"ונתנה תוקף"

תפילה "ונתנה תוקף" נקראת כך, כיון שתוכנה קשור עם ה׳תוקף׳ דכל המחזור כולו, ועם ה׳תוקף׳ דכל תפילות היום. ול׳תוקף׳ מקדימים 'ונתנה', להורות – ש׳תוקף׳ זה ניתן ב׳עין יפה׳ (ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן") לכאו״א מישראל (לא רק ביוה׳׳כ, אלא כבר בר״ה, שאז ישנו הענין ד"אכלו משמנים ושתו ממתקים", וממילא כללות ענין הנתינה שייך ומובן יותר בנוגע לר׳׳ה) –  בכדי שיפעלו על־ידי עבודתם (ענין ה'צום' וכל הנכלל בו), שמכל פרטי האופנים הנמנים בתפילה זו – שהיו יכולים להיות באופן דהיפך הטוב – נעשה ענין ואופן אחד ויחיד "כתר יתנו לך", שזוהי התפילה שאומרים מיד בסמיכות ל"ונתנה תוקף".

ועל־פי־זה יש לתרץ, עכ"פ בדרך דוחק – דבר תמוה: ידועה הזהירות שנזהרים (אפילו) ביוה׳׳כ מלהזכיר ענינים בלתי־רצויים (ובמיוחד ביוה׳׳כ שחל בשבת), וכמובן גם מזה, שאם כל שבת קשורה עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – עאכו״כ יוה"כ שנקרא בכתוב "שבת שבתון", ועאכו״כ בר״ה שאז נזהרים במיוחד מלהזכיר ענין בלתי־רצוי כלשהו. ואעפ"כ, הנוסח ד"ונתנה תוקף" כולל כמה וכמה לשונות של ענינים בלתי־רצויים?!

לאור האמור, שכל פרטי האופנים שב"ונתנה תוקף" נאמרים בתור הקדמה לענין אחד ויחיד שלאחרי־זה – "כתר יתנו לך", יש לומר למעליותא, שמכיון שהענין ד"כתר יתנו לך" נעשה (לא רק ע״י "מלאכים המוני מעלה", אלא גם – והוא העיקר) על־ידי "ועמך ישראל", שעליהם נאמר "ועמך כולם צדיקים" – הרי שכל פרטי הלשונות הנ״ל נאמרו ג״כ על־ידי צדיק, ואם־כן מובן שאין בזה ענין בלתי־רצוי, מכיון שכבר בתחילת ר״ה פסקו את דינו על כל השנה כולה, החל מר"ה, ועאכו"כ ימי הצומות – צום גדליה – ויוה׳׳כ שלאחרי־זה.

ובמיוחד, שלאחרי אמירת הלשונות הנ״ל ממשיכים באמירת הענין ד׳צום׳, שהוא הגימטריא דכל שלושת הענינים [(צום), קול ממון] כמודפס במחזורים, ועד שענין זה התפשט בכל הדפוסים.

כולל גם המחזורים שבהם התפללו רבותינו נשיאינו, שגם בהם היה אותו הנוסח ד"ונתנה תוקף", כולל גם התיבות (צום, קול, ממון) שהוסיפו מעל התיבות – במילא, הרי ברור, שעל־דרך הסיפור הידוע המובא בלוח ׳היום יום׳ (י׳׳ז אלול), כי רבינו הזקן היה בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא היה בליאוזנא בשבת פר׳ תבוא, ושמע אדמו׳׳ר האמצעי – והוא עודנו נער קודם הבר־מצוה – הקריאה מאחר. העגמת־נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ״פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו״ר האמצעי: הרי בכל שנה קוראים פרשה זול ענה: כשאבא קורא "אין נשמעים קללות".

עד״ז בעניננו, שכאשר "אבא קורא" את ה"ונתנה תוקף", ובמיוחד שתפילה זו קשורה עם תוקף מיוחד, ותוקף שממנו מגיעים מיד ל״כתר יתנו לך וכו'" (היינו, שהוא יודע שהתוכן ד׳׳כתר יתנו וכו״׳ קאי גם עליו, בידעו את המצב לאמיתתו) – אין בלשונות אלו ענין בלתי־רצוי!

