ביאת משיח – עיקר באמונה

עיקר באמונה – ביאת המשיח

 

כתב הרמב״ם בפירוש המשניות בסנהדרין פ״י, וז"ל: "וממה שצריך שנזכור… שעיקרי דתנו ויסודותיה שלושה עשר יסודות״.

ובהמשך לזה, כתב בעיקר הי״ב וז"ל: ״ימות המשיח – והוא: להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר. ״אם יתמהמה – חכה לו. ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים: ״תיפח רוחן של מחשבי קיצין״. ושיאמין בו, שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על־כל־המלכים שהיו מעולם; ולגדלו ולאהבו ולהתפלל בשבילו, כפי מה־שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו, עליו השלום, עד מלאכי, עליו השלום. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו – כפר בתורה שיעדה בו בפרוש בפרשת "בלעם" ופרשת "אתם נצבים". ומכלל יסוד זה – שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת – כפר בשם־יתברך ודברי נביאיו".

והקשו, למה האמונה בביאת המשיח היא עיקר האמונה (ראה ספר העיקרים מאמר א׳ בפרקים  הראשונים. ראש אמנה (לר״י אברבנאל – ראה דרך מצוותיך דף מ״ד עמ' ב') וכן בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סי' שנ״ו, ע״ש)

והנה בראש אמנה שם ביאר שזהו "לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה, בנביאים ובכתובים כו' לכן הכופר בביאתו הרי הוא כאילו כופר בתורה ובנביאים ובכתובים כו'״.

אבל לכאורה לפי תירוץ זה צריך ביאור, האם כל דבר שבא מפורש בתנ״ך יהיה עיקר באמונה? ועוד, שלפי זה מתחזקת קושיא אחרת, והיא: הרי הרמב״ם כבר מנה לפי זה את העיקרים של אמונה בתורה ובדברי הנביאים, וא״כ הרי הדברים קל וחומר, ומה דבר שנאמר בתורה או בנביאים רק פעם אחת בלבד צריך להאמין בו, על אחת כמה וכמה דבר שנאמר כמה פעמים בתורה ומנביאים ובכתובים (וכלשון הרמב״ם (הל' מלכים פי״א ה״ב) שכל ספרי הנביאים מלאים בענין ביאת המשיח). וא״כ מהו הצורך שהאמונה בביאת המשיח תהיה עיקר בפני עצמו?

ועוד, הרי לכאורה ענין ביאת המשיח ותקופתו הם שכר לישראל על התורה ומצוות, וא״כ זהו כלול גם בעיקר הי״א, בענין שכר ועונש.

ובספר העיקרים (שם פרק א') כתב על הרמב״ם שמנה את ביאת המשיח בכלל העיקרים, וז״ל: שאין ביאת המשיח עיקר לתורת משה כמו שכתב הרמב״ם ז״ל, כי כבר יצוייר מציאותה זולתו (היינו שיש אפשרות לתורת משה להתקיים בלי אמונה בביאת המשיח, אלא) והיא (רק) אמונה ראוי לכל בעל דת יהודית להאמינה כו'. עכ״ל. ע״ש.

וכן כתב בחתם סופר שם, וז״ל: "אך א״א לי בשום אופן להאמין שתהיה גאולתינו אחד מעיקרי הדת ושאם יפול היסוד תיפול החומה חלילה – ושנאמר אלו היה ח״ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם וכדס״ל לר״ע בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם מפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יו״ד אפילו מדברי רבנן, חלילה. אנחנו לא נעבוד ה' לאכול פרי הארץ ולשבוע מטובה, לעשות רצונך אלקי חפצתי – ועכ״פ ועל כל אופן עבדי ד׳ אנחנו יעשה ממנו כרצונו וחפצו. ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין. אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפ' נצבים ובפ' האזינו כמ״ש רמב"ן שם והרבה מזה בדברי נביאים א״כ מי שמפקפק על הגאולה הלז הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים״.

ועד״ז מובא בשם היעב״ץ שאמר שגם בלי ביאת משיח אפשר לקיים תורה ומצוות. והיינו, שאיך אפשר לומר שביאת המשיח הוא יסוד לקיום התומ״צ, בדוגמת יסוד שעליו עומד בנין, הרי בבנין שמתבטל היסוד נופל הבנין, אילו בעניננו הרי אפילו באם ח״ו לא היה הקב״ה מבטיח שיבוא משיח, היתה אפשרות לקיום כל התומ״צ (אבל יש לציין שכמדומה שהיעב״ץ כתב (או אמר) זה בתוך דברי ויכוח עם נוצרים, וידוע שחלק מהדברים שנאמרו בויכוחים אילו הם בבחינת דחיה בקש).

לסיכום הקושיות: א. מאיזה טעם יהיה ענין ביאת המשיח עיקר באמונה? ב. יתר על כן: הרי יש אפשרות לקיים כל התורה ומצוות בלי אמונה בביאת המשיח, אם כן אין זה יסוד שעליו עומד הבנין. ג. אפילו אם נמצא טעם שזה צריך להיות עיקר, הרי הוא כבר כלול בעיקרים קודמים (אמונה בתורה ובדברי הנביאים ושכר ועונש) ולמה נמנה כעיקר בפני עצמו.

והנה כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו כתב בלקוטי שיחות חי״ח ע׳ 280 בהערה, וז״ל: ״ע״פ כהנ״ל יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לא׳ מהעיקרים, שהוא לא רק "לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה בנביאים ובכתובים כו׳ לכן הכופר בביאתו הרי הוא כאילו כופר בתורה ובנביאים ובכתובים כו׳״ (דברי הראש אמנה הנ״ל), כ״א לפי שזה נוגע לשלימות גדר התורה, שא׳ מגדריה הוא שהיה זמן שהתורה וקיומה בשלימות.

בסגנון אחר: נצחיות ושלימות התורה, זה ש״התורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים״ (להיותה רצונו העצמי של הקב״ה – ראה בארוכה לקו״ש חי״ט ע׳ 3־182 ובהערות שם) הוא לא רק בענין ציווי הבורא, כ״א גם בלימודה וקיומה בפועל, וזה יהיה בביאת מלך המשיח".

ומשמע מלשון זה שכ״ק אדמו״ר נשיא דורנו מקבל את דברי הראש אמנה, אלא שהוא מוסיף עליו; אבל אין הוא מסביר את דבריו.

עד כאן הבאנו את קושייתם של העיקרים החת״ס והיעב״ץ על הרמב״ם, על שמנה את האמונה בביאת המשיח בכלל י״ג עיקרי האמונה ויסודותיה, והם הקשו על זה, הרי האמונה יכולה להתקיים גם אילו ח״ו משיח לא היה בא (אלא שצריכים להאמין בביאת המשיח מפני שזה כתוב בתורה ובנביאים, אבל לא בתור דבר המקיים את כללות האמונה).

והנה קושיא זו בנויה על הגדרתם של ס' העיקרים (ועוד ראשונים) מה נקרא ״יסוד״ ו״עיקר״. שהעיקרים כתב (מאמר א׳ פ״ג בתחילתו), וז"ל: "עיקר', שם הונח על דבר וקיומו – תלוי בו ואין לו קיום זולתו. כמו שהעיקר דבר שקיום האילן תלוי בו ולא יצוייר מציאות האילן וקיומו – זולתו״ (והובאו דברים אלו בס' ראש אמנה לר״י אברבנאל בריש פ״ג). והיינו ש"עיקר" הוא מלשון שורש (עיי״ש בס' העיקרים שכתב בהמשך דבריו: ״השרשים והיסודות״).

