נולד בוורשה בשנת תרמ״ה לאביו רבי יהודה הלוי ז”ל ולאמו שהיתה נכדת בעל ה"תוספות יום טוב". לאחר ילדות קשה שעברה עליו עם מות אמו ועזרתו בפרנסת הבית, נסע לראדין לישיבתו של בעל ה״חפץ חיים״ זצ״ל ולמד מוסר מפיו של המשגיח רבי ירוחם זצ״ל. אח״כ עבר לישיבת קלם והיה מקורב מאד לרבי צבי הירש ברוידא חתנו של הסבא מקלם.
אחרי חתונתו סבל חיי דוחק וצער וגם חלה מאד ובניסים נשאר בחיים. כשהחלים נעשה למגיד שיעור בישיבה לצעירים בקלם ואח״כ היה למשפיע הרוחני בישיבת מיר. כמה שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה נקרא לעלות לארץ ישראל ולהיות משגיח רוחני של ישיבת לומז׳א בפתח תקוה. אולם בתרצ״ז לאחר פטירתו של רבי ירוחם, חזר למיר למלאות את מקומו. בעת מלחמת העולם גלה עם ישיבתו מעיר לעיר עד שהצליח לברוח עם רבים מתלמידיו לעיר קובה שביפאן ושם חידש את כל סדרי הישיבה, ואח״כ עבר עם ישיבתו לשנחאי.
לאחר התלאות שעבר עם תלמידי הישיבה בשנחאי, נסע בשנת תש״ז לארה״ב, אבל לא יכול היה לסבול את האוירה החומרנית של אמריקה וביום י״א בניסן תש״ט הגיע לארץ ישראל. בתחילה הרביץ מוסר בירושלים עד שנקרא בחורף תשי״ד להיות המשגיח הרוחני של ישיבת פונוביז' בבני ברק, במקום הגאון רבי אליהו דסלר זצ״ל שנסתלק אז.
על אף זקנותו המופלגת המשיך בעבודת ה' במסירות נפש, וכפי שעמל בעצמו בעבודה הרוחנית כך דרש גם מתלמידיו, והיה לכל אחד מהם לרועה רוחני ולמדריך אישי מתוך אהבה ותקיפות כאחד. בהיותו בן תשעים שנה בח״י אדר תשל״ד, נסתלק לאחר יסורים, והשאיר אחריו ברכה את ספרו ”אור יחזקאל” המלהיב את הלב לאמונה טהורה ומוחשית.
כשהכריז כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו על "מבצע תפילין” חתם רבי יחזקאל על הכרוז לעידוד המבצע. וכן חתם על הכרוז של גדולי ישראל לתמיכה במאבקו של הרבי נגד גיורי ווינה, ובעד תיקון החוק שיאמר בו ״גיור כהלכה" דווקא.
מסופר שבאחת האסיפות שהשתתף בהן, כאשר התבטא מישהו באופן בלתי מכובד אודות הרבי, קם הגאון בהתרגשות ומחה על כך בחריפות, וכוס התה שהיתה לידו נשפכה על בעל הלשון.
מעורר את הלימוד בעניני גאולה ומשיח
הגאון זצ״ל עודד מאד בספריו את הלימוד והעיון בעניני האמונה הטהורה בביאת המשיח.
(כאשר הראתי העתקה מדבריו בעניו זה לאחד הרבנים הליטאים, היה אותו רב בטוח שמדובר בשיחת הרבי (משנים האחרונות). נעתיק כאן קטעים אחדים מהדברים שכותב בפרקים האחרונים של ספרו הנפלא "אור יחזקאל – אמונה (מעמוד רפ״ז עד גמירא):
”כאשר נבדוק את עצמנו בענין זה, נראה שרחוקים אנו מאד מן האמונה בגאולה העתידה ״בביאת המשיח..איננו מדברים כלל וכביכול מתביישים אנו בזה״ הרי כל שאינו עוסק בה רחוק מכל האמונה האמיתית..הרי האמונה בביאת המשיח ותחיית המתים מכלל הי״ג עיקרים, וכל שחסר לו העיקרים מה תקוה יש לו להצליח בעבודתו הרוחנית..נמצא בשעה שרחוקים אנו מהעסק בעניני האמונה בגאולה העתידה שאין לנו שייכות לכל יסודות התורה. ובאמת כמעט רוב תפלת שמונה עשרה עוסקת בגאולה העמידה. כאשר אין לנו שייכות לאמונה בזה נמצא דרחוקים אנו מעיקרי התפלה ואין לנו קשר אליהם, וכל תפלתנו אינה אלא מן השפה ולחוץ.
"וזאת עלינו לדעת, שכל שלא יאמין ויצפה לבואו לא יזכה לראות בביאתו״ והנה כאשר האדם שואף לאיזה דבר, ושמע שיתכן ובעוד זמן יוכל להשיגו, ודאי שיעמוד ויצפה אימתי יבוא הזמן..וזכורני שהחפץ חיים ז״ל היה ממשיל את צורת הצפיה למלך המשיח, לחולה אנוש היודע כי רופא גדול בא לבקרו ולהמציא תרופה למחלתו, ועומד וממתין לביאתו, וכל נקישה בדלת גורמת לו להתרגשות שהנה בא הרופא אליו. כן חייבת להיות הצפיה לביאת הגואל..מחובתנו להתחזק באמונה בביאת המשיח ״שנוכל להיות מאלו שנאמר עליהם אשרי המחכה.
"החפץ חיים זצ״ל היה תובע מאת הכהנים לעסוק וללמוד בסדר קדשים שהרי המשיח יבא במהרה ויבנה בית המקדש״ ואילו אנו מחויבים ללמוד להאמין בביאת המשיח.
״באו כבר ימות המשיח..כי ימינו ימי המשיח׳׳
וראה זה פלא שבד בבד עם הגברת דיבוריו של הרבי אודות ביאת המשיח הקרובה, הכריז גם הגאון זצ"ל דברים דומים. אנו מוצאים שכבר לפני 30 שנה הוא קורא לתקופה זו בשם ״אחרית הימים״ ו״עקבתא דמשיחא״, ועד שלא נרתע מלהגדיר את זמננו בשם ״ימות המשיח”. ומועתקים בזה קטעים מדבריו שם משלשה מאמרים שונים:
"עלינו לדעת שהנה עתה נמצאים אנו בימי אחרית הימים..והמתבונן יראה במו עיניו שימים אלו הם ימי עקבתא דמשיחא״
ולכן מחובתנו להתחזק, ובפרט להמבואר בגודל הנסיונות שיהיו בימים אלו (שנת תש״כ).
״נמצאים אנו בימי אחרית הימים״ וכבר כתב הרמב״ם שכל שאינו מחכה לו בכל יום שיבוא הרי זה ככופר בכל התורה כולה. ובפרט בזמננו שלא רק שצריך לחכות ולקוות למלך המשיח, אלא עלינו לידע כי באו כבר ימות המשיח ״כי ימינו ימי המשיח" (שנת תשכ״ב).
"ברצוני להתעורר מעט בעניני אחרית הימים, שהתעוררתי לראות שעתה הם ימי עקבתא דמשיחא..ומעתה נמצא דעלינו לצפות למלך המשיח, שכבר נתקיימו בנו הסימנים שמנו חז״ל בעקבתא דמשיחא" (שנת תשכ״ג).
(פנימיות 42 – מתוך סדרת הספרים ״שמן ששון מחבריך״ מאת הרב שלום דב וולפא )