"בנים אתם לה'"
כל נשמה פרטית בישראל הוא בן לאבינו שבשמים – הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים י"ד א'): "בנים אתם לה' אלקיכם".
וכל נשמות ישראל בעצמיותן – מאוחדים כגוף אחד – קומה אחת שלימה, שעליו נאמר (שמות ד' כ"ב): "בני בכורי ישראל".
יש שהן בבחינת "ראש" של עם ישראל ויש שהן ״זרועות״ כו', כל נשמה היא "אבר" מסוים ב"גוף" הכללי – עם ישראל.
הדימוי של הנשמות ל"גוף" ו״אברים״ מלמד על היחס שבין הנשמות בינם לבין עצמם (לקו"ש ח״ד פר' ניצבים וכן שי' לחג הסוכות) ובין עם ישראל לקב״ה, לפי שהם חלק אלוקה ממעל ממש (תניא פ״ב, וראה איוב ל"א ב').
כבן לאביו – עומק המשל
ה״בן״ בגשמיות הוא אדם הנולד מן האב ע״י האם. היחס של הבן אל האב הוא יחס עצמי, דהיינו, שבעצמיותם הם עצם אחד.
כי התהוות הבן היא ע״י שנמשכת טיפה ממוח האב, שהוא עצמותו של האב, וע״י שהייתה בבטן האם במשך תשעה ירחי לידה, הנה, חלק מטיפה זו יורדת ומשתנה ממהותה כחומר מוחי להיות בשר גידים ועצמות של גוף הבן, כל אבר לפי מזגו ותכונתו שטבע בו הבורא ית', ואפילו צפרני רגליו נתהוו מטיפה זו ממש.
והנה, אע״ג שקיים פער איכותי עצום בין מהות חומר המוח לבין מהות שאר האברים והצפרנים, שעצם חומר המוח הוא זך ביותר, עד שהוא כלי ראוי לנפש המתלבשת ומתאחדת בו, ואילו שאר האברים אין חיות הנפש מתלבשת בהם מצד עצמם – בגלל רוב חומרם וגסותם, אך בכל זאת נמשכת בהם חיות מצד המוח והראש שהאברים קשורים אליו.
יתר על כן, גם לאחר ירידתם, עדיין קשורים הם ומאוחדים ביחוד נפלא ועצום – בפנימיותם הנעלמת – במהותן ועצמותן הראשון, כפי שהיתה-טיפת מוח האב.
ואפילו הצפרנים שגילוי החיים בהם כמעט אפסי, עד שאין בהם תחושת כאב (כשגוזרים אותם), מכל מקום קשורים הם למוח.
קשר עצמי זה שבין אברי וצפרני גוף הבן עם מהותם הראשון ־ מוח האב – מתבטא בעובדה שיש בהם חיים ורגש, ואפילו בצפרניים יש לפחות גידול.
אלא ששפע החיים ממוח האב אל אברי הבן מותנה בכך שהאברים יהיו קשורים בפועל ובגילוי למוח האב, ע״י הקשר למוח הבן – גם לאחר שהשתנו להיות אברי גוף, ובהתנתק ח״ו האבר ממוח הבן ־ תפסק החיות שבו, אעפ״י שבמהותו הוא נוצר מחומר מוח האב.
כי מוח הבן הנמשך – עם כל האברים – ממוח האב, לא נשתנה כלל וכלל – במהותו – בכך שירד להיות ראש ומוח לגוף הבן, והיה וגם נשאר במהות הוויתו עצם אחד עם מוח האב.
לפיכך התקשרות כל האברים אל מוח הבן, ממשיכה בהם חיות ומפעילה אותם בתיפקודם – כל אבר בענינו.
ועוד זאת שמגלה בהם את פנימיותם ועצמיותם הנעלמת, את היותם "מוח", ובזה הם מאוחדים ממש במוח שבראש, כמאמר הבעש״ט: "התופס במקצת מן העצם כאילו תופס בכולו" (ראה ד״ה השמים כסאי תרס״ח (ע׳ תקכ׳׳ב). סה"ש ה׳תש״א ע׳ 32 ובהערה 19 שם).
על פי זה יובן מארז״ל: "יפה כח הבן מכח האב" (שמעות מ"ח ע״א), כי גם כאשר כח האב נחלש מסיבה כלשהי, אעפ״כ יכול להתגלות בבן כח נעלה יותר מכוחו של האב, כי הוא מתגלה מן העצם שבו, והעצם נמשך מהעצם של מח האב.
ובעומק יותר (ספר השיחות תרפ״ת תרצ"א ע' 16), הנה, "יפה כח הבן" – תוקף ועוצמת כח הבן, גם כשהוא עולה על כח האב, הרי זה עצמו נובע – "מ[עצם] כח האב״.
אך כל זה הוא הקשר והיחס העצמי שבין האב לבן. אבל בפועל ובחיצוניות נעשה הבן ־ מציאות אדם נפרד לעצמו (׳תורת מנחם' כרך ט"ז – תשס״ז ח״ב,עמ׳ 203) .
ובסגנון חז״ל (יונת אלם רפ״ב): ״"ברא כרעא דאבוה" (הבן הוא ירך אביו) – "כרעא״ בלבד, ועפ״י שורת הדין אינו מחוייב למסור נפשו בעד אביו, כי "חייך קודמין" (ב״מ ס"ב עי׳א), להיותו מציאות לעצמו.
הנמשל: קשר עצמי ותמידי
וככל המשל הזה, הנה, עם ישראל בכללותו הוא בבחינת "בני בכורי" לקב״ה, וכל נשמה בפרט היא ״בן״לקב״ה.