וכן הוא גם בלשון “יסוד", וכמ״ש בראש אמנה ריש פ״ו: ״וכן שם "יסוד" נאמר על היסוד שהבנין עומד עליו וכו'. הנה אם כן שם (שרש ו)יסוד לא נאמר כי אם על הדבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו ואין לו קיום זולתו״.

והרי חסדאי קרשקש בספרו אור ה׳ (הובאו דבריו בראש אמנה פ״ב) חילק בעיקרים ויסודות עצמם, שגדרם שכל האילן והבנין תלויים בהם, שיש בהם ב' אופנים: א) ״שהם פינות יסודות לכל המצוות והתחלות לכל המצוות והתחלות לכל האמונות״, כגון מציאות הא־ל, שלא זו בלבד שבלי זה ח״ו ״נופל הבנין״, אלא שהוא גם המקור שממנו נובע כל ה״בנין״. ב) ״ויש פינות תוריות יסודות הדת, שאילו יצוייר העדר אחד מהם תפול בכללה". עיי״ש בראש אמנה בפרטיות (ס׳ אור ה׳ אינו תח׳׳י).

ולפי הגדרות אלו יש לר׳ חסדאי ולס' העיקרים שיטות אחרות במנין העיקרים. ולפי זה היא ג״כ קושייתם (הנ"ל) – למה נמנה האמונה בביאת המשיח בתור עיקר באמונה.

ונראה לבאר שיטת הרמב״ם, עפ״י ב' כללים: א) שי״ג העיקרים הם לא רק יסודות אלא גם עיקרים (כן ביאר בראש אמנה פ״ו, כדלקמן). ב) כל אחד מהם הוא גם יסוד במובן שהגדירו ס׳ העיקרים, ומ״מ נכונים הדברים שכל הי״ג הם יסודות, וכדלקמן בעזה״י.

■

הכלל הא’ לבאר דברי הרמב״ם הוא, בהקדם שלשונו של הרמב״ם בפירוש המשנה סנהדרין הוא "עיקרי דתנו ויסודותיה". הרי שכתב בם ״עיקרים״ וגם ״יסודות״, ולא עוד אלא שהקדים ״עיקרים״ ל״יסודות״.

וז"ל בראש אמנה שם: ״ואמנם שם ״עיקר״ עם היות שיאמר פעמים (=לפעמים) בזה השימוש עצמו (היינו במובן של ״שורש״)…הנה מלבד השימוש הזה עוד ישתמשו בו החכמים על דבר היותר נכבד ועצמי שבמינו, ואע״פ שאין עמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו.

תמצא זה בדבריהם ז"ל שאומרים בהרבה מקומות "וזה עיקר", ואינו לשון שורש לדבר אחר. ואמרו מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ר״ל בעיקר הדבר שסמך דעתו לעשות ממנו עיקר הסעודה וכו'. הנה ראה בעיניך ששם ״עיקר״ יאמר פעמים הרבה על הדבר המשובח. אע״פ שלא יהיה שורש לדבר אחר וכו'. וכאשר תדע זה תבין דברי הרב הגדול שכתב בפירוש המשנה בתחילת העיקרים, ז"ל: ״ראוי לבאר שעיקרי תורתינו ויסודותיהם י״ג וכו'". ובזה ביאר הרב שהי״ג אמונות שיזכור, מהם – יסודות ושרשים עצמיים …ומהם – שעם היותם במדרגת היסודות (הלשון צריך עיון קצת. המעתיק), הנה הם עיקרים ר״ל, אמונות משובחות, עצמיות, עיקריות, גדולות במעלה וכו'״. ע״ש בדבריו באריכות (שלא הועתקה כאן).

אלא שלפי זה קשה למה בהמשך דבריו כתב הרמב״ם ״יסוד״ על כל אחד מהי״ג. (וראה ראש אמנה שם מה שתירץ).

ואולי יש לומר שזה יובן בהקדים בביאור הכלל השני הנ״ל: "יסוד" הוא דבר שבהעדרו אין עמידה לכל הבנין, כנ״ל. ולפי זה כתב בס' העיקרים שביאת המשיח, למשל, אינו יסוד, שהרי שפיר יצוייר שיקיימו כל התורה מתוך אמונה בהקב״ה – בלי שיהיה (ח״ו) ביאת המשיח.

ובאמת גם הרמב"ם מסכים לזה – שהיתה יכולה להיות אפשרות כזו, לקיים כל המצוות בלי יסודות מסויימים. אלא שהרמב״ם ס״ל שמ״מ הרי גם הענינים האלו הם יסודות – כי למרות שהיה יכול להיות כן, מ״מ רצה הקב״ה שהדברים האלו יהיו יסודות, ואם יימצא יהודי שאינו מאמין ח״ו באחד מהיסודות הללו, כגון בביאת המשיח, הרי כל הבנין של היהדות שאצלו – נופל, כי לפי האמת אין יהדות בלי ביאת המשיח.

ונמצא שביאת המשיח הוי שפיר יסוד באמונה, כי בלי זה אין אמונתו (וקיום מצוותיו ולימוד התורה) של היהודי המסויים הלזה נחשבים לכלום, ואין לו חלק לעולם־הבא כלל, כמו שהאריך הרמב״ם בזה בהל' תשובה פ״ג. ע״ש.

ואם נצרף את שני הכללים הללו הרי אפשר לנו לומר שהא בהא תליא – מהו הטעם שחלק מהי״ג הם (לפועל כנ״ל) יסודות של היהדות, הרי זה (לא מפני שבלעדיהם אין אפשרות לתומ״צ, אלא) מפני שהם ענינים עיקריים, ענינים שהקב״ה רוצה אותם בעיקר (או – שהחמיר בהם הקב״ה יותר) מכל שאר הענינים.

ולפי זה יתורצו כל קושיותיו של העיקרים על הרמב״ם וגם הטעם שביאת המשיח הוא עיקר ויסוד באמונה, כדלקמן:

לסיכום הובאו באריכות דבריו של ר׳ יצחק אברבנאל בביאור שיטתו של הרמב״ם בענין מנין והגדרת עיקרי היהדות ויסודותי', ונקודת הדברים היא: כל דבר שבאם ח״ו יהודי אינו מאמין בו הוא נקרא "כופר" – הרי הדבר הזה הוא מעיקרי האמונה, האת למרות שמצד הסברא יש אפשרות לקיום המצוות בלי האמונה הזאת (היינו שהיה אפשר שהקב״ה לא היה מצוה על האמונה המסויימת הלזו). ולפי״ז מחלק הרמב״ם בין "יסודות" שהן אמונות שבלעדיהן אין (אפשרות ל)תומ”צ בכלל, לבין ״עיקרים״ שבלעדיהם יש אפשרות לתומ׳׳צ אבל למעשה יהודי שכופר בהם, ח״ו ור"ל מוציא את עצמו מן הכלל וכו'.

■

ובכללות הענין שחילק האברבנאל בין ׳יסודות׳ לעיקרים שבפירוש המשנה, הנה גם בספר היד ישנו חילוק בין "יסודות" ל״עיקרים״ (ול״עמודים״):

כתב הרמב״ם (פ״א ה״א־ו) בהל׳ יסודי התורה בתחילתם: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' (היינו הקב״ה) וידיעת דבר זה מצות עשה.

ונמצא שהרמב״ם הגדיר את מציאות ה׳ כיסוד, וזה מובן עפ"י הנ״ל שיסוד – עליו עומד כל הבנין, אבל הרמב״ם אינו מסתפק בזה, אלא כותב שזהו ״יסוד היסודות״, ונמצא שיש עוד יסודות שבהגדרה הנ״ל. (אלא שמציאות ה׳ היא היסוד גם ליסודות הללו, שבלי האמונה במציאות ה׳ אין עמידה לשאר היסודות).

