הגה״ח איש המסירות נפש, הרב נחום שמריה ששונקין זצ׳׳ל, גאון וגדול היה בנגלה ובנסתר, אך לא פחות מכך היה גדול באהבת ישראל ובמדות טובות. אופייני הסיפור הבא המסופר אודותיו: בעת היותו בסמרקנד שם שהה בתקופת המלחמה, חסך פרוטה לפרוטה כדי שיהיה בידו סכום כסף מזומן על כל צרה שלא תבוא. יום אחד חזר מבית הכנסת בפנים קורנות משמחה וסיפר לרבנית כי ״איש אחד הגיע היום לבית הכנסת והציע למכירה חליפה טובה, רכשתי אותה׳׳
הרבנית הצטרפה לשמחתו וביקשה לראות את החליפה, במיוחד לאחר שסיפר לה כי שילם עבורה את כל סכום הכסף שחסך… לא תוכלי לראות אותה ענה לה הרב. ׳׳זוהי חליפה רוחנית שאי-אפשר למששה בידים׳׳… בראותו את תמיהתה העצומה גילה לה את סודו. לאחר שנים סיפרה היא מה שגילה לה: ובכן, באותו יום התפרץ לבית הכנסת יהודי אחד וזעק מרות: אחים יקרים! אנא הצילוני! מזדמנת לי היום הזדמנות נדירה לצאת מעמק הבכא הזה, אך אין לי כסף לרכוש כרטיסי נסיעה עבורי ועבור משפחתי! לשמע בכיו, הזמינו ר׳ נחום לביתו, הוציא את כל כספי חסכונותיו, ובזכותו הצליח היהודי ומשפחתו להינצל ולצאת אל מאחורי מסך הברזל.
הגה״ח ר׳ נחום שמריה זצ"ל, היה מאותם דמויות הפלא שעמדו במבחן הקשה מכל: הרבצת תורה והיהדות והחזקת חיי היהדות – תוך מסירת נפש וסכנת חיים יום יומית עקב כך. קומתו הרוחנית עוצבה בכור ההיתוך של ״תומכי תמימים", כפי שהוא עצמו מתאר בצורה אותנטית בספר הזכרונות המסעיר שלו ־ ״זכרונותי״. מעניין לצטט קטע קצר בו מתאר הוא את המעבר לישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש: …״כשנכנסתי לאולם הגדול קיבלו את פני בשמחה רבה הרבה מחברי מלפנים אשר למדו עמדי בישיבות קרמנצ׳וג, וויטקא ואמטשיסלאב,… אשריך שבאת עד הלום! ברוך בואך״ הפטירו אלי בשמחה. לא הכרתי את חברי כי נשתנו מאוד, בלבושם, בהרגשתם ובשאיפתם – וגם בפניהם נשתנו כבר. בטרם באנו לליובאוויטש, חזקה עלינו ההרגשה של ההשתוות אל העולם. הליכות העולם תפסו בקרבנו מקום רחב מאוד, והדבר התבטא בלבוש ובתספורת, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים… כל הדברים לרבות התפילה, היינו עושים בדרך ״מצוות אנשים מלומדה״. בלי שום חיות, בקרירות בלי דקדוק. ואף זה רק בדרך אגב, כי היינו חסים מאוד על הזמן, ועיקר השאיפה לרכוש ידיעה רחבה ומקיפה בתלמוד,… לימוד כזה לא האציל מרוחה של תורה כלל ולא היה שום הבדל ניכר ביננו ובין בחור מהשוק והרחוב כי בתבנית ובמראה ובהרגש הנפש כבר השתוו.
אין תימה איפוא, כי לא הכרתי את חברי אשר פניהם כבר התעדנו ולבושם כבר השתנה… חוש ההרגשה אל ההשתוות כבר חלף עבר ובטל, כי למה להשתוות אל העולם בשעה שכבר הכירו שהעולם ומלואו אינם המציאות האמיתית, כי המציאות והישות שהעולם תופס הוא שקר מוחלט, ולכן אף העולם אינו תופס מקום! אדרבה, ההכרה אמרה כי העולם חייב להשתוות אל בני התורה, שכן ,המציאות האמיתית של העולם היא התורה אשר בה ברא ה׳ את עולמו, ואמיתית התכלית של העולם הוא מעשה המצוות!… גם השאיפה נשתנתה, אמנם גברה פי כמה השאיפה להיות למדן וגדול בתורה, אבל המגמה והתכלית נשתנו. השאיפה אל הלימוד היא מפני שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך, וכשם שאין סוף לו יתברך, כך אין סוף לחכמתו ורצונו… ורק ע"י לימוד התורה וקיום המצות אפשר להידבק בו יתברך…
