כל התשובות לכל השאלות!
« מערך שיעור מובנה על חלקו השני של 'הקדמת המלקט' לספר התניא »
(רשימת המקורות המלאה מובאת בסוף המערך שיעור, והמקורות מובאים תוך כדי הביאור בסימון כחול כדלהלן: דברי אדמו"ר הזקן סומנו באותיות והמקורות הנוספים סומנו במספרים. סיפורי המחשה סומנו בצבע אדום.
תודתנו והערכתנו לכותב והעורך הרה"ח ישראל יצחק שי' זלמנוב ולמגיה התוכן הרה"ח מאיר שי' ווילשאנסקי)
פתיחה
דיון קבוצתי:
- כאשר אני מגיע לבקש ברכה מצדיק או להתייעץ איתו, האם אני צריך לפרט הכל (בפתק או בעל פה), או שאם הוא צדיק – בוודאי הוא יודע בעצמו את כל מה שקשה לי, ואין צורך שאגיד אפילו מילה… מה דעתכם?
בשיעור זה נלמד:
א. מה זו 'יחידות'.
ב. כיצד ספר התניא יכול לתת לנו, מאות שנים אחרי שנכתב, עצות לכל תחומי החיים.
ג. מדוע על כל אחד שיודע חסידות יש אחריות ללמד את הסובבים אותו.
ד. מה החשיבות בלימוד הקדמת המלקט.
במפגש הקודם התוודענו לתמיהות אותן מציג אדמו"ר הזקן בפתיחת ספרו – מה התועלת בכתיבת ספר עצות להמונים? הרי לספר כזה יש כמה חסרונות, לכאורה:
- ספר עצות שמתפרסם להמונים לא יכול לתת מענה כמו בהדרכה אישית פנים אל פנים.
- רק מי שמכיר סוגים רבים של אנשים – "חכם הרזים" – יכול לכתוב ספר כללי שיקיף כמה שיותר סוגים של אנשים ויתן מענה ופתרון לסיטואציות מרובות ככל שאפשר.
- בעבודת ה' קיימות שיטות שונות שנובעות משורש נשמה שונה. ספר עצות בעבודת ה' מוכרח להתאים לכל סוגי הנשמות ולכל סוגי השיטות בעבודת השם.
א
בהמשך ההקדמה – אותה נלמד כעת – אדמו"ר הזקן עונה על שאלות אלו, אולם על מנת להבין את התשובות כראוי, עלינו להקדים וללמוד בקצרה על המושג החסידי החב"די ושמו "יחידות":
בקהילות קודש רבות נהוג, שהחסידים או התלמידים נכנסים לפגישה אישית עם האדמו"ר או עם הרב במסגרת שעות ייעודיות של 'קבלת קהל', בהן הוא פוגש באופן אישי את החסיד. בפגישות אלו מגולל החסיד את קשייו, הן בגשמיות והן ברוחניות, מבקש את ברכת האדמו"ר להצלחה במה שדרוש לו – אם בפרנסה, אם בחינוך, אם בשידוכים, אם בבריאות. כל אחד ומה שנחוץ לו באותה התקופה. האדמו"ר מייעץ, מברך ומעודד ומנחה את החסיד כיצד להצליח בחייו האישיים, אם בצורה טבעית ואם מעל הטבע, וסיפורים רבים מספור ידועים ומודפסים בספרים רבים.
גם בחסידות חב"ד, הקדיש מייסדה אדמו"ר הזקן שעות לקבלת קהל, בה החסיד נכנס לחדרו לפגישה אישית, וממשיכיו בשלשלת הקודש המשיכו במנהג זה. פגישה אישית זו נקראת בשם 'יְחִידוּת'.
ה'יחידות' נקראת בשם 'יחידות' – לא רק משום שנפגשים בה 'יחיד עם יחיד', הרבי עם החסיד לפגישה אישית בארבע עיניים, אלא בעיקר משום שמהותה של היחידות היא מפגש של ה'יחידה' עם ה'יחידה':
לכל יהודי יש חמש דרגות בנשמתו הפרטית – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – כאשר ה'נפש' היא הדרגה הנמוכה ביותר וה'יחידה' היא הגבוהה ביותר. דרגת הנפש גלויה יחסית, ואילו דרגת היחידה טמונה עמוק ואינה גלויה אצל יהודי רגיל.
לעומת זאת, נשמתו של נשיא הדור נקראת בשם "יחידה הכללית" – אצלו ה'יחידה' נמצאת בגילוי, ויתירה מזו: הוא מגלה את דרגת ה'יחידה' אצל כל יהודי ויהודיה, שכן למדנו שאין בכוחו של היהודי ה'רגיל' לגלות את דרגת ה'יחידה' בכוחות עצמו.
וכיצד מגלה נשיא הדור את דרגת ה'יחידה' אצל כל אחד? יש לכך כמה דרכים. הפופולרית והכי ידועה מביניהם זו ה'יחידות': כאשר יהודי נכנס ל'יחידות' לחדרו של ה'יחידה הכללית', נוצר מפגש בין היחידה הכללית ליחידה הפרטית. הרבי מסתכל על יכולותיו האמיתיות והפנימיות (שאינם ידועות אף לו!), מעורר אותו ומדריך אותו בהתאם ל'יחידה' שבו.
נספר שני סיפורים, שאולי ימחישו לנו את העוצמה הפנימית שטמונה ב'יחידות':
∼ ∼ ∼
אדמו"ר האמצעי – רבי דובער, בנו של אדמו"ר הזקן – עצר פעם אחת את התור ל'יחידות', נעל את הדלת ולא הסכים לקבל אנשים במשך שעות רבות. תמהו החסידים, אך לאחר זמן הרבי הסביר, שכאשר יהודי מספר לו בשעת ה'יחידות' על חולשתו הרוחנית – הרבי מחפש בתוך עצמו את אותה החולשה, ולוּ בדַקוּת שבדַקוּת.