וכמ״ש הרבי בהדרן על הרמב״ם תשל״ה סעיף ט״ו, וז״ל: ההפרש שבין ״יסוד״ ל"עמוד" (במובנם הפשוט): ״יסוד״ הוא דבו שעליו מסובב נל הבנין, ובלעדי היסוד לא יתכן כל הבנין; משא״כ "עמוד" הוא רק תומך את הדבר הנשען עליו והעמוד גם מגביהו, אבל קיומו של הדבר אינו תלוי בה״עמוד״.

וזהו מה שגבי ההלכות ד"יסודות" נקט הרמב״ם הלשון ״יסוד״, וגבי ההלכות ד"חכמות" הלשון "עמוד" – כי: בהלכות יסודי התווה – העניו דידיעת ה' הוא תנאי עיקרי בכל תוכנן [שהרי בלי ה"יסוד" דידיעת ה', לא יצוייר כלל קיום ההלכה דאחדות ה', אהבת ה׳ ויראתו וכו', ואותו הדבר הוא גם בההלכות (שב' פרקים האחרונים דהל׳ יסוה״ת) שבענין הנבואה, מכיון שענין הנבואה הוא דבו ה']. ובמילא נמצא, שידיעת ה׳ היא "יסוד" של הלכות אלו"יסוד היסודות";

משא״כ ההלכות שלאחרי הל׳ יסוה״ת (ובפרט: שלאחרי ספר המדע) – אפשר להבין ולצייר מציאותן (עכ״פ ברובן ככולן של הלכות אלו) גם בלי היסוד דידיעת ה', ומספיק אמונה כללית בה'. והנחיצות דידיעת ה' להלכות אלו הוא בכדי שלימודן וקיומן יהי׳ בתכלית השלימות והעילוי. נמצא שהיחס ד״לידע שיש שם מצוי וכו'״ להלכות אלו הוא (רק) באופן של "עמוד" כנ״ל – ״ועמוד החכמות״.

וכל זה בענין ״יסוד״, ובענין ״עיקר",הנה ז״ל הרמב״ם בהל' יסוה״ת פ״א ה״ב ואילך: וכל המעלה על דעתו שיש שם אלו-ה אחר חוץ מזה עובר בל״ת כו' וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ״ל. (וראה גם הל’.ק”ש פ״א ה״ב)

הרי מדברי הרמב״ם יוצא ברור שיש שני סוגי עיקרים, כאלו שאין הכל תלוי בהם וכאלו שהכל תלוי בהם.

דהנה תיבת "עיקרים" במובן של עיקרי היהדות כתב הרמב״ם בכ״מ, ומהם (בנוסף למה שכבר הובא) בתחילת החיבור (אחר מנין המצוות), וז״ל: ״ספר ראשון אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו ע״ה וצריך אדם לידע אותן תחילת הכל, כגון יחוד השם ב״ה ואסורי עבודת כוכבים. וקראתי שם ספר זה ספר המדע",

ובכותרת להל׳ תשובה, וז״ל: הלכות תשובה, מ״ע אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתודה, וביאור מצוה זו ועקרים הנגררים עמה בגללה – בפרקים אלו״.

ובהל׳ איסורי ביאה פי״ד ה״ב (בענין סדר הגרות) וז״ל: ״ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא, יחוד השם ואיסור עבודה זרה כו״^, (וזהו על דרך לשונו הנ״ל שבתחילת החיבור).

■

ואולי י״ל שהגדרת "עיקר" להרמב״ם (בס׳ היד, עכ״פ), אינה רק שמדובר באמונה משובחת וחשובה, ע״ד מליח ופת מי מהם עיקר ומי מהם טפל (כדאיתא בברכות דף מ״ד ע״א… וברמב״ם הל' ברכות פ״ג ה״ז), שזה שייך כאשר יחד עם העיקר מדברים גם אודות טפל, משא״כ כשהרמב״ם מדבר אודות ״עיקר" מבלי להזכיר טפל, הרי הפירוש הוא, שמדובר בדבר כללי שהרבה פרטים מסתעפים ממנו ותלויים בו.

וע״ד מה שכתב הרמב״ם בהל׳ יבום וחליצה פ״ח הי״ב־ג, וז״ל: ולעולם הזהר בכל הספיקות הללו בעיקרים אלו, שכל מי שיסתפק לך כו׳ אינה ניתרת כו' עד כו', וכל שהסתפק לך כו' אינה כו', וכל שנחלצה כו' שהרי ביארנו כל העיקרין שעליהן תסמוך, ותדע מי הוא שחולץ ומי הוא שמייבם וכו'.

וכן בהל' איסורי ביאה פ״ז הי״ד: ״ומאחר שתה' זוכר כל אלו העיקרים, תתבאר לך זה שאמרו חכמים כו'".

ולפי״ז נמצא ש״עיקרים״ שכתב הרמב״ם בס׳ היד (עכ״פ), היינו דברים כלליים שמסתעפים מהם עוד דברים, או שהם כוללים כמה דברים.

ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים ונעמוד כולנו הכן לקבלת פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, כפי שלימדנו רבינו.

ביאת המשיח – עיקר ויסוד

בענין ביאת המשיח בפרטיות כתב אברבנאל בראש פי"ד וז"ל: ועל הספק הה' שהוא איך מנה הרב ביאת המשיח עיקר, כי עם היותו אמונה אמיתית אינו יסוד שבבטולה תפול התורה. אשיב ואומר, שהנה ראה הרב למנות ביאת המשיח עיקר מג' טענות. ראשונה, להיות ביאת המשיח מין ממיני הגמול בשכר והעונש, כמו שבא בהקדמה החמישית. ואחר שהיה השכר והעונש עיקר עצמי, אינו מהבטל שיהיה ביאת המשיח גם כן עיקר.

והטענה השנית, לפי שרוב הנביאים מדברים ברוח הקודש (היינו הכתובים) כולם הרבו התלונות בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, עד שמפני זה הרבה מהחכמים בעיונם סלקו ההשגחה האלקית. ומפני זה, אחרי שהשרישנו הרב בעיקרי הידיעה וההשגחה האלקית והשכר והעונש, כפי המשפט, הניח שני העיקרים האחרונים, מביאת המשיח ותחיית המתים, כדי לסלק מהם כל ספק והרהור שיעלה בלב האדם על ההשגחה והמשפט האלקי. וכמו שזכרתי בהקדמה הה׳. ומהבחינה הזאת היה ראוי שימנה זאת האמונה עיקר.

והטענה השלישית, היא, לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה, בנביאים ובכתובים. לפי שמשה אדונינו ביעודין, והנביאים כולם שבאו אחריו, וכן המדברים ברוח הקדש, כולם יעדו ונבאו ודברו מביאת מלך המשיח. וכמו שהוכחתי זה הוכחה גמורה ברורה, במאמר משמיע ישועה, אשו עשיתי על ביאת המשיח. ולכן, הכופר בביאתו, הרי הוא כאלו נופר בתורה ובנביאים ובכתובים, אחרי אשר כולם יעדו עליה. ומזאת הבחינה היה ראוי שתמנה האמונה הזאת עיקר מעיקרי התורה.

■

והנה לפי הטעם הא^, של הראש אמנה, (שביאת המשיח אינו יסוד, אלא רק עיקר ו) יוצא שזה שביאת המשיח הוא עיקר, אינו שהוא עיקר לעצמו אלא הוא פרט וחלק מהעיקר של שכר ועונש', וגם לפי הטעם הג' ענין ביאת המשיח אינו יסוד אלא רק עיקר והוא מפני שרואים חשיבותו מזה שכל הנביאים והכתובים מלאים מענין זה, וכן משה רבנו מדבר מזה', ולפי הטעם הב' ביאת המשיח הוא גם יסוד (אבל לא מצד עצמו, אלא שמפני) שעליו עומד העיקר והיסוד של שכר ועונש, שעליו עומדים התורה והמצוות.

