מבול לאור החסידות

המבול לאור החסידות

 

המבול שהביא ה׳ לעולם בא עקב החמס והגזל ששררו בעולם, וכמ״ש: ״ותשחת הארץ לפני הא־לקים ותמלא הארץ חמס׳׳.1

היה זה אחד משלבי ההדרדרות של האנושות לאחר חטא עץ הדעת, אשר גרמה לסילוק השכינה מהעולם. בשלב זה נסתלקה השכינה לרקיע הד׳ מבין ז׳ הרקיעים, משום ש״השחית כל בשר את דרכו על הארץ״2.

מי המבול – ״שבלה את הכל שבלבל את הכל״3 – ומכאן השם ״מבול״ – הציף ושטף את כל העולם במים הזדונים אשר גרמו להשמדה כמעט מוחלטת של כל היקום. הדבר אירע – לדעת רבי אליעזר – בחודש בול הוא חודש מרחשון, ואילו לדעת ר׳ יהושע היה זה בחודש אייר.

מי המבול שהציפו את העולם באו משני מקורות, א) מ״מעינות תהום רבה״ אשר נבקעו מלמטה והציפו את העולם. ב) גשם שוטף שבא מלמעלה (״וארובות השמים נפתחו״)4.

בהשואה לדור הפלגה שבאו אחריהם ונענשו אף הם, מצינו דבר פלא. על אף שחטאם של דור המבול היה קטן מחטא דור הפלגה – אשר אמרו ״נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה״5, ש״פשטו יד בעיקר להלחם בו״6, ולפיכך אין להם חלק לעולם הבא, ואילו דור המבול לא מרדו בה׳, ויש מי שאומר שיש להם חלק לעולם הבא, אבל מכיון שגזלו וחמסו איש מרעהו, לכן נענשו בהשמדה, בעוד שעונשם של דור הפלגה היה רק הפצתם על פני כל הארץ, ולא השמדה.

וזאת משום שדור הפלגה היו מאוחדים – ״שפה אחת ודברים אחדים״7, ולא קלקלו את הסדר שקבע הבורא בעולמו, ולפיכך לא הושמדו בעולם הזה. אבל אנשי דור המבול – השחיתו דרכם על הארץ, וגזלו וחמסו וקלקלו את סדרי הבריאה שקבע ה׳ בעולמו, לפיכך הוכחדו בעולם הזה.

נח ש״צדיק תמים היה בדורותיו״8 – ניצל מן המבול ע״י התיבה שציוהו ה׳ לבנות. ואעפ״כ אמר ה׳ ע״י הנביא ישעי׳: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ״9, והיינו, שהמבול נקרא על־שם נח – ״מי נח״, על־אף שהיה צדיק ולא הוא היה אשם בהבאת המבול לעולם.

והסיבה לכך כמ״ש בזוהר10: ״כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה״ (מכיון שאמר לו (ה') שינצל הוא ובניו, לא ביקש עוד רחמים על העולם, ולפיכך נקראו מי המבול על־שמו).

כל אירוע שבעולם והסיפור אודותו בתורה, יהיה אפילו קשה ככל שיהיה, הנה בשורשו העליון – וכפי שמופיע בפנימיות התורה – הריהו טוב אמיתי, ותורת החסידות היא זו שמגלה את הטוב הא־לקי שבכל דבר.

גם המבול – ״מי נח״ – בשורשו ובפנימיותו היה בו טוב לעולם כדלהלן.

מבואר בס׳ תורה אור לאדמוה״ז11 ש״נח״ מלשון נייחא דרוחא, שהיא מנוחה וההתעלות ממלאכת הבריאה – בחינת שבת, הוה אומר שהמבול בא לטהר ולהעלות את הבריאה לבחינת שבת.

ונאמר בתורה ״נח נח״ (פעמיים), להורות על נייחא דעילאי ונייחא דתתאי – שבת תתאה ושבת עילאה – שיהיה לעתיד לבוא – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

מי המבול המטהרים את הבריאה ממעשי החמס, היו כמקוה טהרה לעולם, ולכן נמשכו ארבעים יום כנגד מ׳ סאה מים שבמקוה טהרה – המטהרים את הטמא.

השוואה בין המבול למקוה טהרה, הינה על יסוד המשמעות הפנימית של המקוה. המקוה – מלבד היותו מטהר את הטמאים על־פי גזירת ה׳ בתורתו, וכמארז״ל: לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא כו׳ חוקה חקקתי כו'12, הנה, עוד זאת יש במקוה ענין עיקרי נוסף, והוא הביטול. רמז לדבר, כי ״טבילה״ הן אותן האותיות של ״הביטל״.

וכמ״ש הרמב״ם: ״שיטבול במי הדעת הטהור״13, ולכן המקוה בת מ׳ סאה ״שכל גופו עולה בהן״14, וגם הראש (השכל) מתחת למים – כמו הרגל.

וכך הוא המבול – בא לטהר את העולם ממעשי החמס והגזל שעשו בני האדם, מעשים הנובעים מהישות והאנוכיות הגסה, שבאו לעולם על־ידי חטא עץ הדעת.

כי ענין המבול לא היה רק כדי להעביר ולשחת את האנשים החוטאים, כי ביכולת ה׳ להעבירם מהעולם ברגע אחד גם בלא המבול. אלא עיקר ענין המבול היה כדי לטהר את העולם, כי כך גזר ה׳ – אשר מים מטהרים.

