הגה״ח הרב דוד־מאיר דרוקמן שליט״א, רבה של קרית מוצקין ורב קהילת חב״ד בקריות, מעלה זכרונות שפרטיהם כמעט לא התפרסמו עד כה, מה׳סדרים׳ של הרבי בשנים תשכ״ז־תשכ״ח
זכיתי להימנות על ה"קבוצה" ששהתה ב"בית חיינו" מערב פסח תשכ״ז ועד אחרי פסח תשכ״ח, וכך זכיתי להיות בארבעה "סדרים" של פסח אצל כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, וזכיתי בעוניי לעמוד ממש בקרבת מקום למקום מושבו הק׳ בליל הסדר.
היות וראיתי ושמעתי בשנים האחרונות כמה זכרונות ממה שהתרחש בהיכל קדשו של הרבי בלילות הסדר, הנני בזה להוסיף כמה עובדות, וגם אי־אלו תיקונים למה שפורסם, וזאת, לפי מיטב זכרוני, ואם מישהו יוכל להוסיף או להעיר זכות הרבים תלוי בו.
מים שלנו
ברם, לפני תיאור ה'סדרים', מענין לענין באותו ענין:
בשנת תשכ״ח הייתה פעם ראשונה שהרבי שאב "מים שלנו" על־יד 770. בחזית של 770 עשו קידוחים באדמה עד שהגיעו למקור מים חיים, ובמקור הזה השתמשו מאז ל״מים שלנו׳׳, וממנו גם המשיכו מים לבריכה של "תשליך" דראש־השנה.
הרבי שאב ביום ההילולא של כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע, ב׳ ניסן, אבל לצערי לא הספקתי להגיע למעמד השאיבה, עקב סיבה מצערת. באותן שעות התקיימה ההלוויה של האדמו״ר רבי יעקב־יוסף טווערסקי מסקווירא זצוק״ל, וחלק מתלמידי הישיבה השתתפו בלוויה ובראשם משלחת מטעם הרבי עליה נמנו הרש״ג ז״ל (ר׳ יואל?) ועוד, על־כל־פנים עד שחזרנו מוויליאמסבורג כבר שאב הרבי את ה׳מים שלנו׳.
בהיכל המלך
למסור תיאור חווייתי ממה שזכינו לראות במהלך ה'סדרים', זה ממש קשה, כי המחזה האצילי ונורא ההוד והאווירה שכל־כולה אומרת מלכות, הייתה ממש שלא מעלמא דין. הכול מסביב, כולל הרצפה, הבהיק ונצץ, הייתה הרגשה של שהייה בטרקלין המלכות כפשוטו.
מצד ימין יושב הרבי וצורתו הק׳ מאירה בנהירו דאנפין, בראש השולחן מקום מושבו של הרבי הריי״צ זי״ע כמו בחיי חיותו בעלמא דין (זה הרי ידוע שעד פטירת הרבנית הזקנה ע״ה [אשת הרבי הריי״צ] היו ה׳סדרים׳ נערכים בדירתו של הרבי הריי״צ).
מצד שמאל יושב החתן השני של הרבי הריי״צ – הרש״ג ז״ל, על השולחן קערית המרק של פסח של רבינו הזקן נ״ע (בקטע של "שולחן עורך״ כל אחד קיבל מהמרק שבקערית הכסף של אדמו״ר הזקן לצלחתו. הרבי עצמו נטל ג׳ כפות), מסביב לשולחן כמניין מזקני אנ״ש. ה׳חזן׳ של ההגדה וכן ה׳מזמן׳ בברכת המזון היה ר' יעקב כ״ץ ז״ל משיקאגו, ובנו יבל״א שאל את ארבע הקושיות.
שיעור חי
ליל הסדר תשכ״ז היה פעם ראשונה שהיה ריבוי כזה בכמות של מצטופפים ליד שולחן הסדר של הרבי, היות וה"קבוצה" הייתה יחסית, בפעם הראשונה – גדולה בכמות.
כפי שכבר פורסם, הרבי בעצמו סידר את ה"קערה" שלו. היה ממש מפליא לראות את זריזות הידיים הק׳ של הרבי עד כדי אמנות ממש. מעבר לדייקנות הנפלאה, לא ראית פירור של איזשהו פריט שייפול או יישמט או ייזרק לצדדים, משל היה הרבי איזה "רוקח" בבית־ מרקחת בעל ידיים מאומנות ומיומנות. כנ״ל בשעה שאכל את הב׳ זיתים של מצה – לא ראיתי פירור נופל על ה׳סירטוק׳ וכו׳.