ומדברי הרבי (בלקו״ש חי״ח ע׳ 280 העי 63) שהובאו ברשימתנו הראשונה, נראה שהוא מסכים לביאורו של הר״י אברבנאל עכ״פ בכללותו, כי כך כתב שם: "יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לאחד מהעיקרים״, שהוא לא רק כביאורו של האברבנאל, אלא גם מטעם נוסף.

וז״ל (כהמשך למה שביאר בהשיחה שם באריכות, שבביאת המשיח אז יהיו לימוד התורה וקיום מצוותי׳ בשלימות. ע״ש. ויבואר אי״ה לפנינו): ע"פ כהנ״ל יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לא' מהעיקרים, שהוא לא רק ״לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה בנביאים ובכתובים כו' לכן הכופר בביאתו הרי הוא כאילו כופר בתורה ובנביאים ובכתובים כו׳״ (דברי הראש אמנה הנ״ל), כ״א לפי שזה נוגע לשלימות גדר התורה, שא׳ מגדריה הוא שהיה זמן שהתורה וקיומה בשלימות.

ומדברי הרבי נשמע שביאת המשיח הוא יסוד, אלא שזהו לא תומ׳׳צ בכללותם, אלא – לשלימות שבהם. (וכנ״ל זהו בהוספה לדברי הראש אמנה).

■

והנה הרמב״ם כתב בהל' תשובה פ״ג ה״ו וז״ל: ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא כו' המינים כו׳ והכופרים (בתחיית המתים ו)בביאת הגואל כו'. עכ״ל.

ומפרשי הרמב״ם על אתר לא הראו מהו מקור דברי הרמב״ם הללו. אבל הרמב״ם עצמו בהל' מלכים פי״א ה"א, כתב מקור לדבריו, וז״ל: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות. ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאיני מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה׳ אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה׳. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים וכו'.

אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה. ולא צוה הקב״ה לתוהו. אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראיה שכל הספרים מלאים בדבר זה. עכ״ל.

ונמצא שהרמב״ם אומר שהטעם (והמקור) שמי שאינו מאמין במשיח הוא כופר, והוא מפני שאינו מאמין בדברי משה רבינו והנביאים, שדבריהם מלאים בדבר זה – והוא בהתאם לטעמו השלישי של האברבנאל, (שהוא הטעם העיקרי כדמוכח מזה שהרבי, בלקו״ש שם הביא רק טעם זה). והתחלת דבריו הוא בענין שלימות בתורה שתהי' בביאת המשיח – מתאים לדבריו הנ״ל של רבינו.

■

והנה הרמב״ם שם כתב שכל יהודי צריך לא רק להאמין במשיח, אלא גם לחכות לביאתו (וכמו שהאריך בזה הרבי בכמה מקומות. וכמו שכתבו ג״כ הגרי״ז מבריסק זצ״ל בהגדת בית הלוי).

והרבי בשיחותיו הק׳ אינו מרפה מזה וממשיך לעורר את הציפי' לביאת המשיח, הלוך והחזק, עד שהוא גם מבטיח ש״הנה הנה משיח בא״, תיכף ומיד ממש, ועינינו תחזינה.

■

בהמשךלמה שהבאנו את דברי הרבי בלקוטי־שיחות ח״י שיחה ב׳ לפ׳ בלק (ובחידושים וביאורים בש״ס ח״ב סימן מ״ג שערי גאולה ח׳׳א סימן ב׳, ועוד), שאחד הטעמים שהאמונה בביאת המשיח הוא עיקר ביהדות – הוא מפני שבביאת המשיח יהי׳ קיום התורה ומצוות בשלימות.

וזה לשונו הק׳: ״עפ״י כל הנ״ל יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לא׳ מהעיקרים.. לפי שזה נוגע לשלימות גדר התורה, שא׳ מגדרי׳ הוא שיהי׳ זמן שהתורה וקיומה יהיו בשלימות.

בסגנון אחר: נצחיות ושלימות התורה, זה ש״התורה הזאת חוקי׳ ומשפטי׳ לעולם ולעולמי עולמים״ .. הוא לא רק בענין ציווי הבורא,

כ״א גם בלימודה וקיומה בפועל, וזה יהי׳ בביאת המשיח״.

לכאורה הדברים צריכים ביאור: הרי בשיחה זו מבאר הרבי באריכות ששלימות קיום התורה הוא בג׳ דברים:

א) ״חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם׳׳, וזה תלוי במה ש״מלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה,            לממשלה הראשונה״.

ב) ״מקריבין קרבנות״, וזה תלוי במה שמלך המשיח ״בונה המקדש״.

ג)  ״ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורות בתורה״, וזה תלוי ב״ומקבץ נדחי ישראל״, שאז כל ישראל יושבין על אדמתם (כמבואר באריכות בלקו״ש שם סעיף ט׳ ובפרט בהע׳ 49. ע״ש).

■

ולפי זה הרי כבר היו כל הדברים הללו בימי דוד המלך (ובעיקר) לאחריו (בימי שלמה כאשר נבנה ביהמ״ק), היינו שכבר אז הי׳ שלימות התורה וקיומה, ואם־כן כבר נתקיים הענין ״שיהי׳ זמן שהתורה וקיומה יהיו בשלימות״. האם יש שלימות בקיום התורה ומצוות בימות המשיח שלא היתה בימי דוד, ומהי?

(והי׳ מקום לומר שכוונתו שהזמן דשלימות לימוד התורה וקיומה, צריך לימשך לתמיד באופן נצחי. וזה יהי׳ רק בביאת המשיח. אבל צ״ע בזה כי הלשון הוא ״שיהי׳ זמן שהתורה וקיומה יהיו בשלימות״ – זמן סתם, איזה שיהיה. ואכמ״ל בזה).

והנה בלקו״ש שם לא נתבאר בפירוש ענין זה. ואולי יש לומר על־פי המבואר בלקו״ש שם (בפירוש דברי הרמב״ם):

א) יש הבדל גדול בין ימי דוד ושלמה (כל אחד בפני עצמו) לימות המשיח, שדוד מלך על כל ישראל – אבל בימיו עדיין לא נבנה ביהמ״ק, ואם־כן לא היתה הקרבת הקרבנות בשלימות, ואילו בימי שלמה שנבנה ביהמ״ק – היתה מלכותו רק על יהודה ובנימין ולא על עשרת השבטים.

(ולפי״ז י״ל (גם) שזהו פירוש דברי הרמב״ם: ״המלך המשיח עתיד לעמוד:

(א) ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה״ – היינו המלכות על כל ישראל.

(ב) ״ובונה המקדש… מקריבין קרבנות״ – כשלמה המלך, והיינו שבימי המלך המשיח תהי׳ שלימות יותר מבימי דוד ושלמה. (ואע״פ שגם בימי שלמה והמלכים שאחריו היו ״כל המשפטים״, אבל גם עצם הענין שמלכות בית דוד תהי׳ על כל ישראל – הוא חלק מדיני התורה, כמובן מהרמב׳׳ם הל׳ מלכים פ״א הלכות ז־ט. ע״ש).

ב)  בימי המלך המשיח תהי׳ שלימות בקיום מצות ערי מקלט – כמובן ממה שכתב הרמב״ם שם פי״א ה״ב: ״אף בערי מקלט הוא אומר ואם ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך ויספת לך עוד שלוש ערים וגו׳ ומעולם לא הי׳ דבר זה, ולא ציוה הקב״ה לתוהו״.

