית בסעודה זו.
שייטת "סעודת משיח" לדורות אלו:
״גילוי הארת המשיח״, בשביעי של פסח, הי' בכל הדורות, אולם דווקא הבעש״ט הק׳ שחי לפני כ־ 300 שנה חידש וגילה את מנהג הסעודה לרגל עניין זה, וזאת משתי סיבות:
א בשעה שחושך הגלות מתגבר כבתקופת ״עקבתא דמשיחא״, יש להאיר את העולם, כדי לעזור ליהודים להתגבר על החשיכה הרוחנית, ולכן מוסיפים גילוי אור ב״ועשה טוב״, כדי לחזק את התגברות האור והטוב בעולם.
ב. הבעש״ט הק׳, שמלך המשיח ענהו בהיכלו על השאלה – ״אימתי קאתי מר״ – ״לכשיפוצו מעיינותיך חוצה״, מגלה ומנהיג דוקא בדורות אלו, שמהווים הכנה לגאולה הקרובה, עניינים שהם מעין הגאולה בבחינת ״טועמיה חיים זכו״, ע׳׳ד שבערב שבת טועמים מכל תבשיל ותבשיל של שבת, והרי האלף השביעי – של הגאולה — כנגד יום השביעי הוא.
טעם שתיית ד' כוסות בסעודה זו:
הגאון האלוקי כ״ק אדמו״ר מוהרש"ב זי״ע – מייסד ישיבות ״תומכי תמימים״, אשר ה״חפץ חיים״, הגאון ר׳ חיים מבריסק, והגרח״ע גרודזנסקי זצוק״ל – חרדו לשמו, סעד בשנת ה'תרס״ו סעודת אחרון של פסח ביחד עם מאות תלמידי הישיבה וציווה לתת לכל תלמיד ד׳ כוסות. ואז אמר: ״דאס איז (=זוהי) סעודת משיח״. מובן שההוראה היא לא רק לאותה שנה, אלא עבור כל השנים, וטעם הדבר הוא:
א. עפ״י נגלה: אחד הטעמים בד' כוסות של פסח הוא שהם כנגד ד׳ כוסות שבגאולה שאז הקב״ה עתיד להשקות את אומות העולם ד' כוסות של פורענות, וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות (ירושלמי פסחים רפ״י ב״ר פ״ח,ה.). וכמבואר לעיל, הרי שביציאת מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה, ולכן שייכים ד׳ כוסות דלעתיד – לחג הפסח. כ״ש וק״ו, שענין די כוסות שלעתיד שייך לאחרון של פסח, בסופו של יום, בסעודת משיח, שהוא כדי לעורר את גילוי הד' כוסות דלעתיד. שכן כל ה״גילויים דלעתיד״ תלויים בעבודתנו עכשיו (תניא פל״ז), והכוונה אינה רק להסיר את הדברים המונעים את הגילוי דלעתיד בקו של ״סור מרע״, אלא גם לעורר ולהמשיך את הגילויים דלעתיד, וע"י שתיית ד' כוסות ממשיכים את גילוי הד' כוסות דלעתיד.
ב. עפ״י הסוד: ענין זה של שתיית ארבעה כוסות בסעודת משיח, נתחדש כאמור, ע״י כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, בשנת תרס״ו. שנה זו התאפיינה בגילויים עמוקים ונשגבים, אך מפורטים ומוסברים להפליא במאמרי החסידות רבי הכמות ואדירי האיכות – של אדמו״ר הרש׳׳ב, (ההילולא שלו – ב׳ ניסן). בספרו הגדול ״המשך תרס״ו״ נתבארו כו״כ פרטים בענין הגילוי דלעתיד לבוא – אף שכתב הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״ב) שדברים סתומים הם כו'. והנה "יין", הרי לא רק שיש לו טעם אלא שגורם גם שמחה ותענוג ו״אין אומרים שירה אלא על היין״. וכידוע, ש"יין" שייך ל"סוד". מכיון שעניינה של חסידות חב״ד הוא לא רק לגלות ולפרסם את תורת הבעש״ט, אלא להוסיף בה טעם ותענוג, כטעימה מ״תורתו של משיח״ – וכהכנה וכלי לביאתו. אשר על כן – הוספת מנהג שתיית ארבע כוסות נתגלה ע׳׳י הרבי הרש״ב ״הרמב״ם של תורת החסידות״, ומאז נתפרסם יותר ויותר ע״י בנו יחידו כ״ק אדמו״ר מוהריי״ץ, ונשיא דורנו כ״ק אדמו״ר מה"מ.
ברי הדבר, אשר דברי רבותינו נשיאינו אינם בבחי׳ ״דרוש וקבל שכר״, אלא שכך הם הדברים להוייתם: גילוי הארת משיח – בשביעי של פסח – זו עובדה! וכל יהודי שייך להרגיש זאת ולזרז את גילוי המשיח! – כן הוא בפועל ממש! אשרי חלקו של כל יהודי שיקיים מנהג זה, באם יכול הוא – ברוב עם, ואם אנוס הוא – יקיים המנהג עם בני ביתו, או אפי' ביחידות, וגדולה זכותו.
(מקורות: שיחות לאחש״פ שנדפסו בהגדת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שיחת אחש"פ סה״ש תשמ"ח).
(פנימיות 29 -עם הרב שלום דב וולפא )