הרבי הרבה להשתמש במהלך הסדר ב"נפקינ׳ס" (מפיות נייר) וניגב תדיר את שפתיו, וזאת מסתמא כ״מקדם בטיחות״ שלא יהיה כל חשש של ״שרויה״. את המפיות היה הרבי מניח לאחר השימוש על רהיט שניצב לידו שהיה מכוסה במפה לבנה (הרבי לא השליך את המפיות על הרצפה – כפי שהתפרסם באיזה מקום). היה בחור שעמד ליד הרבי והתחכם ונטל את המפיות לעצמו… כשהרבי הבחין בכך, הוא אמר לו: ״זה הרי געבראקט (=שרויה)״… (ולא כפי שפורסם שהרבי אמר שזה ״חמץ״).
הרבי החזיק לידו את ההגדה עם הביאורים שלו. אבל זו הייתה הגדה עם תדפיס מיוחד בכריכה רכה ראשונית. למיטב זכרוני, היו חסרים שורות ב״עמוד השער״ של הגדה זו, זכורני ששמו הק' של הרבי לא נדפס שם. כבר פורסם שהרבי החזיק לידו גם את סידור האר״י של הרב ר׳ שבתאי מראשקוב, הבחנתי שזה היה סידור שהוענק לרבי כשי, כי נרשמה בו הקדשה.
לפני כל פעולה עיין גם בהגדה וגם בסידור האר׳׳י, והיה אומר בפה את ההוראות מסידור אדמו״ר הזקן המלוות לנוסח ההגדה. היה זה שיעור חי במה שמביא הרבי בהגדה שלו בשם המהרי״ל "יהא כל אדם חרד באימה לקיים…" את כל ענייני ופרטי ליל הסדר.
בעיניים עצומות
את בקבוק היין, העטוף בשקית־נייר חומה, העמיד הרבי לא על השולחן, אלא על הריצפה לידו. גם את השפיכות של דצ׳׳ך וכו׳ שפך הרבי לצלחת שהייתה על הריצפה. אגב, את היין היה עושה לרבי השוחט הרה׳׳ח ישראל־שמעון ע׳׳ה קלמנסון, והקנקן היה מזכוכית בעיצוב המיוחד כבקבוקי היין בתקופה ההיא של חברת ׳קדם׳.
את הקידוש היה אומר הרבי בלחש, אבל מעניין שבשעה שהיה אומר את הקידוש פתחו את הדלת בחדר הנשים (ראו רק את הדלת פתוחה, אבל זה היה בזווית כזו, שלא היה שייך לראות מה נעשה בחדר שם). עשו זאת כנראה אך מפני הכבוד, מכיוון שלא היה שייך לומר שהרבי הוציא את הנשים בקידוש זה, היות וקולו לא נשמע, ובפשטות הנשים עשו לעצמן קידוש.
הרבנית נחמה־דינה ע״ה (אשת הרבי הריי״צ) יצאה בתחילת הסדר של ליל ב׳ (דומני שזה היה עוד לפני הקידוש) והיות והייתה חרשת ל״ע – דיברה בקול מאוד רם, ושאלה את הרבי: היות ולמחרת בערב (אור לי״ז ניסן) חל היארצייט של זקנה (אבי־אביה), כ״ק האדמו״ר מהרי״ן זצ״ל מנעזי׳ן (כלשון הרבנית: "דער זיידע, דער נעז׳ינער רעבע") – מתי להדליק את נר היארצייט – לפני הבדלה או אחרי הבדלה? הרבי ענה לה בשפת ידיים: הראה בידו כמי שמחזיק גביע, ועשה תנועה עם היד שמביעה את המענה "אחרי הגביע". כלומר, אחרי הבדלה…
אפרופו הרבנית נחמה־דינה ע״ה: בערב פסח התבקשתי לעזור קצת במטבח של הרבנית חיה־ מושקא ע״ה. אני זוכר אפיזודה שהרבנית הכניסה ביצה לסיר הבישול, תוך כדי שהיא אומרת לי, שהיא רוצה שיהיה מניין אנשים בשולחן, והיות ובפסח אי־אפשר לכבד ב׳מזונות׳,היא מכינה את הביצים.
הבחנתי שהרבי אמר קטעים בהגדה בעיניים עצומות (נדמה לי שזה היה באמירת ״נשמת״, שאת זה היה אומר בדביקות נפלאה). אבל, מעניין, למרות שעיניו הק׳ היו עצומות, כשהגיע לסיום העמוד – הבחנתי שהוא העביר דף…
במסירות נפש
הרבי מיוזמתו לא דיבר מאומה בשולחן הסדר, ואך הגיב וענה לשאלות בענייני נוסח ההגדה (בדרך כלל) ששאלו גיסו הרש׳׳ג בין הקטעים.