ג)  בימי המלך המשיח, כל ישראל יקיימו בפועל את כל התורה ומצוות, בתחילה כתוצאה מכפיית המלך המשיח ואחר־כך כתוצאה מעיסוקם בלדעת את ה׳ (כמובא בסוף הל׳ מלכים). [משא״כ בימי דוד ושלמה שלא כולם קיימו בפועל כו׳].

ד) בימי דוד ושלמה לא פעלו אצל כל אומות העולם שיקיימו שבע מצוות וכו', ואילו המלך המשיח ״יתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד״ (רמב״ם שם ה״ד). והרי ענין זה, שישראל יפעלו על אומות העולם שיקיימו שבע מצוות שלהם – הרי זהו דין בתורה, שציוה משה רבנו מפי הגבורה (רמב״ם שם פ״ח ה״י. וראה בזה באריכות בלקו״ש חכ״ו שיחה ג׳ לפ׳ יתרו).

ה)  כל הספקות והמחלוקות בדיני התורה שהיו בעם ישראל מאז מתן תורה ועד לימינו אלו – יתבררו בבית דין הגדול באופן שתהי׳ הלכה ברורה. ומאחר שמדובר בריבוי גדול ביותר של דינים – הרי שתהי׳ גם שלימות בידיעת התורה ״ולימודה״ שלא היתה דוגמתה מעולם.

וגם זה הוא פעולתו של המשיח, שהרי כדברי הרדב״ז (הלי סנהדרין פי״ד הי״ב הובאו בלקו״ש שם הערה 49) – משיח הוא שיסמוך את הבי״ד הגדול.

■

ולפי כל זה מתבאר מ״ש הרבי שאחד הטעמים שהאמונה בביאת המשיח היא עיקר באמונה, מפני שאחד מגדרי התורה הוא שגם קיום התורה ולימודה יהי׳ בשלימות.

■

נתבאר (בדרך אפשר) שבימות המשיח יהיו כמה עניני שלימות בלימוד התורה ובקיום המצוות, שיהיו בימות המשיח.

והנה כתב הרבי בתשובות וביאורים שלו (אגרות קודש חלק ב׳ אגרת ר׳) וז״ל (בע׳ ס"ח־ט'): בימות המשיח .. בני ישראל . . יגיעו לשלמות האדם כמו שהי׳ קודם חטא עץ הדעת .. ובמשך ימות המשיח עצמם יעלו ע״י עבודתם בסולם השלימות, ולכן ימות המשיח הוא הזמן דהיום לעשותם. ואדרבה אז הוא עיקר היום לעשותם ותכלית שלימותו.

ובהערה 8 שם: ראה בזה באריכות בתורה אור ד״ה אוסרי לגפן. ד״ה וככה תרל״ז (תורת שמואל שער רביעי) פרק י"ז ואילך. וכן משמע גם ברמב״ם הל׳ תשובה סוף פ״ט וסוף הל׳ מלכים וכו'. (ההדגשות של המעתיק) עכ״ל. ע״ש עוד.

והיה אפשר לומר שמה שכתב בלקו״ש חי״ח שבימות המשיח יהי׳ שלימות לימוד התורה וקיום המצוות – לזה הכוונה.            דהנה ב׳׳תורה אור״ שם (דף מ״ו טור א' ואילך) איתא וז״ל: ימות המשיח הוא בבחי׳ היום לעשותם ולא לקבל שכרן. ועיקר היום לעשותם ותכלית השלימות של המעשה יהיה בימות המשיח. וכמו שהיה עיקר עבודת האדם בג״ע לעבדה ולשמרה, לעבדה זו מצות עשה, ולשמרה זו מצות ל״ת. שהיה אז בחי׳ היום לעשותם בתכלית השלימות, אלא שאח״כ ויגרש את האדם וגו׳. ואח״כ נכנסו אבותינו לארץ ג״כ בשביל קיום מעשה המצות שכמה מצוות התלוים בארץ דוקא כמעט ארבע הידות ואחר כך גלו משם ולא נתקיימו בידם עד ימות המשיח שיהיה במהרה בימינו שאז יהי׳ בחי׳ היום לעשותם בתכלית השלימות…

והנה אנו אומרים ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו וכו׳ כמצות רצונך כר. שעיקר המעשה היא עבודת הקרבנות שאין אנו יכולים לקיים בגלות אלא שבגלות נתקנה התפלה כנגד הקרבנות. ועדיין אין זה כמצות רצונך ממש…

…והנה זהו כל עבודתנו בקיום המצות בזמן הזה להמשיך לנפש שתתעלה בעילוי אחר עילוי לאור באור א״ס ב״ה ותהיה הנפש צרורה כו'. אבל תכלית השלימות של ימות המשיח בקיום המצות ומעשה הקרבנות שיהיו הקרבנות כבשים ופרים וכו׳ ג״כ נכללים ומתעלים בעילוי אחר עילוי באור א״ס ב״ה. אך בזמן הגלות אי אפשר לנפש האדם להעלותם ולקשרם במקורם מאחר שהיא מקושרת בעצמה למטה. אבל לימות המשיח שיקויים ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר וגו׳. שנשמות ישראל יהיו במעלה, אז יהיה זמן קיום המעשים והעלאת ניצוצות שנפלו אפילו הבהמות. וכמו שהיה בתחילת בריאת העולם שקודם שנברא אדם הראשון נאמר ואדם אין לעבוד את האדמה וגו׳. ואא״כ נעשה אדם ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה. אלא שאח׳׳כ ויגרש את האדם וגו׳ כלומר שלא היה בבחי׳ אדם והוצרך לילך ולתקן נפשו. ושלימות בחי׳ אדם הוא בזמן המשיח שנאמר עליו הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מא״ד הוא אותיות אד״ם. וכן ראשי תיבות אד״ם אד״מ דו״ד משי״ח שבזמן ימות המשיח נשלם בחינת אדם ואזי הוא זמן היום לעשותם זמן קיום המצות כשלימות שיהיה הקרבת קרבנות כמצות רצונך. משא״כ בזמן הגלות אין עשיית המצוות כרצונך ממש אלא לעילוי הנפש שיתקן בחי׳ אדם שלא יהיה ואדם אין לעבד. אבל עיקר העבודה לעבדה ולשמרה הוא בימות המשיח דוקא. והתפלה שהיא בחי׳ נשיאת הנפש הוא כנגד הקרבנות, אבל אינה בבחי׳ קרבנות ממש כי שם בחינת עליות כל העולמות בכלל ואפילו נפש הבהמה היורדת למטה בארץ.

וביתר ביאור כתב כן בהמשך וככה שם, שקיום המצוות שבימות המשיח יהי׳ יותר בשלימות אפילו לגבי המצוות (והקרבנות) שבזמן שבית המקדש הי׳ קיים (ובתוך בית המקדש),וז״ל:

ועדיין צריך להבין בענין הידוע שעיקר עשיית המצוות יהי׳ לעתיד לבוא, וכמו שאנו אומרים בתפילת המוספין ״ושם נעשה לפניך כמצות רצונך״, משמע שעיקר ענין עשיית המצוות יהי׳ לעתיד לבוא בימות המשיח . . והיינו שנעלה לא״י ויהי׳ אז במעלה העליונה ויושלם עבודת הקרבנות וכל המצוות התלויות בארץ, שרוב המצוות כמעט ג׳ חלקים מהם הכל תלוי בארץ.. דזהו עיקר השלימות בקיום המצוות, וגם משמע שגם אותם המצוות שאנו מקיימים עכשיו יהי׳ לעתיד לבוא בשלימות היותר נעלה .. דמשמע שעיקר קיום המצוות שהי׳ בזמן הבית אינם כמצות רצונך, היינו שאין זו עבודה שלימה עדיין, כי אם שעיקר ענין השלימות דקיום מצוות אלו ממש – יהי׳ בימות המשיח..