באותו יום, בא אליו יהודי וביקש תיקון לעבירה חמורה, והרבי לא מצא בתוך עצמו את אותה בעיה בדקות. מצד שני, חשב הרבי לעצמו, אם ה' שלח אליו את האיש הזה – כנראה העוון קיים אצלו, והוא החליט לעצור את התור, לשבת עם עצמו ולחזור בתשובה…
∼ ∼ ∼
נכדו, אדמו"ר המהר"ש, שהיה הרבי הרביעי בשושלת חב"ד – היה מחליף שוב ושוב בגדים בשעות ה'יחידות', שכן הם היו ספוגי זיעה. באחת הפעמים יצא המשמש מן החדר כשהוא נושא את בגדיו ספוגי הזיעה של הרבי ומלמל לעצמו: "מדוע מזיע הרבי כל-כך, מדוע זקוק הוא בכל שעה לבגדים חדשים ויבשים?".
רגעים ספורים לאחר מכן ניצב הרבי בפתח החדר והסביר לו: "כדי שאוכל לייעץ לכל מי שנכנס אלי ל'יחידות' – עלי 'לפשוט' את שכלי ואת רגשותיי ו'להיכנס' למעמד ומצב של הנכנס אלי, 'ללבוש' את הבגדים שלו. לאחר מכן, עלי לשוב וללבוש את בגדיי כדי שאוכל לייעץ להם. האם ניסית אי פעם להחליף את בגדיך ארבעים פעם בשעה?"…
∼ ∼ ∼
יוצא אם כן, שמהותה של ה'יחידות' אינה פגישת יעוץ אישית נטו (גשמית או רוחנית או שתיהם יחד), אלא משהו הרבה יותר נעלה מכך – הרבי נכנס למצבו של היהודי השני. נוגע לו מצבו באמת ובפנימיות, משום שמטרת היחידות היא – גילוי הכוחות הפנימיים והנעלמים שקיימים אצל היהודי.
ברור אמנם, שליהודי שנכנס ל'יחידות' יש פרטים בחיים שבהם הוא חפץ להתקדם ולהתברך על ידי הרבי – אך הטובה שתצמח ליהודי בנושאים עליהם ביקש את ברכת הרבי (בגשמיות או ברוחניות) נובעת מכך שה'יחידה' שלו התעוררה במפגש עם נשיא הדור. זו התוצאה הישירה של מפגש ה'יחידות' שמשפיעה על חיי המעשה.
לנו, אנשי בתי חומר השקועים בעולם הזה ותענוגיו – אין מושג, אפילו לא קלוש, "איך זה עובד". המפגש של היחידה עם היחידה מובן לנו רק ב'ידיעת השלילה' – אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים, וזה עצמו מספיק לנו.
לאחר הקדמה חשובה זו – ניתן לגשת וללמוד את תשובות אדמו"ר הזקן לשאלות אותן הציג בחלק הראשון של "הקדמת המלקט":
ב
את התשובות פותח אדמו"ר הזקן במילים הבאות:
א' אך ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב
ראשית, הוא מרגיע את החסידים של דורו: אני מכיר כל אחד ואחד מכם. כל אחד מהחסידים שלי הוא מ"יודעיי ומכיריי", בין אם מדובר בחסיד שגר בסביבתו של אדמו"ר הזקן ובין אם מדובר בחסיד שגר במדינה סמוכה.
ביני לבין כל חסיד, כותב אדמו"ר הזקן, מצוי "דיבור של חיבה", ולכן כל אחד מהחסידים גילה לפני את "תעלומות ליבו ומוחו":
לכל אדם יש שאלות, ספיקות, התלבטויות – שהוא לא מדבר עליהם בקול. הם נמצאים ב"תעלומות ליבו" – הוא מתחבט עם עצמו מתוך אמוציות. הוא סוער, רועש וגועש בתוך תוכו, בליבו. או שהשאלות והספיקות קיימות ב"תעלומות מוחו" – הוא חושב הרבה בינו לבין עצמו, ולא מגיע לכלל הכרעה.
משום עוצמת הקשר ביני ובין החסידים, כותב אדמו"ר הזקן, גילו לי החסידים וסיפרו לי את מה שיש להם ב"תעלומות הלב והמוח". עד כדי כך הקשר בינינו הוא מיוחד! ולכן אני יכול לענות תשובות באופן אישי, כי בעצם – אני מכיר היטב את הנבכים הפנימיים שלהם.
ולא סתם עצות שקשורות בחיי המעש, אלא דווקא תשובות שקשורות לעבודת השם. ההבדל בין עצות פרקטיות לעצות בעבודת ה' הוא משמעותי במיוחד: עצות פרקטיות צריכות להיות מעשיות והן יכולות 'לגעת' בכמה אנשים באותה מידה, שכן הם עצות מעשיות. קל יותר לאדם לאמץ אותן ולהתרגל לחיות לפיהן.
שונה הדבר באופן משמעותי כאשר מדובר בעבודת השם. כאן, מדובר על הצורך לשנות את הגישה. היהודי צריך לפעול על עצמו יראת שמים, קבלת עול מלכותו של השם, אהבה לה', אהבת התורה ואהבת ישראל. היהודי צריך לשנות את הרגשות שלו! ברור אם כן, שלתת עצות הקשורות לעבודת השם שתלויה בלב – במידת הרגשות – של כל אחד ואחד, יש צורך בקשר הרבה יותר חזק מעבר לקשר של יועץ ולקוח…
היכולת האלוקית הזו נובעת מהיותו של אדמו"ר הזקן 'היחידה הכללית' שבדורו. בשעת ה'יחידות' גילו לפניו החסידים את תעלומות ליבם ומוחם, משום שזה היה מפגש של 'יחידה' עם 'יחידה'. ומשום כך, התשובות לשאלות נובעות ממקור פנימי שמיועד לכלל ישראל ולא רק לאיש הפרטי ההוא בשעת מעשה ששהה בחדרו של הרבי!
