מאמר ראשון בסדרה
איסור והיתר
האסור והמותר במעשי האדם, כפי שציונו הקב״ה בתורתו, הנה, הדברים האסורים הם אלו האסורים וקשורים בידי הקליפות וס״א – כמו אסירים בבית הסוהר.
ולכן האדם מנוע – במצות ה׳ – מלעשותם או מלהשתמש בהם.
ואילו הדברים המותרים, אעפ׳׳י שגם הם מתחום הקליפה, אבל מותרים ופתוחים הם – שאינם קשורים (מלשון התרת הקשר), ויכולים לעלות מרשות הקליפה אל הקדושה.
ולכן אין האדם מנוע מלעשותם, ובלבד שאכן יעשם לשם שמים ויעלה אותם אל הקדושה.
וביאור הענין כדלהלן – ובהקדמה:
כל הבריאה כולה שברא הקב״ה, מתחלקת לשניים:
א) סטרא דקדושה (צד הקדושה).
ב) סטרא אחרא (הצד האחר שאינו קדושה).
צד הקדושה אינו אלא מה שנמשך ומקבל חיותו מספירת החכמה שבעולם האצילות, ספירה זו נקראת קודש העליון, והוא בטל במציאות באור אין-סוף המלובש בו – בבחינת פנימיות רצונו ית׳, ולכן כל מה שמתאים לרצון ה׳ המלובש בתורה, היינו, שיש בו השראה והמשכה מקדושתו של הקב״ה, שהיא פנימיות חכמתו ורצונו ית׳ – נקרא בשם ״קדושה״ – בלשון נקבה, שמקבלת מבחינת קודש העליון, היא חכמה דאצילות כנ״ל.
בעולם הזה – הם כל הדצח״מ שיש בהם קדושה, וכל המעשים דיבורים ומחשבות של תרי״ג מצוות התורה.
הסטרא־אחרא הם אלו המקבלים חיותם מהקליפות הטמאות שהם היפך הקדושה, והם נמשכים מבחינת אחוריים דקדושה (ע״ע), שיורדת השפעת הקדושה ומצטמצמת ומתלבשת בקליפה, עם כל המשתמע מכך.
ולכן כל המעשים הנעשים תחת השמש – אשר הכל הבל ורעות רוח, וכן כל הדיבורים וכל המחשבות אשר לא לה׳ המה, ואינם לרצונו ולעבודתו, ובודאי המחדו״מ המנוגדים לגמרי לרצון ה׳ (שס״ה לא־תעשה), הם אלו הנמשכים מהקליפה ונקראים סטרא אחרא.
ולכן נקרא העולם הזה בכללו – עולם הקליפות וסטרא אחרא, וכל מעשי עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו. אלא שבמחשבות דיבורים ומעשים הנ״ל שמצד הסטרא־אחרא, יש בהם שני סוגים, בהתאם לשני סוגים שבקליפה, שהם: א. קליפת נוגה. ב. שלש הקליפות הטמאות לגמרי.
כל ארבעת הקליפות הללו רמוזות במעשה המרכבה שראה הנביא יחזקאל בנבואתו, וכמ״ש: ״וארא (הנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו וגו״׳ (יחזקאל א'. ד׳)
בהתאם לזה הנה, כל הנבראים בעולם וכן כל פעולות האדם – מתחלקים לשני סוגים:
א) דברים מותרים – שאינם אסורים וקשורים בידי הקליפה. ב) דברים אסורים – הנתונים במאסר בידי הקליפות.
דברים המותרים יש שהם בסוג הדומם ויש שהם בצומח או בחי והמדבר, והם כל הבהמות וחיות ועופות ודגים – הטהורים ומותרים באכילה, וכן כל הדברים בסוג הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן כל פעולות האדם במעשה, דיבור או מחשבה, שאינם אסורים מהתורה, אלא שאין בהם שום מצוה ואינם לשם שמים, ונעשים רק מצד רצון הגוף וחפצו ותאותו, או שנעשים באופן סתמי בלי כונה או מניע מסוים.
כל אלו מקבלים חיותם וקיומם ע״י קליפת נוגה.
דברים האסורים, אף אלו – יש שהם בסוג הצומח ויש בסוג החי או המדבר, והם כל המאכלות האסורות מהצומח, כמו ערלה וכלאי הכרם וכו', וכל בעלי־חיים הטמאים ואסורים באכילה, וכן כל פעולות האדם שאסרה עלינו התורה במעשה דיבור ומחשבה, והם שס״ה מצות ״לא תעשה״ וענפיהן – מדאורייתא, שנאסר בתורה במפורש, וגם מדרבנן – שגזרו חז״ל שלא לעשות, מאיזו סיבה שתהי׳.
כל אלו מקבלים חיותם וקיומם ע״י ג׳ קליפות הטמאות לגמרי.
אך הנבראים שמתחום הדומם, אין בהם כאלו שמקבלים חיותם מג׳ קליפות הטמאות לגמרי – שאסורים מטבע ברייתם, אלא שהאדם החוטא יכול להטיל עליהם איסור – בהקצותו אותם לדבר עבירה.
מקורות לעיון: תניא פ״ו פ״ז. פ״ח. פי״ט, אגה״ק כ"ו.
(פנימיות 64 אייר ה'תשנ"ד – מאת הרב ישבעם סגל)