ולכאורה כבר הי׳ לעולמות. . אז הענין הוא דהמה ידוע כי כלליות כל המצוות הן בב׳ מדריגות רוחניות וגשמיות .. וכן באדם הראשון דכתיב בי׳ לעבדה ולשמרה . . שהי׳ הכל ברוחניות לבד, שהרי זה הי׳ קודם שאכל עץ הדעת שלא הי׳ בהגשמה כמו עכשיו.. שאילולי חטאו בחטא העגל .. ואז היה קיום המצוות ברוחניות בא״י על דרך הרוחניות שבגן עדן .. אך לאחר חטא העגל ירדו ממדריגתם .. [ן]ענין כניסתם לארץ [הי׳] לברר על עץ הדעת טוב ורע … אך אין זו שלימות העבודה דהיום לעשותם .. רק בימות המשיח שאו יהי׳ כמו קודם חטא עץ הדעת.. (ו)זה אמר רצונך – שם דוקא ולא עתה. ולפי זה מוכרח לומר דבימות המשיח יהי׳ הזדככות החומר הגופני ויבוער הרע לגמרי, על כן תהי׳ העבודה ע״ד.. כמו בגן עדן וכו׳. ע״ש עוד.

■

עד כאן הובאו דברי הרבי (אגרות קודש ח״ב ע' ס"ט) בענין שלימות הענין של ״היום לעשותם״ שיהי׳ בימות המשיח דוקא, ומציין לראות בזה באריכות בתורה אור ובהמשך וככה תרל״ז, שהועתקו במאמר ובהמשך לזה כותב הרבי, וז״ל:

וכן משמע גם ברמב״ם הל׳ תשובה סוף פ״ט וסוף הלכות מלכים. אבל הרמב״ם לשיטתו דאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד דפליגא על מרז״ל דשבת שהובא בהערה שלפני זו. ואכמ״ל. עכלה״ק.

וביאור הדברים: הרמב"ם מאריך בהל׳ תשובה ספ״ט בענין מעלת לימוד התורה וקיום המצוות שיהי׳ בימות המשיח, וז״ל: ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא. לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ את ה׳ וכו׳. ע״ש עוד.

הרי משמע מדברי הרמב״ם שבימות המשיח יהיו שני דברים:

א) אז יעסקו בתורה ובמצות כהוגן, היינו בלי הפרעות שמצד גזירות המלכויות, או מצד חוסר פרנסה או מחלות ומלחמות, אלא אז ״ישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון: שובע ושלום וריבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כו״׳ (זהו ל׳ הרמב״ם שם לפני זה. ע״ש באריכות),

ב) בימות המשיח ״ירבו בחכמה׳׳, באופן שלא הי׳ אפשרי בכל הזמנים שלפני זה (אפילו בזמניהם של משה רבינו ושלמה המלך, ע״ש ברמב"ם בהמשך הדברים).

ועל דרך זה כותב הרמב״ם בסוף הל׳ מלכים (פי"ב ה״ד ואילך): לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח… כדי שיהיו פנויין בתורה ובחכמתה, ולא יהי׳ להם נוגש ומבטל … ובאותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד וכו׳. ע״ש עוד.

ומבואר שבימות המשיח יהיו בני ישראל במצב רוחני נעלה, ״פנויין בתורה וחכמתה׳׳, ויעסקו רק בלדעת את ה׳.

ונמצא שלשיטת הרמב״ם רק בימות־המשיח תהי׳ השלימות בלימוד התורה ובקיום המצוות, שלימות שמצד האדם המקיים (הגברא), [בנוסף להשלימות שמצד החפצא של התורה ומצוות, שנתבאר לעיל ], היינו שאז דוקא ״נעשה לפניך קרבנות חובותינו (וכן – נקיים כל שאר המצוות) כמצוות רצונך״.

אבל הרבי ממשיך, שמהרמב״ם אין ראי׳ לשאר השיטות, כגון שיטת החסידות. דהנה בשבת דף קנ"א ע״ב איתא: תניא רשב״א אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב,א') וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה… והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (ראה ט"ו,י"א) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.

והנה הרמב״ם (בהל׳ תשובה ומלכים שם) פוסק כשמואל שאין בין עוה״ז וכו׳, וא״כ אפ״ל שלכן ג״כ ס״ל ששלימות לימוד התורה וקיום המצוות יהי׳ בימות המשיח דוקא. ואין מזה ראי׳ לדעת רשב״א שימות המשיח אין בהם לא זכות ולא חובה – שגם הוא ס״ל שבימוה״מ דוקא נעשה התורה ומצוות ״כמצוות רצונך״.

אבל באמת גם לרשב״א כן הוא, וכדמוכח מזה שגם לשיטת תורת החסידות שבימות המשיח יהי׳ שינוי במנהגו של עולם וכו׳ – ג״כ ס״ל שבימוה״מ יהי׳ שלימות קיום התורה ומצוות, וכמו שביאר שם הרבי באריכות. ע״ש.

■

ובשולי הענין: במ״ש הרמב״ם בענין הוספת ערי מקלט ״ומעולם לא הי׳ דבר זה ולא ציוה הקב״ה לתוהו״, העיר הרבי (לקו״ש חלק ל״ד שיחה ג׳ לפ׳ שופטים הע' 4) : ״צע׳׳ק ממחז״ל (סנהדרין ע"א,א') דבן סורר ומורה ועיר הנדחת ״לא הי׳ ולא עתיד להיות.. (אלא) דרוש וקבל שכר״. ואולי יש לחלק ואכ״מ״.

ושמעתי מאבי מורי הגה״ח לבאר דברי הרבי שאולי יש חילוק בין בן סורר ומורה (וכיו״ב) שזהו דבר התלוי בבחירתו של האדם, ולכן שייך שהקב״ה יצווה על זה גם אם בפועל לא יהי׳ דבר זה (כי הציווי הוא באם יהי׳ הדבר הזה) – להוספת ערי מקלט שזה תלוי בהקב״ה בלבד, שהרי זהו רק כאשר ״ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך״, וא״כ בדבר כזה שתלוי רק בהקב״ה, לא שייך שהקב״ה יצווה באם (הקב״ה יודע ש)הדבר לא יהי׳. (וזהו על דרך דברי הרמב״ם בסהמ״צ מ״ע קפ"ז, ע״ש). ואולי יש לדחות חילוק זה, כי גם מה ש"ירחיב ה״א את גבולך וגו'״ תלוי (כהמשך הכתוב – פ׳ שופטים י"ט,ט') ב״כי תשמור את כל המצוה וגו׳״. ועצ״ע.

■

והנה גם המספר של העיקרים וסדרם, נידון בספרים (ראה ראש אמנה להר׳׳י אברבנאל פ״י. וראה גם לקוטי שיחות חכ״ג שיחה ג׳ לפ^' בהעלותך סעיף יו״ד, וסדרם הוא (ראה שם):

א. העיקרים שתוכנם האמונה בקב"ה (שהוא מחוייב המציאות, יחיד, אינו גשמי, קדמון, לו לבדו ראוי להתפלל ולעבוד).

ב. העיקרים שתוכנם התורה והנבואה (שדברי הנביאים אמת, שנבואת מרע״ה מיוחדת ונעלית משאר הנביאים, שהתורה מן השמים, שלא תשתנה).

ג.העיקרים שתוכנם שכר ועונש (שהקב״ה יודע כל מעשי בני אדם, נותן שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים).

