עניין זה שארץ הקודש, מהותה – קדושה, אשר מחייבת התנהגות בתוספת קדושה, במיוחד למי שזכה להימצא בה, הנה כפי הידוע שכל דבר, שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש – מורה על מהותו הפנימית, נרמז הדבר גם בשמה של ארץ הקודש: "ארץ ישראל".
ארץ – משורש רצון. ולמה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה. ישראל ־ אותיות לי ראש. שהיא חכמתו של הקב׳׳ה.
לאמור, ארץ ישראל היא התגשמות וקיום חכמתו ורצונו של הקב״ה עלי אדמות, ומצות ישוב ארץ ישראל פרושה – הסתדרות בחיים המתאימים לרצונו וחכמתו של ה׳ יתברך.
שאם לא כן, הרי יתכן הדבר שאדם נמצא בגופו בארץ ישראל, ומכל מקום הוא חי בחוצה לארץ, וכפתגם במקום שאדם רוצה להיות שם הוא נמצא.
וזה ־ מפאת היותו אדם גלותי ־ אשר צורת חייו ואופן התנהגותו תואמת את הליכי רוח הגויים ותרבויות העמים – הזרות לרוח ישראל סבא, הריהו כחוצה לארץ.
ולעומת זאת, יתכן אדם השרוי בחוצה לארץ, ואעפ״כ הוא נמצא בארץ ישראל, וכמ״ש ההוגה והפייטן רבי יהודה הלוי: "אני במזרח ולבי בסוף מערב", וכנ״ל שבמקום לב האדם.. שם הוא נמצא.
ובמיוחד מי שמקדיש את חייו בהיותו בחו"ל להכין את העולם לקראת היעוד המקווה: ״עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות״, כאשר תהיה הגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יקויים – "והיה ה׳ למלך על כל הארץ", והיינו שמעתה הוא כבר עושה "ארץ ישראל" בחוץ לארץ – בכח המיוחד שנתן ה׳ לבני הגולה, בהטילו עליהם תפקיד זה – בזה שצורת חייו ואופן התנהגותו תואם את רצונו וחכמתו של הקב״ה, וכנ׳׳ל במשמעות ארץ ישראל.
"עשה כאן ארץ ישראל"…
גם הקשר והשייכות של בני ישראל לארץ ישראל, בא לידי ביטוי בשניים אלו:
א. השייכות הבאה בסיבת הבחירה. וכשאמר הקב״ה ״בחר בארץ ישראל וכו׳ ובחר לחלקו ישראל וכו׳, אמר הקב״ה יבואו ישראל שבאו לחלקי״. (תנחומא, ראה ח׳).
ב. השייכות הבאה בגלל הקדושה שהיא משותפת לשניהם – לעם ישראל ולארץ ישראל – ארץ הקודש לעם קדוש, שנאמר גם בו: "כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך" (דברים י״ד ב׳).
ולפי זה, גם איסור היציאה מארץ ישראל הוא בגלל שניים הללו:
א. מצד קדושת הארץ והאפשרות לקיים בה מצוות ה׳ התלויות בה. וקדושת עם ישראל אשר התחייבו בקיום מצוות אלו. וכל היוצא ממנה הריהו ״מפקיע עצמו מן המצוות״. כמובן שמטעם זה מותר וצריך אדם לצאת אף לחוצה לארץ אם זה בשביל לקיים מצוות ה׳ בשליחות אלקית בכדי להכין את העולם לקראת קיום היעוד: "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".
ב. מצד בחירת הקב״ה בארץ ישראל, ונתינתה לעם ישראל – העם הנבחר, שהיא בחירה חפשית ־ למעלה מטעם ודעת, אשר בחר ה׳ בארץ הזאת כמקום מתאים ומיוחד לעם ישראל.
כמובן שהטעם הזה הוא רק בא״י שבתחום גבולות ההבטחה. ולדעת הרמב״ן – אף ארצות שמחוץ לגבולות ההבטחה, אלא שסופחו לארץ ישראל ע״י כיבוש שנעשה כדין תורה.
וכמו שכתוב: ״כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם״, (דברים י״א כו׳)
ופירש הרמב׳׳ן ז״ל: "על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות: שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם והמצוות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל. ומן המדבר ולבנון ועד היום האחרון יהיה גבולכם שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים, כמו שאמר כאן וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם. ולעקור עבודת גילולים ומשמשיה, כמו שהזכיר למעלה והבטיח כי לא יתייצב איש בפניכם בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו".
ארץ ישראל בנפש האדם
מבואר בתורת החסידות כי שבעת העממין שבארץ ישראל מכוונים כנגד שבעת המידות שבנפשו של אדם. ואילו שלשת העמים הנוספים – קיני קניזי וקדמוני, אשר את ארצותיהם נקבל רק לעתיד לבוא, מכוונים כנגד בחינת המוחין שבנפשו של אדם, שזה כולל חכמה, בינה, דעת.
ביאור זה הוא עפ״י היסוד שכל דבר בעולם, יש לו עניין מקביל שברא ה׳ בנפש, עם הוראה מתאימה בעבודתו יתברך, והנה, לימוד פנימיות התורה בזמן הגלות, עיקרו הוא כדי לתקן את המידות, לזככם, שיהיו כרצון ה', כידוע שתכלית החסידות היא ״לשנות טבע מידותיו״. אולם לעתיד לבוא ש״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ יהיו כבר המידות שבכל נפש, בשלמות ובטהרה, מתוקנות לגמרי לפי רצון השי׳׳ת. או אז יהיה עיקר לימוד פנימיות התורה וידיעת ה׳ ־ ומלאה הארץ דעה את ה׳ – לא לצורך (תיקון) המידות, אלא לצורך המוחין מצד עצמם, דהיינו לצורך הדבקות המושלמת בה׳ ע״י המוחין. לפיכך ארץ ג׳ האומות מקבלים ישראל דווקא לעתיד לבוא…
והנה בזמננו זה, שהגאולה כבר בפתחנו, מבאר הוד כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, שלזרוז כיבוש הארץ באופן דלעתיד לבוא בקרוב ממש, יש לקבוע עיתים גם ללימוד "ענייני המוחין" שבחסידות, כלומר, גם נושאים עמוקים ושכליים, שאינם קשורים למידות שבלב. שכן ע״י ידיעת ה׳ באופן זה, מחישים את הזמן של "עבודת המוחין" כפי שיהיה בגאולה הקרובה. וגדול כוח סגולה זו לפעול להחשת היעוד של ירושת ארץ ג׳ האומות קיני קניזי וקדמוני, גם בגשמיות ובפועל ממש.
(פנימיות 17 – עם הרב: ישבעם סגל, שבט ה'תשנ"ה)