1.בראשית ו' י"א 2. שם פסוק י"ז ברש"י. 3.  שם פסוק י"ז ברש״י. 4.שם ז' י"א. 5.שם י"א. א׳ ברש״י. 6. שם פסוק ט׳ ברש׳׳י. 7. שם י"א א'. 8.שם ו' ט'. 9. ישעיה נ"ד. 10. ח"א דף ס"ז ע"ב. 11. פרשת נח. 12. פסיקתא דרב כהנא פ"ד ד"ה ויקחו אליך. 13. הלכות מקואות פי"א הי"ב (בשינוי לשון קצת). 14. חגיגה י"א ע"א.

 

המבול – בא לטהר את העולם ממעשי החמס והגזל שעשו בני האדם, מעשים הנובעים מהישות והאנוכיות הגסה, שבאו לעולם על־ידי חטא עץ הדעת.

כי ענין המבול לא היה רק כדי להעביר ולשחת את האנשים החוטאים, כי ביכולת ה׳ להעבירם מהעולם ברגע אחד גם בלא המבול. אלא עיקר ענין המבול היה כדי לטהר את העולם, כי כך גזר ה׳ – אשר מים מטהרים.

ישנו ענין נוסף הנקרא בשם ״מים׳׳, וענינו לטהר ולצרף את האדם מהדברים השליליים שבו.

והיינו, דאגות הפרנסה וההשתעבדות לצרכים הגשמיים, שע״ז נאמר: ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ וגו׳ (שה״ש ח' פס׳ ז').

כי טרדות הפרנסה והצרות הגשמיות, עלולים לכבות ח״ו את אהבת הנשמה לקב״ה, ומכל מקום מבטיח ה׳ שה״מים רבים״ לא יכבו את האהבה.

אדרבה, שברון הלב וצער השעבוד מטרדות הפרנסה, מזככים ומטהרים את האדם מישותו וגסותו, בדומה למי המקוה המטהרים.

חז״ל לימדונו, שבחר אברהם אבינו שעבוד במקום גיהנום, ומובן מזה שכשם שצער הגיהנום נועד לזכך את הנשמה בטרם הכניסה לגן־עדן, כך שעבוד הפרנסה נועד מאת ה׳ לזכך את האדם ולא לצערו, שהרי הקב״ה הוא תכלית הטוב, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחי.

ולכן כאשר באים ח״ו על האדם יסורים, הרי מיד כשמסיק את המסקנות ומחליט לתקן עצמו, מתבטלים כל היסורים, מאחר שכבר מוצתה הכונה שבהם, והופכים להיות ״מי נח״ – ״נייחא״ בגשמיות ו״נייחא״ ברוחניות.

כאמור, המבול הציף את העולם משני מקורות; א) ממעינות תהום רבה. ב) מארובות השמים.

גם המים הזדונים המיסרים את האדם ומפריעים לו לעבוד את ה׳, באים בשני אופנים_; א) צרות בגשמיות ח״ו. ב) טרדות רוחניות ומחשבות זרות המבלבלות את האדם מתומ״צ, כמו עסקנות ציבורית וכדו׳.

והעצה לזה, ״בוא וגר אל התיבה״ (בראשית ז' א׳), כפירוש הבעש״ט – שישקיע אדם את עצמו בתיבות (אותיות) התורה והתפילה, ואז – לא זו בלבד שינצל מהמים הזדונים – מי המבול, הנה, עוד זאת שהמים הללו ״מרימים״ את התיבה כמש״כ: ״וירבו המים וישאו את התבה״ (שם פס׳ י"ז), ״שע״י המים דוקא מתעלות תיבות התפילה ועולה למעלה מעלה״, כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא.

ענין חיובי נוסף נרמז בפרשת המבול, עפ״י הנבואה שנאמרה בזוה״ק, על הפסוק_; ״בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳ נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו״ (שם פס׳ י"א), ואיתא זהר (חלק א׳ קי"ז ע״א): ״ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כו'" (בשנת שש מאות שנה לאלף הששי יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתוקן העולם ויוכשר לקראת הכניסה לאלף השביעי).

ואכן זכינו לראות בהתממשות נבואת הזהר, ומשנת ה׳ ת״ר החלה תקופה חדשה בגילוי פנימיות התורה – תורת החסידות, גילוי שבאין־ערוך לכל מה שנתגלה בשנים שלפני כן.

וכשם שנתגלתה פנימיות התורה – ״ארובות השמים״, כך גם חלה בתקופה זו, התקדמות גדולה בהתפתחות המדעים והטכנולוגיה, חכמת העולם הזה -״מעיינות תהום רבה״.

כי מאחר שיעד הגאולה האמיתית והשלימה ע״י הרבי משיח צדקנו הוא ככתוב: ״ומלאה הארץ דעה את ה^״ (ישעיה י"א ט'), ואופן ההתגלות יהיה ככתוב: ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר״ (שם מ' ה'), לפיכך ההכנה לזה היא: א. התגלות פנימיות התורה בחכמה בינה ודעת שבשכל האדם, בלימוד תורת החסידות.

ב. התפתחות המדעים הטבעיים האמיתיים (למעט ״חכמת״ עבודה זרה וכדו׳ – שאסור לטמא את המוח בהם), אשר מלבד היותם משמשים לצרכי הקדושה וקיום האדם בעבודתו את ה', הנה עוד זאת, הם עצמם – גם בהיותם חכמת ״כל בשר״ (שכל אנושי) – באים לאשש ולהוכיח את אמיתות התורה והאמונה באחדות ה׳, כפי שיהיה לעתיד לבוא. וכידוע לעוסקים במדעי הטבע המודרניים.

 

(פנימיות 58/59 מר חשון/כסלו ה'תשנ"ט – מאת הרב ישבעם סגל)