ואת התשובות לכל השאלות האלו – כתב כעת אדמו"ר הזקן בספר ה'תניא', והם יהוו מעתה ואילך מקור לכל מי שרק חפץ, לקבל את הדרכתו של אדמו"ר הזקן.
1. ספר התניא כולו תשובות על שאלות שנשאל רבינו הזקן ביחידות, והוא מקור מעיין מים חיים המטהר.
(כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, "לקוטי דבורים" ח"א ע' 140)
בכך מכוין אדמו"ר הזקן את החסידים בדורו לאחר יציאת ספר התניא לאור עולם, שיידעו – שאותה תכונה אלוקית שפעלה בשעת ה'יחידות' הפרטית, נפעלת על ידי הלימוד בספר התניא!
ולא רק החסידים בדורו של אדמו"ר הזקן, אלא גם כל יהודי בכל הדורות כולם, עד ביאת המשיח, שיחפוץ ללמוד את ספר התניא ולקבל תשובות לשאלותיו מתוך הספר – יהפוך להיות מ"יודעיי ומכיריי": אדמו"ר הזקן יפנה ל'יחידה' שבו ויענה לו תשובות לכל הדרוש לו!
2. בזה שאדמו"ר הזקן כתב בהקדמה "ביודעי ומכירי קאמינא", שהלימוד בתניא הוא במקום ה"יחידות", הרי בזה נתן אדמו"ר הזקן את הכח ואת האפשרות, וגם פעל, שכל אחד ואחד שלומד את ספר התניא נעשה מ"יודעי ומכירי" של אדמו"ר הזקן; שאז אפילו אם מצד עצמו הוא בדרגה של "בחשיכה יתהלכו" (ובמילא אינו יכול להוציא את "האור כי טוב" הגנוז בספרי היראה האחרים), פועל עליו לימוד התניא באופן של "ראיה": אדמו"ר הזקן מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה, כיצד "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
(כ"ק אדמו"ר מה"מ, "לקוטי שיחות" חלק כ"ו עמ' 38 – תרגום מאידיש)
ההיכרות המעמיקה של אדמו"ר הזקן עם חסידיו, באה בעיקר משום כוחו האלוקי והרוחני להכיר את עומק נשמת החסיד שבא אליו להתייעצות בעבודת השם. השאלות האישיות נשאלו במעמד ה"יחידות", ומכאן הכוח לגעת בנשמתו של כל מי שילמד בעתיד בספר. הקשר שלו עם אדמו"ר הזקן, מחבר הספר, יהיה בדיוק כמו הקשר של החסיד בדורו בזמן ה"יחידות".
3. אדמו"ר הזקן מבאר בהקדמה של ספר התניא, שספר זה מחליף את ענין קבלת הדרכה בעת ה"יחידות", וכלולות בו תשובות לכל השאלות בעבודת ה'. ובזה שהדפיס אדמו"ר הזקן את ההקדמה בתור חלק מספר התניא וכהקדמת הספר, הרי זה נעשה חלק מ"התורה היא נצחית" ששייכת לכל יהודי.
(כ"ק אדמו"ר מה"מ, "לקוטי שיחות" חלק כ"ו עמ' 38 – תרגום מאידיש)
וכפי שהתבטא על כך אדמו"ר רבי שלום דובער שניאורסון (תרכ"א-תר"פ), אדמו"ר הרש"ב:
4. כשלומדים תניא, פירושו שמשוחחים עם הרבי (=אדמו״ר הזקן) מכיון שהוא הכתיב והכניס את עצמו בספר התניא.
(כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, "תורת שלום" ע' 56 – תרגום מאידיש)
לצדיקים יש יכולת אלוקית מיוחדת לענות תשובות גם זמן רב אחרי שהם כתבו אותם, כך שהתשובה תגיע ליהודי למרות שהוא לא תכנן לקבל אותה בדרך זו.
נספר כעת שני סיפורים שימחישו את העניין:
∼ ∼ ∼
הבעל שם טוב נתן מכתב ליהודי שהיה עשיר, שיתן אותו לפרנסי העיר בה התגורר. היהודי שם את המכתב בכיס המעיל, ושכח ממנו.
אחרי שש עשרה שנים, אותו יהודי ירד מנכסיו ונהיה עני. פתאום, מצא את המכתב מהבעל שם טוב לפני שש עשרה שנים! בחיל וברעדה הוא פתח את המכתב, ובו היה כתוב לפרנסי העיר, שיעזרו ליהודי זה שנמצא במצוקה כלכלית…
∼ ∼ ∼
גם אצל הרבי מלך המשיח ראינו סיפור דומה: היה יהודי במונטריאול ממוצא אירופאי שקיבל הצעת עסקית מפתה, בה היה עליו להשקיע את כל כספו. אם ההשקעה תצליח – הוא עתיד להיות מיליארדר, ואם לא… הוא ייצא נקי מכל נכסיו.
הוא התייעץ עם חבר שלו, חסיד חב"ד, שהציע לו לכתוב לרבי. ואכן, הוא כתב לרבי, אך לא קיבל תשובה… הרבה זמן להתלבט לא היה לו, והוא 'הלך על זה' והצליח מאוד.