עוד זאת, גם בספר היד סידר הרמב״ם את העיקרים מעין הסדר הזה, שהתחיל את ההלכות באמונת ה׳ וסיימם בביאת המשיח (אלא שבפרטי שאר העיקרים יש שינוי קצת בסדרם. כמו״כ לא כתב בפירוש את האמונה בתחיית המתים בסוף הל׳ מלכים. וכבר דנו בזה. וראה מ״ש בזה הרבי בלקו״ש חכ״ז שיחה א׳ לפ' בחוקותי סעיף ט' הדרנים על הש׳׳ס ח׳׳א הדרן הב׳ על מסכת כתובות סעיף ט׳ ועוד. ואכ׳׳מ).

ההסבר הכללי בסדר זה פשוט, שבתחילה באה האמונה בקב״ה, על פרטי׳, ואח״כ שהוא ציוה מצוות ואח״כ – השכר עליהם. כמו כן מובן בפשטות הסדר בכל אחד מהעיקרים עצמם – שהם לפי ההגיון ולפי סדר ההתרחשויות, כגון בהתחלה שכר על המצוות בכלל, אח״כ ביאת המשיח ולבסוף – תחיית המתים. ברור שכל סדר אחר אינו הגיוני.

ולפי מה שכתוב בתורת החסידות בכלל ובדברי הרבי בפרט נראה שהביאור בסדר זה הוא בעומק יותר, והוא ששלושת המערכות הנ״ל של העיקרים, הרי שסדרם הוא לא רק מפני שאין אפשרות למערכה הב׳ מבלי שתקדם לה המערכה הא׳, וכן האפשרות למערכה הג׳ היא מה שהמערכה הב׳ קודמת לה_, אלא שהסדר הוא גם באופן חיובי – שהמערכה הא׳ מביאה את המערכה הב׳, ושתיהן יחדיו – מביאות את המערכה הג'.

ויש־לומר שאחד האופנים בביאור ענין זה הוא:

המערכה הב', התורה והנבואה, הוא הגילוי בעולם של המערכה הא׳ – של הקב״ה. אלא שגילוי זה הוא מצד הקב״ה, ועל־ידי שיהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות, מתחילה המערכה הג' – שגם בעולם מצד ענינו הוא – מתגלה אמונתו ואחדותו של הקב״ה (המערכה הא׳), ואמיתותה של הנבואה והתורה (המערכה הב׳).

■

ובתחילה נביא את היסודות לביאור זה:

בענין שכר המצוות בכלל (וכן בענין טעמי המצוות) ביאר הרבי (בלקו״ש חט״ו שיחה ב׳ לפי וישב), שמצינו בזה שני ענינים הפכיים, שמצד אחד הרי התכלית המכוון של המצוות הוא קיום המצוה עצמה (״שכר מצוה – מצוה״), ולא שעי״ז יגיעו לענין אחר, וזה שמקבלים שכר על קיום המצוות – הרי זה מפני שאין הקב״ה מקפח שכר כל ברי׳ וכיו״ב ולא מצד המצוות עצמן_; אבל מאידך, הרי השכר שהקב׳יה נותן בעד קיום המצוות הוא שייך למצוה עצמה – הוא מסובב ותוצאה מהמצוה עצמה. וכלשון אדמו״ר הזקן בתניא (פרק ל״ז בתחילתו): ״הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה״, ועד כדי כך אשר (כמ״ש בתניא (פל״ט דף נ"ג ע״א)) ״משכרה נדע מהותה״.

ולכאורה הרי זה צריך ביאור, מאחר שהשכר הוא ענין צדדי – א״כ למה המצוות הן באופן שהן עצמן הן הסיבה לשכר? ומבאר בזה הרבי, ששלימות רצונו של הקב״ה בענין המצוות הוא שהאדם מקיים המצוות, באיזה מעמד ומצב שיהי׳, ירגיש את הטוב של המצוה. ולכן המצוות עצמן מביאות את השכר, כדי שגם ״נער קטן״ (ברוחניות) ירגיש במצבו שהמצוות טובות לפניו. ע״כ תוכן הביאור בקיצור. וע״ש בלקו״ש באריכות.

ונמצא שתוכן ענין השכר (והעונש) הוא שגם מצד עניני העולם. יראו עד כמה לימוד התורה וקיום המצוות הם טובים, היינו – כמה טוב לשמוע בקולו של הקב״ה.

וא״כ הוא בנוגע לשכר על קיום התומ״צ בכלל, (שבזה יש לדון מהענין דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא וכו' – ראה באריכות בלקו״ש חלק י״ט שיחה א' לפ' תצא – הדרנים על הש״ס הדרן על מסכת חולין. וש״נ. ואכ״מ), הרי על אחת כמה וכמה שי״ל שכ״ה בענין ביאת המשיח וימות המשיח (שמלכתחילה תוכנם – מצב טוב גם בעניני גשמיות עוה״ז. ואכ״מ), שענינם הוא שגם בעולם הזה הגשמי מצד ענינו הוא תתגלה האלוקות (כלומר, זה פשוט שכן יהיה המצב בימות המשיח. וכאן מבואר שזהו גם אחד הענינים והמטרות של ימות המשיח).

במילים אחרות: שכר המצוות בכלל וימות המשיח בפרט – המערכה הג׳ שבי״ג העיקרים, ענינם לגלות בעולם את הקב״ה (המערכה הא') ואת התומ״צ (המערכה הב׳).

■

 

ברשימתנו הובע הרעיון שהי״ג עיקרים המחולקים לג׳ מערכות כלליות: א) האלקות, ב) התורה והמצוות, ג) שכר ועונש ששיאם הוא ביאת המשיח ותחיית המתים – מסודרים בסדר הזה מפני שע׳׳י לימוד התורה וקיום המצוות (המערכה הב׳) מתגלה בעולם האלקות (המערכה הא') והגילוי הוא (במערכה הג׳ -) בשכר ועונש בכלל, ובפרט בביאת המשיח ותחיית המתים.

ולסיכום הדברים, הסדר בי״ג העיקרים הוא שהאלוקות (המערכה הא' של העיקרים) תתגלה בהעולם (שהגילוי הוא תוכן המערכה הג׳ של העיקרים) ע״י התורה ומצוות (המערכה הב׳).

■

ואולי יש לומר שבעומק הענין, הרי שלא זו בלבד שכן הוא בפועל, שבימות המשיח תתגלה לגמרי האמת שבאלקות ושבאחדותו ית' וכו׳, אלא (יתרה מזו), שהכרח הוא שיהיה כן, מאחר שיש אפשרות שהאלקות תתגלה בעולם הזה הגשמי (ובכל העולמות) – הרי בהכרח שיהיה כן בפועל (ואכן כך יהיה בימות המשיח).

והטעם לזה הוא עפ״י הכלל המובא במאמרי חסידות (כגון בספר המאמרים תרס״ד ע׳ קל״ג) בשם הרמב״ם אשר ״כל האפשרי במין אי אפשר שלא יבוא׳׳. וא״כ, מאחר שגילוי אחדות ה׳ הוא ״אפשרי״ הרי אי אפשר שלא יבוא, ואכן ענין זה בוא יבוא בימות המשיח, שאז ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר״.

ולהסביר הדברים בסגנון דברי הרמב"ם, הנה כתב הרמב״ם בתחילת חיבורו (הל׳ יסודי התורה פ׳׳א ה׳׳א ואילך) ש״כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, של ה"מצוי ראשון״ – הקב״ה. ונמצא ש׳׳יסוד היסודות״ של כל הנמצאים, הוא מציאותו של הקב״ה.

ולמרות שדבר זה אינו נראה לעינים, הרי אפשר שיהי׳ מובן זה בשכל האדם, וכהמשך דברי הרמב׳׳ם: ״ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להמצאות! ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים – הוא לבדו יהי׳ מצוי ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם״.