לעיתים, תלוי בנושא המדובר, נפרש חיוך אצילי קל על פניו הק׳. בכלל, מחוץ לשאלות/התשובות וקולו של ר׳ יעקב כ״ץ, שרר שקט אצילי בחלל החדר, כבהיכל מלך.
אגב, הרבי היה מיסב ממש מלוא קומתו, כלומר, לא היטה את עצמו בזווית מסויימת, אלא כמעט ״שכב״ על הכסא השני שעליו היו מונחות הכריות של ההסיבה. ובאותו עניין: רק לרבי ולרש״ג הכינו כריות להסיבה, אבל גם הרש״ג לא היסב כדין תלמיד בפני רבו, יוצא אפוא שהיחידי שהיסב היה הרבי.
זכורני שאת הב׳ זיתים של המצה אכל ממש במסירות־נפש (שהרי לרבי כמעט ולא היו שיניים), היו כאלה שראו אפילו דם שנזל כתוצאה מכך, שבר את המצה לכמה וכמה חתיכות, ו׳עטף׳ אותן בידיו הק׳ וכך אכל.
בזמן אכילת המרור השתעל הרבה (כידוע היה אוכל את הגזע של "החריין" כמנהג הרה״צ ממונקאטש). כך בזמן ה׳כורך׳ שבר הרבי את המצה לכמה חתיכות ובאמצע הניח את המרור (באופן שכמה שכבות מצה היו מעל המרור וכמה מתחת למרור) – לפת את כל הכריכה בתוך שתי כפות ואצבעות ידיו וכך אכל, בהסיבה כמובן.
הר של מלח
שמתי לב שהרבי מעולם לא מניח את יד שמאלו על השולחן, ורק ב״שולחן עורך״ – כשאכל את המרק, וכדי להגיע לטיפות האחרונות – הרי מתחת לשולחן דחף באמצעות הבוהן (נדמה לי) את הצלחת, כדי שהצלחת תהיה משופעת לצורך זה.
אם זכרוני איננו מטעה אותי, בסוף הסעודה הגישו איזה פרי/קומפוט, והרי אף אחד לא ייטול מהצלחת לפני שהרבי נוטל. אז הרבי נטל ראשון, כדי אחרים ירגישו בנוח לקחת, ובפועל הוא הניח את זה לידו, ולא אכלו… (את זה כבר סיפרו, שהרבי לא התחיל מעולם לאכול, לפני שכולם התיישבו ליד השולחן וקבלו את המנה שלהם). זה שהרבי היה מכסה את מנת הדגים (קציצת ׳געפילטע פיש׳ בהר של מלח, שלאו ברנש יכול לאכול כזאת, זה הרי מן המפורסמות).
כשהגיע העת המתקרבת לחצות לילה – סוף זמן אכילת אפיקומן, הרבי ביקש שעון־יד לראות מה השעה. בעל השעון ובעל ה״חזקה״ למסירת השעון היה התמים ישראל שי׳ שמוטקין (היום השליח במילווקי), והוא מסר לרבי את השעון. וכאן התחולל מחזה נפלא. הרבי היה ממש "מתבונן" בשעון דקות ארוכות ומסובב את עיניו הק׳ אנה ואנה, כמי שקשה לו להתרכז… הייתה הרגשה כאילו יש כאן מאמצים לרדת־׳לנחות׳ מאי־שם למעלה לתוך גדרי זמן ומקום… (אחרי שנים קראתי על אחד מגדולי הצדיקים שבזמן שהתפלל היה מחזיק שעון בידו, כדי לא להגיע לידי ׳כלות הנפש׳… אבל כמובן אין מי מאיתנו יודע עד מה).
אגב, בזמן אכילת אפיקומן החדר הלך והתמלא גם מתושבי השכונה בחורים ויונגעלייט (אברכים) שסיימו בינתיים את הסדר שלהם. זכורני שהרב חודקוב היה קצת "גילופין׳דיק" (מבוסם) אחרי שתיית הארבע כוסות…
פרט מעניין, שבשעה שר׳ יעקב כ״ץ אמר ״אנא ה׳ הושיעה…הצליחה נא״ המסובים ליד השולחן ענו כפי שנהוג שהש״ץ בבית־הכנסת אומר והקהל עונה. אלא שהציבור מהשכונה והבחורים (שכבר יצאו ידי חובה ב׳סדר׳ הפרטי שלהם) – לא ענו, ואז סובב הרבי את ראשו אחורה לקהל, והביע תמיהה באמצעות כף־ידו, מדוע גם הציבור כולו לא מצטרף לענייה של ״אנא ה׳ הושיעה נא״כו׳.