עם ישראל הוא עם אחד ומאוחד, ובכללותו הוא כמו קומה (גוף אדם) אחת המורכבת מאברים רבים, והוא ״בן״ לקב״ה – אבינו שבשמים, כדכתיב "בני בכורי ישראל" (שמות ד' כ"ב) "בנים אתם לה׳ אלהיכם" (דברים י"ד א').
כמש"כ האריז״ל: "כי כל ישראל סוד גוף אחד של נשמת אדה׳׳ר, וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי" (ראה 'דרך מצוותיך' מצות אהבת ישראל וש"נ).
"מוח האב" היא ספירת החכמה שבעולם האצילות, ושם עולות הנשמות, כמארז״ל: "נשמות ישראל עלו במחשבה" (בראשית רבה פ״א ד'), היינו, עולות במעלה העליונה ביותר ב״מחשבתו וחכמתו" של הקב״ה (ראה לקו״ת שה״ש י"ז ד' ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17.ע׳ 27. ובכ״מ).
וכמו שה"בן" בגשמיות, מתחלק לאברים שונים, כך בעם ישראל יש חילוקי מדריגות בנשמות, כמו נשמות האבות ומשה רבינו שהם בבחינת ה"מוח והראש" של עם ישראל, וכן כל רבי ונשיא בדורו הוא ראש עם ישראל (רב״י ־ ראשי תיבות: ראש בני ישראל), כמ״ש בזוהר: "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״ (תקו״ז תס״ט (קי"ב רע"א קי"ד רע"א)).
וכנגדם נשמות המוני בית ישראל עד אפילו עמי הארץ וקל שבקלים, שהם בבחינת ה״אברים" השונים של עם ישראל, ואפילו בחינת "צפרנים" – סוף כל דרגין שבעם ישראל.
והנה, שורש כל נשמות ישראל כולן, מראש כל המדרגות עד סוף כל דרגין – נמשכו מ"מוח העליון" שהיא בחי' "חכמה עילאה" – חכמה דאצילות.
אלא שבירידתם לעולמות בי״ע, הם נעשים בריאה בפני עצמם – כל נשמה לפי המדריגה שבה היא נמצאת.
ומכל מקום גם לאחר ירידתם והצמצום והשינוי שעברו במציאותם, בכ״ז הם קשורים ומיוחדים ביחוד נפלא ועצום – בפנימיותם הנעלמת – במהותם ועצמותם הראשון כפי שהיו בחכמה דאצילות – "מוח האב", וזה מתבטא בחיות האלקית המאירה בפנימיותם, ובביטול לה' ית׳ שיש בהם גם עתה לאחר שירדו לעולם – האמונה הטהורה והביטול במסירות נפש לה׳ ית׳.
(כי ירידתם והתהוותם כנבראים היא מפנימיות ספירת המלכות, שהיא המשכת העצם, ולא כמו המלאכים שהתהוותם מחיצוניות המלכות, המשכת בחינת הארה בלבד (ראה תניא אגה״ת פ״ה. וכן ד"ה זאת תורת הבית תרפ״ט)).
והנה, מלבד זאת שה"אברים" שהן הנשמות הפרטיות שירדו לעולם, מאוחדים במהותם ועצמותם הראשון – שהיו בבחינת מוח, הנה עוד זאת, מצד עצמותם הם קשורים ומאוחדים גם בינם לבין עצמם, ולכן כולם צריכים זה לזה, וערבים ומעורבים זה בזה (שבועות ל"ט ע״א, וראה לקו״ש ח״ד פר׳ ניצבים וליקוט לחג הסוכות).
וכמו בגשמיות שמרפאים אבר אחד ע״י מתן תרופה באבר שני, וכך גם ברוחניות שאדם מישראל יכול להוציא ידי חובה את חברו בברכה או בקיום מצוה.
אבל כאמור, חיות אלקית בנשמות ישראל מותנית בהתקשרות הנשמות אל "מוח הבן" – נשמת הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם-נשיא הדור.
וההתקשרות לנשיא הדור צריכה להיות התקשרות אמיתית – פנימית ועצמית, ולא בגלל אותות ומופתים שעשה לנו, אלא בדרך "אהבה שאינה תלויה בדבר" (אבות פ״ה משנה ט"ז).
וכפסק הרמב״ם (היסוה״ת פ״ח ה״א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי וכו׳ ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני וכו׳ שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ (שמות י"ט ט').
וגם אלו שבהרגשתם הגלויה אינם מקושרים לצדיק, ואפילו הפושעים והמורדים בתלמידי חכמים, שיניקתם היא מבחינת "אחוריים" וחיצוניות נשמת הצדיק, בכל זאת גם בהם יש המשכת אלקות, אלא שהיא בצמצום רב ובבחינת "מקיף" (תניא ספ״ב).
ומכל מקום מצד עצם נשמתם, אף הם קשורים ל"מוח הבן" – נשיא הדור ועל־ידו הם קשורים לאבינו שבשמים, כמארז״ל: "אכל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין ל"ט ע״א, וראה תניא פרק ל"ה ועוד).
מקורות לעיון: תניא פרק ב׳. אגרת הקודש ז״ך. 'דרך מצוותיך׳ מצוות אהבת ישראל. לקו״ש חלק ד' פ׳ נצבים. לקו׳׳ש חלק ב' 511.
(פנימיות 80 שבט ה'תשע"ה – מאת הרב ישבעם סגל)