(אלא שהבנת הדברים היא מוגבלת ־ ״שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו״. וכלשון החסידות, שאפשר בזה רק ״ידיעת המציאות״ ולא ׳׳השגת המהות״).

וי״ל שמאחר ש״אמיתת המצאו״ הוא יסוד מציאותו של האדם, לכן נצטווינו ״והלכת בדרכיו, כך לימדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא רחום אף אתה היי רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה הי׳ קדוש… דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו״ (הל׳ דעות פ״א ה׳׳ה ואילך).

וי״ל שזהו ענינם של כל המצוות – ״להדמות אליו כפי כוחו״ של האדם (וראה לקו״ש ח״ד פ׳ תבא ס׳׳א. ע״ש), שהרי ״רוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק… לתקן הדעות וליישר כל המעשים״(הל' תמורה בסופן).

[ומענין חודש זה – מצוות חג הפורים: ״מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים… לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה כו׳ (הל׳ מגילה וחנוכה פ״ב הי״ז)].

ומאחר שהאדם (השלם) הוא עיקרו של העולם שבשבילו נברא (כמבואר בארוכה בפירוש המשניות בהקדמה בענין מאמר חז״ל אין לו להקב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה, ע׳׳ש) הרי ע״י שהאדם פועל זה בעצמו, הרי הוא פועל זה גם בהעולם – שיתגלה בו שמציאותו הוא מהקב׳׳ה.

ונמצא שידיעת ה׳ הוא דבר ״האפשרי במין״, שאפשר לכל אדם להגיע בדעתו לידיעת ה׳, וגם לגלות שיסוד מציאותו שלו (של האדם) ושל העולם הוא הקב״ה.

ומאחר שזהו הדבר האפשרי במין – הרי ״אי אפשר שלא יבוא״, (משא״כ דבר האפשרי ב״איש״ (היינו – פרט מתוך המין הכללי) – יש אפשרות שלא יבוא ולא יתגלה בפועל). ומטעם זה הרי ״באותו הזמן… יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם״, היינו שאז יבוא בפועל ויתגלה ״האפשרי במין״, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

 

■

 

נתבאר בטעם הסדר של י״ג העיקרים, שתחילתם האמונה בקב״ה (אלוקות), ואמצעם האמונה בתורה ומצוות וסופם האמונה בשכר ועונש ובכלל זה – ביאת המשיח ותחיית המתים, שזהו מפני שע״י לימוד התורה וקיום המצוות מגלים בעולם את הקב״ה, וגילוי זה בפועל הוא (בין היתר) ע״י שכר ועונש בכלל, ובימות המשיח ותחיית המתים בפרט.

ויתירה מזו, האמונה בקב״ה ואחדותו, מחייבת ומכריחה לומר שסוף סוף יתגלה זה בפועל, גם בעולם הזה.

ואולי י״ל בעומק יותר, שלא זו בלבד שיש הכרח שסוף סוף תתגלה האמת של האלוקות, אלא (יתירה מזו) שיש גם הכרח שיתגלה למפרע שגם כל ההעלמות וההסתרים שהיו על האלוקות במשך כל הזמנים שלפני ביאת המשיח – הרי בפנימיות אינם העלם והסתר כלל, וכן, שכל הענינים הגשמיים – ענינם האמיתי הוא אלוקות_; וכן, שכל המדריגות והגילויים שבכל העולמות העליונים – הרי אמיתית ענינם הוא גילוי עצמותו יתברך.

ואחד הטעמים ע״ז הוא, הכלל המובא בחסידות (קיצורים והערות לתניא ע׳ ק"ב. לקו״ש ח״ו שיחה ב' לפר׳ שמות) בשם הרלב״ג (ס' מלחמות השם מאמר ו׳ ספט״ו): ״וזה מסגולת האמת שהוא מסכים לעצמו מכל צד״. היינו שאם דבר מסוים הוא אמיתי, הרי שמכל צד, דרך ואופן, שלא ננסה להגיע אליו, תוכח אמיתותו.

ולפי זה, הרי קשה מכל ההעלמות וההסתרים שיש על האלוקות, שהם ״צדדים״ שאינם ״מסכימים״ להאמת, ואיך זה יתכן, הרי האמת כל הצדדים מסכימים לו? וזה שביאת המשיח יהיה זמן ומצב שמסכים (ויותר מסתם הסכמה) להאמת – הרי לכאורה זהו רק זמן ומצב זה בלבד, אבל הזמנים והמצבים הקודמים נשארים במהותם הקודם שהם מנגדים, או עכ״פ – מעלימים ומסתירים, על האלוקות, שזהו ההיפך הגמור של ״הסכמה״ לאלוקות.

אלא בהכרח לומר שבימות המשיח יתברר למפרע שגם כל ההעלמות וההסתרים כו' (כנ״ל) ענינם הפנימי הוא (גילוי) אלוקות, אלא שבשעה שהיו מעלימים ומסתירים הי' ענינם הפנימי בהעלם, ובימות המשיח יתגלה למפרע בגילוי רב ועצום, האלוקות שבכל זה, כנ״ל.

והיינו, בענין עיקרי האמונה, שבימות המשיח (ותחיית המתים) – העיקרים האחרונים, יתגלה שכל זמן משך קיום העולם, מתחילתו, היה כל ענינו (של העולם) מציאותו של הקב״ה ואחדותו – העיקרים הראשונים.

ומאחר שאמיתת מציאותו ואחדותו של הקב״ה היא עצמותו ומהותו ית׳ (כמבואר בחסידות באריכות) – לכן יתגלה אז גם שכל ענינם של כל הגילויים והמדרגות השונות שבאלוקות (עולמות, ספירות וכו׳ וכו׳) – ענינם אך ורק גילוי עצמותו ית׳.

וי״ל שרעיון זה מפורש ומבואר בתניא פרק ל״ו ול״ז (דף מ״ה ע״ב ואילך) וזלה״ק: והנה תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים… אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתנפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור אין סוף ב״ה במקום החושך והס״א של כל עולם הזה כולו, ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החושך, מהארתו בעולמות עליונים…

על זה נתן הקב״ה לישראל את התורה שנקראת עוז וכוח וכמארז׳׳ל שהקב״ה נותן כוח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבוא שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה׳ הנגלה לעתיד…

ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים, הם תכלית ושלמות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחילתו… שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה׳ שיאיר לישראל ע״י התורה שנקראת עוז, ומיתרון ההארה לישראל יגיה חשך האומות גם כן כדכתיב והלכו גויים לאורך וגו׳ וכתיב בית יעקב לכו ונלנה באור ה׳ וכתיב ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו וגו׳ וכתיב לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה׳ והדר גאונו וגו׳ וכמ״ש והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וגו׳.

והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א״ס ב״ה בעוה״ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה… ונמצא כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי כבודו ואלקותו ית׳ ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ תלוי בהמשכת אלקותו ואור א״ס ב״ה לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ׳׳ח אבריה ע׳׳י קיומה כל רמ״ח מצות עשה ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירת כל שס״ה מצות ל׳׳ת שלא יינקו ממנה שס״ה גידיה

ועיי״ש עוד באריכות ובפרטיות.

ונמצא מבואר מכל הנ״ל שבימות המשיח תתגלה האלקות בלי שום הסתר פנים כלל, וזה נפעל ע״י התורה והמצוות שמקיימים בזמן הגלות. אלא שאדה״ז בתניא מבאר זה בנוגע לעצם הענין, ולפי זה י״ל שזהו ג״כ הביאור בסדר הי״ג עיקרים, כנ״ל באריכות.

(פנימיות /54/55/56/57/58/59/60/61/62/63 אייר/סיון/בין המצרים/אלול/אדר/ניסן  תשנ"ח/ט מאת הרב אברהם ברוך פבזנר)