כמה חודשים לאחר מכן, הוא קיבל מעטפה ובה מכתב מהרבי. הוא כעס מאוד: "רק עכשיו הוא כותב לי? אחרי שנהייתי עשיר"… הוא כל כך כעס שאפילו לא פתח את המעטפה, אלא שם אותה כפי שהיא בתוך המגירה.
עשרים שנים חלפו. אחת מבנותיו גדלה והכירה בחור מבני עדות המזרח ורצתה להתחתן איתו. אך הוא לא הסכים שביתו תתחתן איתו אלא רק עם אשכנזי. היא התעקשה, והוא התעקש… ונהיה ביניהם נתק.
יום אחד הוא עשה סדר בתוך אחת המגירות והנה הוא רואה את המכתב שהרבי שלח אליו בשעתו. הוא פתח את המכתב, בו היתה ברכה להצלחה בעסקים, והנה הוא רואה שהרבי הוסיף בכתב ידו הקדושה: "רבים כבר עשו שידוכים בין בני אשכנז ובין עדות מזרח – ואין צריכים להקפיד"…
המכתב הגיע בעיתו ובזמנו, אחרי עשרים שנה…
∼ ∼ ∼
ג
נמשיך לקרוא את דברי אדמו"ר הזקן:
ב' אליהם תיטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי אמרים", מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו, וקצת מהם נרמזין לחכימין באגרות הקדש מרבותינו שבארץ הקודש תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן. וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו.
אם כן, אליהם – אל החסידים ואל כל היהודים במשך כל הדורות הבאים – מיועד הספר "לקוטי אמרים". כפי שלמדנו, בתחילה כתב אדמו"ר הזקן את כל העצות בחוברות ("קונטריסים"), ולאחר מכן קיבץ את כל החוברות לספר אחד. לחוברות אלו קרא בשם "לקוטי אמרים".
בנקודה זו טורח אדמו"ר הזקן להסביר את השם שבחר לחוברות אלו: האמרות שכתובות כאן כעצות – לא מעצמי כתבתי אותן, אלא ליקטתי מ"ספרים" ו"סופרים" ומ"רבותינו שבארץ הקודש":
ספרים – הרמב"ם (רבי משה בן מיימון) והמהר"ל (רבי יהודה ליואי מפראג). בספריהם הניחו השניים את היסודות לתורת החסידות, ועל יסודות דבריהם כתב אדמו"ר הזקן את ספרו.
סופרים – הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש – הם רבותיו הרוחניים של אדמו"ר הזקן.
רבותינו שבארץ הקודש – רבי מנחם מענדל מויטבסק ורבי אברהם מקליסק – הם חבריו של אדמו"ר הזקן וגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש.
זו, אם כן, הסיבה לכך שאדמו"ר הזקן מכנה את ספרו בשם "לקוטי אמרים", לאמור: הנני בסך הכל מלקט את דברי רבותיי וחבריי.
ג' וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'.
מה כולל בתוכו הספר "לקוטי אמרים"? – "תשובות על שאלות רבות", שאותן שאלו ב'יחידות' את אדמו"ר הזקן החסידים שבאו להתייעץ איתו, כל אחד בענייניו הוא, על מנת לקבל עצות בעבודת ה'.
וכאן, מפרט אדמו"ר הזקן את הסיבות לכך שהוא מעלה את כל התשובות עלי ספר:
א. כמות החסידים גדלה, ואין מספיק זמן (בכמות) לענות לכל אחד בצורה פרטית ומפורטת, על כן – כאשר יהיה מעתה ואילך שאלה לחסיד, הוא יפתח את ספר התניא ויקבל את התשובה שלו.
ב. השכחה מצויה – יתכן שגם כאשר יקבל החסיד את תשובתו בעל פה, לא בהכרח שהוא יזכור אותה לכל פרטיה. מה שאין כן כאשר התשובה כתובה בספר, מול עיניו, ובכל עת שירצה יוכל לפתוח שוב את הספר ולעיין בתשובה, לבל ישכח אותה, התשובה מקבלת אפקטיביות מעשית יותר –
ובלשונו של אדמו"ר הזקן:
ד' להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה', ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו.
וזה 'משליך' על חיינו כיום, כאשר אנו מחפשים עצה בעבודת השם – יש לנו את היכולת ואת האפשרות להוציא תשובות לכל השאלות האישיות מתוך ספר התניא:
5. ובמילא – נוסף על זה שהלימוד של ספר התניא שייך ומוכרח לכל אחד, הרי מובן גם שכל אחד ואחד יכול להוציא מספר התניא את "כל התשובות על כל השאלות", ויכול להוציא ממנו "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".
(כ"ק אדמו"ר מה"מ, "לקוטי שיחות" חלק כ"ו עמ' 38 – תרגום מאידיש)
ד
אלא, שהיכולת 'להוציא' את כל התשובות לכל השאלות – לא נמצאת בידי כל אדם מן השורה. לא כל אחד יכול לפתוח את ספר התניא, ללמוד בו, ולמצוא "תשובה לכל שאלה"… ולכן, אדמו"ר הזקן מדריך מה צריך לעשות היהודי שאינו יכול – מכל סיבה שהיא – לקבל מענה לתהייתו מתוך ה'תניא':
ה' ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו, יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננוהו.
בכל עיר, בכל מקום ריכוז יהודי, נמצא ה'משפיע' – חסיד שידיו רב לו בתורת החסידות ובדרכי החסידות, ותפקידו הוא "לבונן", להסביר ולהבהיר את העצה הישירה שנוגעת למי ש"דעתו קצרה".