״ותשובה ותפלה וצדקה…״

בנוגע לנוסח התפלה שמתפלל כאו"א מישראל בימים נוראים (ר״ה ויוהכ״פ) – "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין כו'". לכאורה: מאחר שישנו העילוי דעבודת התשובה, ובפרט כאשר מדובר אודות עבודת התשובה דיוהכ״פ, כמ״ש הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ב ה״ז) ש"יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל… והוא קץ מחילה וסליחה לישראל" – לשם מה צריכים גם את הענין ד״תפלה וצדקה"?!

והביאור בזה: ידוע המבואר בכתבי האריז׳׳ל אודות ר׳ אלעזר בן דורדיא שעליו אמר רבי "יש קונה עולמו בשעה אחת" – שאע׳׳פ שעבודת התשובה דראב״ד היתה בתכלית השלמות, אעפ״כ, צריך להיות גם ענין ה'כלים', שעי״ז נעשה המציאות ד׳עולמו׳, ועל זה מבואר שראב״ד קיבל את עולמו של יוחנן כהן גדול ששימש פ׳ שנה בכהונה גדולה ולבסוף כו', שהרי מובן שע״י עבודת יוחנן כה״ג במשך שמונים שנה נפעל 'עולם' גדול ונעלה ביותר – הנה ׳עולם׳ זה קיבל ראב״ד (לאחרי עבודת התשובה).

זאת אומרת: למרות גדול העילוי שבעבודת התשובה, עד שהאדם נעשה למציאות חדשה לגמרי – אינו יכול להסתפק בעבודת התשובה בלבד, אלא הוא זקוק גם לענין של ׳כלים׳ כדי לבנות את 'עולמו', שזה נעשה על־ידי כללות הענין דקיום המצוות.

וענין זה אינו שייך לכתבי האריז״ל בלבד, אלא זהו דין מפורש גם בנגלה דתורה:

כאשר מדובר אודות חטא דגזל וכיו״ב, הרי לא מספיק ענין התשובה בלבד, אלא צריך להיות "והשיב את הגזלה אשר גזל", ולולי זאת אין התשובה בשלמותה. ויתרה מזו: "המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור (כגי׳ ה׳אור זרוע׳), אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו", היינו, למרות שעדיין לא הספיק להשיב את הגזלה (תיכף ומיד כאשר הרהר תשובה בדעתו), הרי הוא נקרא כבר "צדיק גמור", והאשה מקודשת, אבל ביחד עם זה חלה עליו החובה להשיב את הגזלה, ולולי זאת-חסר בענין התשובה.

ועל־פי־זה מובן שלמרות גודל העילוי שבעבודת התשובה, עד שהאדם נעשה למציאות חדשה לגמרי – עליו לתקן את מה שנפעל על ידו בעולם, כי בנוגע למציאות העולם לא משנה מה שהוא נעשה למציאות חדשה, כי מציאות העולם ׳צועקת׳ שצריך להיות "והשיב את הגזלה" [וע״ד המבואר במדרש (תהלים ע"ג) ש"לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, היא צווחת ואומרת שבת היום", וז״ש "אבן מקיר תזעק"].

ועל־דרך־זה מובן גם בנוגע לעניננו: למרות גודל העילוי הנפעל על־ידי עבודת התשובה, שהאדם נעשה למציאות חדשה לגמרי, עד שלא שייך כללות הגדר ד"שוחד", מאחר שאין זה אותו האדם שחטא, ולכן אין את מי להעניש – בהכרח שיהיה גם הענין ד"מעשים טובים ותפלה", או "תפלה וצדקה" (הנוסח התפלה ד"ימים נוראים") כדי לתקן ולהשלים מה שנחסר בנוגע למציאות העולם, כאמור לעיל שנוסף על ענין התשובה צריך להיות גם בנין עולמו ע׳׳י ה׳כלים׳ דמעשה המצוות.

וזהו כללות הענין ד"מעשים טובים ותפלה", או "תפלה וצדקה": "מעשים טובים" קאי על כללות מעשה המצוות, וזהו גם ענין הצדקה שהיא כללות כל המצוות וכדי להעלותם ולחברם למקום הראוי – צריך להיות גם ענין התפלה.

(פנימיות 74תשרי ה'תשס"ו – 'שערי המועדים' ראש־השנה, סימן פ”ה וסימן פ״ז)