מרגש במיוחד לקרוא מעשה שנעשה עמו ע״י הגה״ק ר׳ דוד צבי חן זצוק״ל, רבה של צ׳רניגוב, לשם נשלח בגיל 19 ע״י הרבי הרש״ב נ״ע, כדי להתייצב שם לקבלת פטור מהשירות הצבאי הרוסי. וכך הוא מספר: ״הגעתי לצ׳רניגוב בשעות הבוקר המוקדמות, התפללתי שחרית, ולאחר מכן נכנסתי אצל הרד״צ להודיעו כי עלי ללכת כעת להתייצב בפני פקידי ושרי הצבא. תשובתו היתה כי בעת שאלך לשם אודיעו מאחר והשעה היתה עדיין מוקדמת, נשארתי לחכות. כאשר הגיע הזמן נגשתי לחדרו של הרד״צ להודיעו, אך כאשר התקרבתי לדלת ראיתי כי הדלת סגורה והוא התחיל כבר בתפילתו, הייתי אובד עצות… נשארתי לחכות עוד והייתי בטוח כי יפתח מיד את הדלת בהיותו יודע כי מחכה אני לו. עבר עוד זמן ושומע אני אותו בתפילתו בדבקות, שרוי הייתי במתח עצום, במה אתרץ בפני השלטונות את איחורי הרב?!… בינתיים, עובר וחולף הזמן, מצבי הולך וקשה וארכובותי דא לדא נקשן, הנני רץ בחדר הלוך וחזור… הייתי שבור ולא ידעתי גם באיזה עולם הנני נמצא… סוף סוף פתח הרד״צ את הדלת, ציוה עלי לקחת חומש בראשית ולומר כמה פסוקים שנים מקרא ואחד תרגום, ולאחר מכן אשים פעמי לשם, עשיתי כדבריו והתחלתי בריצה, כי השעה היתה כבר מאוחרת מאוד. בעודני בדרך רץ מולי שליח לבשר לי כי שחררו אותי! הוא סיפר לי כי בעת שקראו את שמי – ששונקין ־ ענה אחד בשמי כאילו הנני נמצא, כאשר היה עלי לגשת לקלפי ולהוציא משם פתק של "גורל" הלך מישהו במקומי, הוציא פתק מהקלפי והגישו אל פקידי הצבא, כאשר פתחוהו ומצאו בו את המספר הזוכה – צעקו כולם: ״משוחרר״! רצתי בשמחה חזרה אל הרד״צ. שמחתו היתה גדולה מאוד והעמיד מיד מיני מתיקה ומשקה לאמירת ״לחיים״!
בשנת תר״פ, עם הסתלקות הרבי הרש״ב נ״ע מינהו הרבי הריי׳׳צ נ״ע לראש ישיבה ולרב ברוסטוב ולמזכירו האישי. הרבי הריי״צ היה מפנה אליו שאלות בהלכה והיה משבח את מידותיו הטובות ושיקול דעתו המתון. תפקידים נכבדים אלו מילא הרב ששונקין זצ״ל בהתנדבות ואילו לפרנסתו עבד כשמש בית הכנסת…
אותם ימים היו ימים קשים לחסידים. גדולי החסידים נאלצו לעבוד בעבודות בזויות כדי להתקיים. המורל היה ירוד ביותר. על הרב ששונקין זצ״ל הוטלה המשימה בתור שכיר הרבי, להפיץ מכתב מיוחד של הרבי הריי״צ נ״ע לרגל המצב הקשה. במכתב נאמר כי על כל חסיד לדעת שמהותו הוא לא "רב" ולא "בלן" וכיוצא בזה אלא – מהותו היא להיות יהודי ולהפיץ את אור היהדות, וכל שאר העיסוקים טפלים הם ועל כן חלילה מלהיתפס ליאוש. התוצאות לא איחרו לבוא וקהל החסידים התעודד מאוד מהמסר שבמכתב.
השנים שלאחר מכן היו רצופות מעשים כבירים בתפקידי רבנות והקמת מוסדות חינוך בגלוי ובסתר, בתור רבה של באטום, ואח״כ גם במקומות נוספים בהתאם למפת הנדודים… בכל המקומות פעל הרב זצ״ל להעמדת הדת על תילה באומץ רב, תוך שהוא קשור עם הרבי הריי״צ נ״ע, ומשמש כאחד מעמודי התווך עם צאתו של הרבי הריי״צ נ׳׳ע מרוסיה בשנת תרפ״ז.
בשנת תשי״ח, זכה לעלות ארצה ולהתיישב בירושלים עיה״ק. הוא התגורר בשיכון הרבנים ברוממה ונתמנה כרב ומשפיע של חסידי חב״ד בירושלים ת״ו.
מבית הכנסת המרכזי לחסידי חב״ד שבמאה שערים, מפיץ היה את מעיינותיו לציבור מגוון של חסידים, זקנים וצעירים מכל החוגים. מעניין היה לראות בהתוועדויותיו, את זקני ונכבדי ירושלים אשר היו שומעים בהנאה רוחנית מרובה את אמרי פיו בכל מצוא. מזמן לזמן היה מפרסם גם בכתב את הגיגיו ממעיינות מחשבת החסידות, והוציא לאור קונטרסים יסודיים בנושאים מרכזיים בתורת החסידות, כדי להאיר לרבים מאורה של החסידות לה זכה.
גם כאשר חלה והיה מרותק למיטת חוליו, לא פסק מלהגות בתורת החסידות. בני משפחתו היו מקריאים לפניו מאמרי חסידות ודברי התורה היו כמזור ליסוריו וחולשתו. ביום י״ט מנחם-אב ה׳תשל״ה, כאשר נכדתו קראה לפניו מאמר חסידות, והבית ריק מאנשים, אמר לה לפתע, לתדהמתה: רואה אני כי הבית הולך ומתמלא בחסידים רבים… באותו יום עלתה נשמתו השמימה… ויהי לפלא.
ובמהרה יקיצו וירננו שוכני עפר והוא בתוכם, אמן ואמן!
(מקורות: ״זכרונותי׳׳ ־ זכרונות הרב ששונקין בעריכת הרב נ.צ. גוטליב. מפי המשפחה – פנימיות 12)