אמנם, היות שמדובר באחריות כבידה, לא מן הנמנע שגם המשפיע יאמר שאין הוא מבין מתוך דברי אדמו"ר הזקן את התשובה שנוגעת ישירות ליהודי באופן אישי… ואל המשפיעים, מייחד אדמו"ר הזקן כמה שורות ובהן בקשה מיוחדת:
ו' ואליהם בקשתי שלא לָשׂוּם יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר חס ושלום, וכנודע עונש המר על מונע בר, וגודל השכר ממאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "מאיר עיני שניהם השם", כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים.
הענווה והשפלות – מעלות גדולות הן, אבל גם בזה יש צורך להבחין מה היא ענווה אמיתית ומה היא ענווה של שקר. כאשר יש יהודי שנמצאים בו כוחות וכשרונות שביכולתו לסייע איתם לזולתו ולסביבתו – אם הוא אומר "מי אני ומה אני", הנהגתו זו היא בבחינת "ענווה ושפלות של שקר", ועל פי התורה הוא טועה בטעות חמורה.
יש לכך גם השלכות: מי ש"מונע בר" (יש לו תבואה רבה והוא סוגר אותה במחסניו ולא מוכר או מחלק את התבואה לאנשים) יש לו "עונש מר", ובהקבלה לעולם הרוחני – מי שיכול להדריך או לשתף את סביבתו בידע תורני שיכול לעזור ולסייע ליהודי שני, הוא "מונע בר"…
וכפי שאומרים חז"ל בגמרא:
6. אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:
כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר (משלי פרק י"א פסוק כ"ו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר,
ואין לאום אלא עוברין שנאמר (בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר,
ואין קבה אלא קללה שנאמר (במדבר פרק כ"ג פסוק ח') מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה',
ואין בר אלא תורה שנאמר (תהילים פרק ב' פסוק י"ב) נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ:
(מסכת סנהדרין דף צ"א סוף עמוד ב')
ולעומת זאת, כאשר הוא משתמש בכוחותיו ובכשרונותיו – ראשית, הוא מקיים ומבצע את תפקידו, שליחותו ומטרתו. שנית, הוא בעצמו 'מרוויח' מכך ומקבל שכר גדול.
את זאת לומד אדמו"ר הזקן מדברי החכם מכל אדם – שלמה המלך:
7. רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְנֵיהֶם הַֹשֵם
(משלי פרק כ"ט פסוק י"ג)
מבארים חז"ל בגמרא את דברי שלמה המלך:
8. כיוצא בדבר אתה אומר, בשעה שתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם השם. הרש, זהו התלמיד, ואיש תככים הוא הרב, וכשמלמדו תורה זוכים שניהם למאור עיניים ומוסיף השם להם כוח גם למלמד וגם ללומד
(מסכת תמורה דף ט"ז עמוד א')
יוצא אם כן, שיש כאן רווח כפול: כאשר מי ש"דעתו קצרה" הולך ל"גדולים שבעירו" ומבקש מהם ש"יבוננוהו" כיצד להוציא "דבר עצה" מתוך ה'תניא', בצורה כזו שיהיה לו "כל התשובות לכל השאלות" – גם הלומד מרוויח וגם המלמד מרוויח, כי ה' מאיר את עיני שניהם, ו"יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים".
לעומת זאת, באם הלומד יישאר בשלו ולא יגש לברר ולשאול את ה'גדול שבעירו' וילמד באופן עצמאי – חוץ מזה שיתכן שהוא לא יבין כראוי, הוא גם מפסיד את הארת העיניים ואת הכוח הרוחני שה' מעניק לו!
ואת בקשתו זו והנימוק לבקשה, מסיים אדמו"ר הזקן בברכה:
ז' ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' אמן כן יהי רצון.
בזכות העבודה והעזרה לזולת למצוא את ה"עצה" בתוך ספר התניא, נזכה שהקדוש ברוך הוא "מחיה חיים" יחיה אותנו לגאולה האמיתית והשלימה, שאז לא יהיה כבר צורך ללמד זה את זה, כי כולם "ידעו אותי" – כל יהודי, בכל רמה ובכל גיל, יכיר היטב את הקדוש ברוך הוא ולא יצטרך לעזרת הזולת וה"גדולים שבעירו", וכל העולם יהיה מלא ב"דעה את השם" – הכל יכירו בנוכחות הבורא והשכל יהיה מלא וגדוש בהכרה באחדות השם. וכפי שכתוב בנביא:
9. לֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִיֹש אֶת רֵעֵהוּ וגו' וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר כִּי כּוּלָם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:
(ירמיהו פרק ל"א פסוק ל"ג)
10. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.
(ישעיה פרק י"א פסוק ט')
ה
בסיום ההקדמה מסביר אדמו"ר הזקן מדוע החליט להדפיס את כל העצות בתוך ספר (ולא להשאיר את "כל התשובות" בחוברות – "קונטריסים", כפי שהיה עד אז):
ח' והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנזכרים לעיל בקרב כל אנ"ש הנזכרים לעיל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים, הנה על ידי ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הטעויות סופרים במאוד מאוד.
אדמו"ר הזקן כתב עותק אחד של קונטרסים, ומשם עברו חוברות אלו העתקות רבות בידי החסידים, מה שגורם באופן טבעי לכך שיהיו טעויות בהעתקות מחוסר הבנת הכתב או חוסר הבנת הנקרא, ובריבוי העתקות – הטעויות גדלו וגדלו…
בנוסף לכך, נוספו טעויות רבות בשל מתנגדים לתורת החסידות שביקשו לקנטר ולזייף את תורתו של אדמו"ר הזקן ממניעים פסולים. הם קיבלו לידיהם את החוברות והעתיקו אותם בשינויים מכוונים (ואליהם מתכוון אדמו"ר הזקן במילים "סופרים שונים ומשונים"…).