יגענו ומצאנו
כפי שכתבתי, שנת תשכ״ז הייתה השנה הראשונה שהיה מאוד צפוף בשולחן הסדר עקב מספרם הרב של ה״קבוצה״ – "ישראלים", והדבר הזה גרם למקרה לא נעים. התברר שאחרי תום הסדר השולחן קרס (זה גופא היה בבחינת ׳מופת׳ שזה קרה רק אחרי שהרבי עזב את החדר), ושמענו שלרבנית ע״ה הייתה עגמת־נפש מזה וכו׳ וכו׳ (והיו שתלו את זה באקטיביזם האופייני של ה׳ישראלים׳..), אשר על־כן הודיעו שלמחרת תהיה כניסה לסדר של הרבי רק אחרי ברכת המזון…
למחרת, הבחורים ערכו את הסדר בחדר האוכל של הישיבה יחסית לא בחפזון, היות וידעו שאין מה למהר (בלילה שלפני־כן ערכו את הסדר במהירות, באופן שהיו רבים, ואני בתוכם, שנכחו ב״סדר״ של הרבי עוד לפני הקידוש). ברם, אני ועוד כמה (אינני זוכר מי), משום־מה החלטנו בכל זאת לנסות להיכנס ל׳סדר׳ של הרבי אולי יותר מוקדם. וכך עמדנו במסדרון שמול הפתח של הדירה של הרבי הקודם (שם נערכו, כאמור לעיל, הסדרים של הרבי עד לפטירתה של הרבנית נחמה־דינה ע"ה).
והנה עוברת במסדרון הרבנית חיה־מושקא ע״ה והיא מבחינה בקבוצת בחורים שממתינה להיכנס, ואז היא פונה אלינו ואומרת: ״הרי דובר שלא נכנסים הערב״. אינני יודע אם נהגתי נכון, אבל הייתי ׳חצוף׳ ואמרתי לרבנית: ״אבל הודיעו של״שפוך חמתך״ יהיה ניתן להיכנס..״. בתגובה ענתה לי הרבנית: "אשאל את בעלי״… ואז, חזרה הרבנית על עקבותיה וירדה במדרגות לקומה התחתונה, לחדרו של הרבי (שעדיין היה ספון בחדרו הק׳ ולא יצא ל׳סדר׳) ל…לשאול את הרבי! לאחר מכן היא חזרה, עברה לידינו ולא אמרה מילה, אלא שכאשר היא נכנסה לדירת הרבי הריי״צ היא השאירה את הדלת פתוחה… הרמז היה ברור, ולמותר לציין, שחיש־מהר היינו ״בפנים״… ואמנם היינו ציבור קטן יחסית שנכח בסדר, ורק מאוחר יותר התחיל החדר להתמלא…
ליל שימורים
כפי שידוע, בזמן שהרבי החזיר את היין מ׳כוס של אליהו׳ לקנקן (וזה היה סדר עבודה שלם, מכוס של אליהו לגביע של הרבי, לקנקן, ושוב חוזר חלילה לכאן ולכאן, כל זה ארך זמן ממושך, ודומני, שאף אחד לא תפס את הסדר בזה) – שרו כנהוג ״א־לי אתה ואודך״ ואחר־כך המשיכו בניגון ובריקוד סוער שנמשך ב"זאל" [באולם בית־המדרש] למטה (ובאותו עניין יש להעיר שהרבי לא היה כל־כך ניחא לו שרקדו למטה, כי זה היה גורם לעתים שכתוצאה מהחבטות על הרצפה – ארון הקודש יתנודד מעט).
בלילה השני של הסדר, לאחר סיום הסדר ׳למעלה׳, ירד הרבי בסביבות השעה 1:00 ל׳זאל׳ הגדול למטה, פניו הק׳ כ״תלג חיוור״ והתיישב במקומו בשולחן ההתוועדות (כמובן ללא טעימה או אמירת ׳לחיים׳ כי זה היה אחרי אכילת ׳אפיקומן׳). וככה, במשך כמה שעות אמר ביאורים על ההגדה עד השעות הקטנות של לפנות־בוקר.
אשרי עין ראתה כל זאת. בטחוננו ברחמיו ית׳ ותקוותנו תאמצנו, שבקרוב ממש ועוד השתא נזכה ביחד עם כלל ישראל לחידוש ימינו כקדם מתוך שמחה, דיצה וטוב לבב, ונחזה שוב במלך ביופיו בביאת גואל צדק, בירושלים עיר הקודש, בבית־המקדש השלישי.
(פנימיות 76 י"א ניסן ה'תשע"ד- מאת הרב דוד מאיר דרוקמן רב העיר קרית מוצקין)