נצטוינו בתורתנו הקדושה: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות וגו' ״הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת׳׳ (דברים פל׳׳א פס׳ י׳ ואילך). כתב הרמב״ם בהלכות חגיגה פ״ג ה״א: מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים נשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות את ידיהם בדת האמת… והמלך הוא שקורא באוזניהם. וכתב בעל ה״חינוך״ (במצוה תרי״ב): ׳׳זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת׳׳.
מצוות הקהל בעבודה רוחנית
בזמן הגלות, שאין לנו עדיין בית המקדש בנוי על תילו וישראל על אדמתם, אזי אין אנו יכולים לקיים מצוה זו כפשוטה, אולם בעבודת ה׳ הרוחנית שלנו קיימת המצוה, כשם שקרבנות – איננו מקריבים היום כפשוטם, אולם אנו פועלים זאת באופן רוחני – ״ונשלמה פרים שפתינו״, ״ותפילות – כנגד תמידין תיקנום״. לכן ברור ש״בשנת הקהל״ קיימת עבודה רוחנית מיוחדת במטרה לקיים את ה״הקהל״ מבחינה רוחנית באופן הנחוץ והאפשרי בזמן הגלות.
במשך שנות דור מדגיש הרבי נקודה זו ובכל ״שנת הקהל״ מעורר לנצלה באופן המתאים לתכנה הרוחני. בספר ׳׳אגרות מלך׳׳ אנו מוצאים אגרות קודש רבות שכתב הרבי אל כלל ישראל ובהם ביאורים במהות מצות הקהל בזמן הבית, המצביעים על כך שתוכן הדברים במשמעות הרוחנית קיים גם בזמן הזה, ולמשל:
א. למה מצוה התורה על קיום הקהל דווקא במוצאי שנת השמיטה?
ב. למה דווקא המלך הוא הקורא ולא מהסנהדרין למשל, והרי מדובר כאן בלימוד תורה ?
ג. מה עושים בזמן שאין מלך ?
ד. למה מביאים טף אפילו מתחת לגיל חינוך?
ומבאר בזה:
א. שנת השמיטה מוקדשת כידוע להתעוררות רוחנית ולתוספת בלימוד התורה, לכן ממשיכים בכיוון זה של התעלות רוחנית. הסמיכות של מצוות ה״שמיטה״ ו״הקהל״ מדגישה נקודה זהה בהם: קבלת מלכות ה׳. זו הסיבה לאי עבודת האדמה במלאכות שנאסרו בשמיטה וזו הסיבה להקהלת כל העם אנשים נשים וטף לחיזוק יראת ה׳, בשניהם קבלת מלכות ה׳ משפיעה על ההתנהגות היום-יומית. ההוספה בקבלת מלכות ש״בהקהל״ היא בכך, שבעוד שבשמיטה הדבר מתבצע ע״י כל יחיד בגדריו הוא ובמקומו הוא, כך שמובלט השוני וה״חותם האישי״, הרי ש״בהקהל״ ־ מתבטאת הנקודה האחידה בכולם בשוה ־ קהל אחד – מציאות אחת – של עם המתבטל בפני ה׳.
ב. מכאן להסבר למה דווקא המלך קורא: שכן מכיון שמטרת ההקהל היא להפנים בלב כל ישראל רגש של יראת ה׳ וקבלת עול מלכות שמיים ובאופן של אחדות – קהל אחד, פועל זאת בהם דווקא המלך, משתי סיבות: א. ״אימתו עליך״ ב. ליבו לב כל קהל ישראל. (להרחבת הבנת הרעיון כדאי לעיין ב״דרך מצוותיך ”מצות ״מינוי מלך" בעניין תפקיד המלך, קחנו משם).
ג. ה״מנחת חינוך״ (מצוה תרי״ב) כותב שנראה שבזמן שאין מלך קורא הנשיא או כהן גדול, וכן כתב רב סעדיה גאון ב״אזהרות״ (דיבור לא תשא): רב מהיר יקרא ספר במועד שמיטת וכו'. לכן כשאין מלך – אזי הגדול שבדור היה קורא, ומזה מובן שבזמן הזה – החיוב בהתעוררות לעורר את עם ישראל במשמעות הרוחנית של הקהל, מוטל על כל גדול ומנהיג במקומו ובסביבתו בהתאם לתחום השפעתו.
ד. החדרת יראת שמים הוא עניין רוחני שמעל לשכל, והוא אפשרי בכל גיל, שסגולת מקום קדוש ואווירת קדושה משפיעה אפילו על תינוק בעריסה.
כיצד מקיימים הקהל בזמן הזה?
ואלו הדברים מלמדנו הרבי באגרות קדשו, קיימים גם בהקהל שבזמן הזה, וזו חובתו המיוחדת של מי שהוא ״מלך״, גדול בסביבתו,
רב בקהילתו, מחנך בכתתו, אב במשפחתו – להשמיע את דבר התורה והמצוות בחוגו, בחוזק וברצינות, במידה שתיצור רושם עמוק והשפעה לטוח ארוך על השומעים… השפעה שתתבטא בחיי יום – יום, בהתנהגות על פי תומ״צ ביר״ש, יחד עם שמחה וטוב לבב.
ברם, יש בהקהל ״בזמן הזה גם משום ״עבודה פנימית״: ״הקהל״ במובנו הרוחני מזכיר ודורש מן האדם להקהיל ולאסוף את כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו ולרכזם ב״בית המקדש״ הפנימי שלו, תוך התמסרות מלאה ומשמעת לדברי המלך – אל הקב״ה. דהיינו:
לשנות את המחשבות הדיבורים והמעשים בחיי יום – יום הטעונים שינוי, שיפור או שלימות. זאת ועוד: ״בעולם קטן זה האדם״ ישנן התכונות של אנשים נשים וטף באדם עצמו. כלומר: התוקף והעוצמה של ״אנשים״, המתינות והתשומת לב לפרטים שבהנהגת הבית – "נשים", והצורך ללמוד מזולתו, להיות בבחינת ״קטן״ המקבל מזולתו. כאשר היהודי מנהיג ומשפיע ומאיר את סביבתו באור תורה, מקפיד בתשומת לב רבה על ענייני הנהגת ביתו הוא, ויחד עם זאת לומד ומקבל מכל אדם, אזי מיישם הוא בעצמו את ה״הקהל״ של בחינות ה״אנשים״ ה״נשים״ וה״טף״ שבנפשו הוא.
היחס החשוב לנושא החינוך בולט כאן בהקהל, שהיו מביאים אף את הטף. כך יש לחזק את פעולות החינוך ל״הקהל״ בין ילדים ואפילו רכים בשנים, מאידך ישנם גם ״תינוקות״ בדעת מבחינת בורותם ביהדות, בשנה זו יש לשים דגש על חינוכם – קירובם לעבודת ה׳.
ב״שנת הקהל״ יש להשתדל לייסד מוסדות ״יהדות של קהל״ שהיהדות נעשית שייכת לציבור כולו בהקמת מוסדות קהילתיים: בתי כנסת, מוסדות חינוך, ושאר ענייני קהילה עפ״י היהדות.
הוספה בפעולות האמורות מתוך שמחה, תחיש את הזמן שבו ישמעו את קריאת הפרשיות בתורה בבית המקדש מפי מלך המשיח, במהרה בימינו ממש.
(תשרי ה'תשנ"ה -פנימיות 13)