מציאות זו אילצה, כביכול, את אדמו"ר הזקן להוציא לאור ספר מסודר ללא טעויות אנוש מכוונות ושאינם מכוונות, על מנת שכל מי שמעוניין יוכל לקבל סולת נקיה וברורה, את דברי אדמו"ר הזקן כתובים נכונה ומוגהים מכל טעות.
את דבריו מסיים אדמו"ר הזקן בבקשה לכל הקהל שלא להדפיס העתק מספר התניא בלי רשות המדפיסים, שטרחו בטורח רב והוציאו הוצאות מרובות על מנת שספר התניא אכן יצא לאור במתכונתו הנוכחית, מתוקן ומוגה:
ט' ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנזכרים לעיל מעבר לדף לטרוח בגופם ומאודם להביא את הקונטריסים הנזכרים לעיל לבית הדפוס, מנוקים מכל סיג וטעות סופר ומוגהים היטב. ואמינא לפעלא טבא יישר חילא. ולהיות כי מקרא מלא דבר הכתוב: "ארור מסיג גבול רעהו", וארור בו קללה בו נידוי חס ושלום וכו', על כן כיהודה ועוד לקרא קאתינא, למשדי גודא רבא על כל המדפיסים, שלא להדפיס קונטריסים הנזכרים לעיל, לא על ידי עצמן ולא על ידי גירא דילהון, בלתי רשות הנקובים הנזכרים לעיל, משך חמש שנים מיום כלות הדפוס. ולשומעים יונעם ותבוא ברכת טוב. כה דברי המלקט לקוטי אמרים הנזכרים לעיל.
סיום
לבד מהצורך בלימוד ה'הקדמה' בגלל ההסבר המופיע בתוכה ושופך אור על כל מהות ספר התניא, יש גם הסבר חסידי רוחני ועמוק יותר לחשיבות לימוד הקדמת המלקט.
כדי להבין זאת, יש להקדים את הביטוי המקובל בין החסידים ש"התניא הוא תורה שבכתב של תורת החסידות". כששומעים זאת בפעם הראשונה ניתן לא להבין זאת או להבין בצורה לא נכונה, אולם כשמתוודעים למקורות האמירה הזו ולתוכן שעומד מאחוריה, היא מקבלת את משמעותה האמיתית.
ראשית חשוב לציין, כי ביטוי זה מקורו בדברי אדמו"ר הריי"צ:
11. התניא הוא תורה שבכתב של תורת החסידות. התניא הוא חומש, וחומש לומדים עם יראת שמים ולא עם הסברים…
(אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ חלק ג' ע' תט – תרגום מאידיש)
הסיפור החסידי ילמד אותנו על משמעות אמירה זו:
12. כשהתחיל כ״ק אדמו״ר האמצעי [=בנו של אדמו"ר הזקן] ללמוד עם הצמח-צדק [=נכדו של אדמו"ר הזקן וחתנו של אדמו"ר האמצעי] את ספר התניא אמר לו:
"התניא הוא כחומש. כל ישראל מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה, וכל הגדול יותר יודע יותר הפלאת המושג".
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע' קכ"ו)
ההקבלה בין התניא לחומש היא בשל הרוחניות שאופפת את הספר, ומתבטאת ברמת ההבנה של הלומדים. כשם שחומש מיועד לכולם, אולם כל אחד מבין את הפסוקים בהתאם לרמתו הלימודית – כך גם בתניא. משום כך נקרא התניא בשם "תורה שבכתב של תורת החסידות".
היחס של החסידים לפרקי התניא הוא בדומה לפרשיות התורה, וכפי שסיפר החסיד ר' זלמן זֶזְמֶר [מחסידי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי]:
13. בבחרותי למדתי אצל הגאון הישיש ר׳ אלימלך שאול בעיר פולוצק. כארבע שנים קודם פטירתו, ואני אז בן ט"ז שנה, גילה לי, אשר היה הרבה פעמים אצל הבעל שם טוב ותלמידו המגיד ממעזריטש.. ומני אז למד עמי דרכי השם יתברך על פי תורת הבעל שם טוב.
בשנת תקמ"ג נפטר מורי הרב אלימלך שאול . . מזמן לזמן הייתי רואה בחלום את מורי הרב אלימלך שאול, והיה אומר לי דברי תורה והוראות בדרכי העבודה.
כאשר יצא ספר התניא לאור, הנה באחד הלילות ראיתי בחלום את מורי הרב אלימלך שאול, ויאמר לי: "תדע כי ספר התניא של רבך מכוון בפרקיו לפרשיות חמשה חומשי תורה, וכשם שפרשת בראשית היא פרשה כללית, הנה כמו כן הקדמת ספר התניא היא כללית ומכוונת נגד פרשת בראשית, וכן כל פרק ופרק כסדרו מכוון נגד פרשה בתורה כסדרן". ואיקץ.
ומאז התחלתי ללמוד בכל שבוע ושבוע, בכל יום פרק אחד מספר התניא, כקורא בתורה בפרשת השבוע.
(קצורים והערות ספר התניא – עמ' קכ"ג)
חוץ מדברי החלום הפלאי, בדקו החסידים ומצאו את התגלית הבאה:
14. בדיוק כמנין הסדרות בחמשה חומשי תורה הפותחות באות ו', כמנין זה ממש מתחילים פרקים באות ו' בספר התניא קדישא.
("שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים" ח"ג ע' 253)
מכך מובן מדוע היחס המיוחד לספר התניא כאל "תורה שבכתב", וכפי שקראנו בסיפור – גם להקדמת ספר התניא, היא "הקדמת המלקט".
