כותב כ׳׳ק מו״ח אדמו״ר, במאמרו ליום הסתלקותו, יו״ד שבט השי״ת:
באתי לגני אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה…
על־ידי חטא עץ הדעת נסתלקה השכינה מארץ לרקיע…
(וממשיך במאמר) ואח״כ עמדו ז' צדיקים והורידו את השכינה למטה, אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע זי לו׳ כו' (ומקצר בזה ומסיים) עד כי משה שהוא השביעי (וכל השביעין חביבין) הורידו למטה בארץ.. דעיקר ענין ההמשכה הוא על ־ ידי משה, שהרי משה דוקא הורידו למטה בארץ, דכשם שבענין הסילוק מלמטה למעלה הרי העיקר הוא בחטא עץ הדעת שנסתלק מהארץ כנ״ל, הנה כמו״כ הוא בענין ההמשכה מלמעלה למטה, עיקר ענין ההמשכה הוא למטה בארץ דוקא, דלבד זאת שההמשכה למטה בעיקר נוגע לנו, הנה זהו גם עיקר ענין ההמשכה. וזה נעשה ע״י משה דוקא. והטעם לזה מבאר בהמאמר המוסגר, כי כל השביעין חביבין.
והנה מלשון רז״ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין, מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כ״א בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה, ובכ״ז הנה כל השביעין חביבין. ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו. והנה ביאר כ״ק מו״ח אדמו״ר (בתחילת בואו לאמריקה) שגם בענין שהשביעין חביבין ניכר מעלת הראשון, שהרי כל ענין שביעי הוא שהוא שביעי לראשון.
וביאר אז מעלתו של הראשון שזהו אברהם אבינו, מפני עבודתו, ושהיתה עבודתו במסירות נפש. ואינו מסתפק בזה עדיין, ומוסיף עוד (אף דלכאורה אין זה נוגע שם לגוף הענין) דאופן המסירת נפש שלו היה שלא חיפש מסירות ־ נפש, שזהו ההפרש בין המסירות ־ נפש דאברהם אבינו להמס״נ דר' עקיבא, דהמס״נ דר״ע הי׳ וואס ער האט געזוכט מס׳׳נ (=הוא חיפש מסירות נפש), מתי יבוא לידי ואקיימנו, משא״כ באברהם הנה המס״נ שלו היה בדרך אגב. דאברהם ידע שעיקר העבודה הוא כמ״ש ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם, א״ת ויקרא אלא ויקריא, אז יענער זאל אויך שרייען, (־שההוא גם יצעק) ואם נצרך לזה בדרך אגב מס״נ, הנה גם זה ישנו.
וכל־כך גדלה מעלת עבודתו והמס״נ שלו, עד אשר גם משה מה שזכה שניתנה תורה על ידו הוא מטעם כי השביעין חביבין, שהוא שביעי לראשון. והקב״ה א״ל (למשה) במקום גדולים (אברהם) אל תעמוד. והנה אף כי גדלה חביבות השביעי ואין זה בא לא על ־ ידי בחירה ולא על ־ ידי עבודה, כי אם פארטיקערהייט (=מוכן) מצד התולדה, מ״מ אין בזה הגבלה שנאמר שנפלאת הוא, ואינו שייך אלא ליחידי סגולה, כ״א ע״ד שמבואר בתנא דב״א (פ״ט רכ"ה) ומובא בדא״ח שכל ישראל ואפילו עבד ואפילו שפחה יכולים להגיע להשראת רוח הקודש, וכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. אלא שמ״מ דארפמען ניט זיין גענארט ביי זיך (=לא להיות מרומה בעצמו), וצריך לידע אשר במקום גדולים אל תעמוד. וכל מעלת השביעי הוא שהוא שביעי לראשון אז ער קען דורכפיהרן (=הוא יכול לפעול) עבודת ושליחות הראשון דאל תקרא ויקרא אלא ויקריא. וזהו החביבות דהשביעי שהוא הממשיך השכינה, ולא עוד אלא שממשיך עיקר השכינה. ועוד יותר שממשיך בתחתונים.
והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דדור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על־פי בחירתנו ולא על־ידי עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מ״מ הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא.
ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לאמר, אעבוד עבודת אברהם אבינו, מ״מ אפס קצהו שייך לכאו״א ומחוייב בזה וניתנו לו הכוחות על זה ע״י ההנהגה שהראנו הראשון וממנו ואילך עד, ועד בכלל, ההנהגה שהראנו כ״ק מו״ח אדמו״ר, שהם סללו את הדרך ונתנו לנו כוחות על זה. וזהו גופא החביבות דדור השביעי שכמה כוחות ניתנו ונתגלו בשבילנו.
ועל ־ ידי העבודה באופן כזה יומשך עיקר השכינה למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי, ויהי' עוד במדריגה נעלית יותר גם מקודם החטא, וכמ׳יש במשיח ונשא מאד יותר מאדם הראשון ואפילו כמו שהיה קודם החטא. וכ׳׳ק מו׳׳ח אדמו״ר אשר את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, הרי כשם שראה בצרתנו, הנה במהרה בימינו ובעגלא דידן יגאל צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו, ויעמידנו בקרן אורה.
אבל כל זה הוא עדיין רק גילוים, ועוד יותר – שיקשר ויאחד אותנו במהות ועצמות אין ־ סוף ברוך ־ הוא. וזהו פנימיות הכוונה של ירידת והשתלשלות העולמות וענין החטא ותיקונו וענין סילוקן של צדיקים שעי״ז יהי' אסתלק יקרא דקב״ה. וכשיוציאנו מהגלות ביד רמה ולכל בני ישראל יהי' אור במושבותם יהיה אז ישיר משה ובנ״י גו׳ הוי' ימלוך לעולם ועד, (וכמו שהוא בנוסח התפלה) וגם בלשון תרגום הוי׳ מלכותי׳ קאים לעלם ולעלמי עלמיא, ומסיימים והי' הוי׳ למלך וגו׳ הוי׳ אחד ושמו אחד, שלא יהי׳ חילוק בין הוי׳ ושמו, שכל זה נעשה על ־ ידי סילוקן של צדיקים, שקשה יותר מחורבן בית המקדש.
וכיון אז מ׳איז שוין די אלע ענינים דורכגעגאנגען (=כיון שעברנו את כל הענינים), הנה עכשיו אין הדבר תלוי אלא בנו – דור השביעי. ונזכה זעהן זיך מיטין רבי׳ן ךא למטה אין א גוף (=ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה בגוף) ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו.
(פנימיות 51, שבט ה'תשנ"ח קטעים מתוך מאמר קבלת הנשיאות – "באתי לגני" תשי״א)