היחס הרוחני המיוחד להקדמת המלקט מקבל משנה תוקף לאור העובדה הבאה: מנהג חסידי חב"ד (על פי הוראת אדמו"רי חב"ד) הוא לשנן פרקי משניות ותניא ולומר אותם בעל פה בעת ההליכה ברחוב (בלי ספר), כדי לפעול "טיהור האויר" על ידי אמירת אותיות התורה. מספר על כך הרבי מלך המשיח:
15. כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו הורה לכמה וכמה לחזור בעל פה י"ב פרקים הראשונים דספר התניא, והדגיש שיחזרו בעל פה גם את "הקדמת המלקט".
(התוועדויות תשמ"ב חלק א' עמ' 481)
זאת אומרת: הקדמת המלקט דינה כפרק תניא לכל דבר, למרות שלכאורה היא 'רק' הקדמה… מובן אם כן, שכאשר באים ללמוד את ספר התניא ("תורה שבכתב") – יש ללמוד דבר ראשון את "הקדמת המלקט" ("פרשת בראשית"), ורק לאחר מכן להתחיל את פרק א' והלאה.
לסיכום:
- את 'הקדמת המלקט' כותב אדמו"ר הזקן כדי להסביר מדוע – בשונה מהבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש ותלמידיהם – הוא כותב ספר עצות בעבודת השם, ולא מדריך באופן אישי כל חסיד בהתמודדות שלו.
- החלק הראשון של ההקדמה, מתאר את שלושת הטענות כלפי התועלת המעשית שנובעת מלימוד אישי בספר עצות בעבודת ה' (דוגמת התניא). טענה א' – אינו דומה לימוד בספר עצות לפגישה אישית, טענה ב' – רק אדם שיודע לכוון לליבותיהם של שישים ריבוא יהודים יכול לכתוב ספר עצות כללי, טענה ג' – לכל אחד יש שורש נשמה אחר והוא זקוק לתשובה אחרת.
- יסוד התשובה נעוץ בכך שהתשובות לשאלות של כל אחד ניתנים ב'יחידות'. יחידות היא מפגש של ה'יחידה' שבנפש של האדמו"ר עם ה'יחידה' שבנפש של יהודי. רק רבי יכול ומסוגל לענות לכל אחד כפי הדרגא שלו, לכל דבר שקשה לו בעבודת ה', כפי שורש נשמתו, ואכן, אדמו"ר הזקן כתב ספר תניא עם "כל התשובות לכל השאלות" לכל אלו ש"ביודעי ומכירי", עד סוף כל הדורות!
- כדי אכן להוציא את כל התשובות מספר התניא – יש צורך להתייעץ עם "הגדולים שבעירו" והם יסבירו ליהודי התוהה את התשובות מתוך ספר התניא. מה"גדולים שבעירו" מבקש אדמו"ר הזקן לא להתנהג בענווה ושפלות של שקר, ואכן ללמוד יחד עם יהודים את ספר התניא, מתוך הכנה לקיום היעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בגאולה האמיתית והשלימה.
- ספר התניא הוא 'תורה שבכתב' של תורת החסידות, כמו חומש שכל עם ישראל מקטן ועד גדול לומד ומבין כפי כוחו ודרגתו. לכן, הקדמת המלקט היא כנגד פרשת בראשית.
המעשה הוא העיקר:
למד בכל שבוע פרק אחד מספר התניא, כ'פרשה' של 'תורה שבכתב של תורת החסידות'.
מקורות:
א' אך ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב.
ב' אליהם תיטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי אמרים", מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו, וקצת מהם נרמזין לחכימין באגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקדש תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן. וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו.
ג' וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'.
ד' להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה', ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו.
ה' ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו, יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננוהו.
ו' ואליהם בקשתי שלא לשׂום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר חס ושלום, וכנודע עונש המר על מונע בר, וגודל השכר ממאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "מאיר עיני שניהם השם", כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים.
ז' ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' אמן כן יהי רצון.
ח' והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנזכרים לעיל בקרב כל אנ"ש הנזכרים לעיל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים, הנה על ידי ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הטעויות סופרים במאוד מאוד.
ט' ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנזכרים לעיל מעבר לדף לטרוח בגופם ומאודם להביא את הקונטריסים הנזכרים לעיל לבית הדפוס, מנוקים מכל סיג וטעות סופר ומוגהים היטב. ואמינא לפעלא טבא יישר חילא. ולהיות כי מקרא מלא דבר הכתוב: "ארור מסיג גבול רעהו", וארור בו קללה בו נידוי חס ושלום וכו', על כן כיהודה ועוד לקרא קאתינא, למשדי גודא רבא על כל המדפיסים, שלא להדפיס קונטריסים הנזכרים לעיל, לא על ידי עצמן ולא על ידי גירא דילהון, בלתי רשות הנקובים הנזכרים לעיל, משך חמש שנים מיום כלות הדפוס. ולשומעים ינעם ותבוא ברכת טוב. כה דברי המלקט לקוטי אמרים הנזכרים לעיל.
1. ספר התניא כולו תשובות על שאלות שנשאל רבינו הזקן ביחידות, והוא מקור מעיין מים חיים המטהר.
(כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, "לקוטי דבורים" ח"א ע' 140)
2. בזה שאדמו"ר הזקן כתב בהקדמה "ביודעי ומכירי קאמינא", שהלימוד בתניא הוא במקום ה"יחידות", הרי בזה נתן אדמו"ר הזקן את הכח ואת האפשרות, וגם פעל, שכל אחד ואחד שלומד את ספר התניא נעשה מ"יודעי ומכירי" של אדמו"ר הזקן; שאז אפילו אם מצד עצמו הוא בדרגה של "בחשיכה יתהלכו" (ובמילא אינו יכול להוציא את "האור כי טוב" הגנוז בספרי היראה האחרים), פועל עליו לימוד התניא באופן של "ראיה": אדמו"ר הזקן מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה, כיצד "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
(כ"ק אדמו"ר מה"מ, "לקוטי שיחות" חלק כ"ו עמ' 38 – תרגום מאידיש)
3. אדמו"ר הזקן מבאר בהקדמה של ספר התניא, שספר זה מחליף את ענין קבלת הדרכה בעת ה"יחידות", וכלולות בו תשובות לכל השאלות בעבודת ה'. ובזה שהדפיס אדמו"ר הזקן את ההקדמה בתור חלק מספר התניא וכהקדמת הספר, הרי זה נעשה חלק מ"התורה היא נצחית" ששייכת לכל יהודי.
(כ"ק אדמו"ר מה"מ, "לקוטי שיחות" חלק כ"ו עמ' 38 – תרגום מאידיש)
4. כשלומדים תניא, פירושו שמשוחחים עם הרבי (=אדמו״ר הזקן) מכיון שהוא הכתיב והכניס את עצמו בספר התניא.
(כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, "תורת שלום" ע' 56 – תרגום מאידיש)
5. ובמילא – נוסף על זה שהלימוד של ספר התניא שייך ומוכרח לכל אחד, הרי מובן גם שכל אחד ואחד יכול להוציא מספר התניא את "כל התשובות על כל השאלות", ויכול להוציא ממנו "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".
(כ"ק אדמו"ר מה"מ, "לקוטי שיחות" חלק כ"ו עמ' 38 – תרגום מאידיש)
6. אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר (משלי פרק י"א פסוק כ"ו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר,
ואין לאום אלא עוברין שנאמר (בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר,
ואין קבה אלא קללה שנאמר (במדבר פרק כ"ג פסוק ח') מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה',
ואין בר אלא תורה שנאמר (תהילים פרק ב' פסוק י"ב) נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ:
(מסכת סנהדרין דף צ"א סוף עמוד ב')
7. רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְנֵיהֶם הַֹשֵם
(משלי פרק כ"ט פסוק י"ג)
8. כיוצא בדבר אתה אומר, בשעה שתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם השם. הרש, זהו התלמיד, ואיש תככים הוא הרב, וכשמלמדו תורה זוכים שניהם למאור עיניים ומוסיף השם להם כוח גם למלמד וגם ללומד
(מסכת תמורה דף ט"ז עמוד א')
9. לֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִיֹש אֶת רֵעֵהוּ וגו' וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר כִּי כּוּלָם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:
(ירמיהו פרק ל"א פסוק ל"ג)
10. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.
(ישעיה פרק י"א פסוק ט')
11. התניא הוא תורה שבכתב של תורת החסידות. התניא הוא חומש, וחומש לומדים עם יראת שמים ולא עם הסברים…
(אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ חלק ג' ע' תט – תרגום מאידיש)
12. כשהתחיל כ״ק אדמו״ר האמצעי [=בנו של אדמו"ר הזקן] ללמוד עם הצמח-צדק [=נכדו של אדמו"ר הזקן וחתנו של אדמו"ר האמצעי] את ספר התניא אמר לו: "התניא הוא כחומש. כל ישראל מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה, וכל הגדול יותר יודע יותר הפלאת המושג".
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע' קכו)
13. בבחרותי למדתי אצל הגאון הישיש ר׳ אלימלך שאול בעיר פולוצק. כארבע שנים קודם פטירתו, ואני אז בן ט"ז שנה, גילה לי, אשר היה הרבה פעמים אצל הבעל שם טוב ותלמידו המגיד ממעזריטש.. ומני אז למד עמי דרכי השם יתברך על פי תורת הבעל שם טוב.
בשנת תקמ"ג נפטר מורי הרב אלימלך שאול . . מזמן לזמן הייתי רואה בחלום את מורי הרב אלימלך שאול, והיה אומר לי דברי תורה והוראות בדרכי העבודה.
כאשר יצא ספר התניא לאור, הנה באחד הלילות ראיתי בחלום את מורי הרב אלימלך שאול, ויאמר לי: "תדע כי ספר התניא של רבך מכוון בפרקיו לפרשיות חמשה חומשי תורה, וכשם שפרשת בראשית היא פרשה כללית, הנה כמו כן הקדמת ספר התניא היא כללית ומכוונת נגד פרשת בראשית, וכן כל פרק ופרק כסדרו מכוון נגד פרשה בתורה כסדרן". ואיקץ.
ומאז התחלתי ללמוד בכל שבוע ושבוע, בכל יום פרק אחד מספר התניא, כקורא בתורה בפרשת השבוע.
(קצורים והערות ספר התניא – עמ' קכ"ג)
14. בדיוק כמנין הסדרות בחמשה חומשי תורה הפותחות באות ו', כמנין זה ממש מתחילים פרקים באות ו' בספר התניא קדישא.
("שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים" ח"ג ע' 253)
15. כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו הורה לכמה וכמה לחזור בעל פה י"ב פרקים הראשונים דספר התניא, והדגיש שיחזרו בעל פה גם את "הקדמת המלקט".
(התוועדויות תשמ"ב חלק א' עמ' 481)
מערכים מצוינים (מתייחסת גם לפרק א). מרחיבים את היריעה, מסבירים ויורדים לפרטים. מאוד נהנתי מליקוט המקורות ומראי המקומות הרלוונטיים (מהפסוקים ומדברי רבותנו נשיאנו). הסיפורים מוסיפים נופך והסבר וחיות.
תודה והערכה רבה