כ' בטבת הוא יום ההילולא של הרמב״ם, וכ״ד בטבת הוא יום ההילולא של אדמו״ר הזקן בעל התניא והשולחן ־ ערוך. ישנן שנים, שימי ההילולא שלהם חלים באותו השבוע, בשייכות לאותה פרשת שבוע, והדבר מורה על שייכות פנימית ביניהם.
אדמו"ר הזקן מבאר שביום ההסתלקות (של צדיק) נכללים ועולים למעלה ״כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו״, וזה "מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה" (״אגרת הקודש סי׳ זך). וכשם שכך הוא ביום ההסתלקות כך הוא בכל שנה, ביום ההילולא.
והנה בענין של ״מעשיו ותורתו ועבודתו״ מוצאים נקודות משותפות אצל הרמב״ם ואדמו״ר הזקן. ב״אגרות קודש״ – אדמו״ר הזקן, סוף סי' ל"ד, מצביע הוא עצמו על "נקודה משותפת": הוא משוה את המחלוקת בימיו על תורת החסידות למחלוקת על הרמב״ם, ומסיים שם: ״אך כאשר חלפו ועברו ימים רבים כו' וידעו כל ישראל כי משה ותורתו אמת וכו' וכה יהיה לנו במהרה בימינו אמן״.
המשותף ב"מעשיהם ועבודתם"
ידוע מדברי ימי ישראל גודל ההשתדלות ועסקנותו של הרמב״ם לטובת ישראל, באופן של מסירת נפש, לרומם מצבם של ישראל הן בגשמיות והן ברוחניות, לקרב יהודים לה' ולתורתו, וכפי שכותב באחת מתשובותיו שכשבא למצרים ״מצאנו נגע עון גדול אשר פשט ברוב הציבור בעוונותינו והוא כי…
שכחו דיני תורתנו והקילו מאד כו', והוא התחיל לתקן ענינים אלו ותיקנם. (תשובת הרמב״ם, ח״א סקמ״ט) וכמו־כן בחיי אדמו״ר הזקן, שעוד בהיותו צעיר לימים סייע ליהודים (ובפרט בממון שקיבל בתור נדן – קודם שעסק בעניני פרנסתו) פשוט בגשמיות, וכן גם לרומם קרן ישראל ברוחניות, כפי שמפורסמות כל התקנות שתיקן, ועבודתו בעשיית בעלי תשובה, ועוד. (ראה בהרחבה, ב"ספר התולדות" – אדמו״ר הזקן).
המשותף ב"תורתם"
שניהם האירו את העולם הן בתורת הנגלה, עד להלכות פסוקות: וכמו־כן בנוגע ל״הנסתרות לה' אלוקינו״, בידיעת ועבודת ה': אצל הרמב״ם – בתורת הנגלה, בספרו יד החזקה, משנה תורה, שהוא "מקבץ לכל תורה שבעל־פה כולה", כפי שהוא מבאר זאת באריכות בהקדמתו לספר ״משנה תורה״. ובתורת הנסתר (כפי שכתב הרמב"ם בפתיחת ה״מורה נבוכים״, שמה שמבאר בספרו הם "דברים נסתרים") – בפרקים הראשונים של ספרו משנה תורה ובאריכות גדולה בספרו "מורה הנבוכים".
ואצל אדמו״ר הזקן: תורת הנגלה – ה"שולחן־ערוך" שלו, ותורת הנסתר – בספר התניא שהוא "תורה שבכתב" של תורת החסידות כולה, וכולל את תורתם ושיטתם של הבעש״ט והרב המגיד. וכמו־כן, במאמרי החסידות שלו שלפני ה"תניא" ולאחריו.
המשותף ב״תורתם״ כפי שמשתקף ב"שמותיהם"
בשניהם באים שני הענינים (נגלה ונסתר) לידי ביטוי גם בשמותיהם (שהרי שמו אשר יקראו לו מורה כידוע, על מהות האדם, שלכן ר' מאיר הוה דייק בשמא (יומא פ"ג א') ידוע אשר שמו הראשון של אדמו״ר הזקן – ״שניאור״ – מורכב משני מילים ״שני־אור״ (שני אורות, – ראה "ים של שלמה" גיטין פ״ד סכ״ו). הכונה בזה היא, כפי שאמר הבעש״ט, שאדמו״ר הזקן עתיד להאיר את העולם בשני האורות של תורת הנגלה ותורת הנסתר. (ראה ב"ליקוטי דיבורים" ח״א עמ׳ פ"ג).
ועל־דרך־זה בנוגע לשמו של הרמב״ם – ״משה״, – שהרי "תורה ציוה לנו משה" – הרי שכל התורה במשמע, הן גליא והן נסתר). וכפתגם הידוע אודות הרמב"ם: ״ממשה עד משה לא קם כמשה״. (ראה "שם הגדולים" להחיד״א, ערך ר' משה גאון, ובכ״מ). זאת ועוד: מנהיג ישראל הוא שכשכותבים את שמו של הרמב״ם ב״ראשי תיבות״, הרי המ״ם הראשונה היא מ״ם פתוחה, והשניה – מ״ם סתומה. וידוע מאמר רז״ל (שבת ק"ד א' ופרש"י. וראה של״ה, בית גדול בסופו (ל"ז ב' ואילך)) – שמ״ם פתוחה ומ״ם סתומה רומזת על ״מאמר פתוח מאמר סתום״, גליא דתורה ונסתר דתורה.
המשותף במטרת וסיבת חיבוריהם בנגלה
אודות ספר היד מאריך הרמב״ם בהקדמתו, איך שבזמנו תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת כו' לפיכך אותם הפירושים כו' נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי… ואין צריך לומר הגמרא עצמה כו' שהם צריכים דעת רחבה כו' וזמן ארוך כו' ומפני זה התעוררתי… וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים כו', כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל־פה, כולה, סדורה בפי הכל בלא קושיא ובלא פירוק, לא זה אומר בכה וזה בכה, אלא דברים ברורים קרובים כו' הלכות הלכות״.
על־דרך־זה בנוגע לחיבור ה"שולחן ערוך" של אדמו״ר הזקן כותבים ״הרבנים בני הגאון המחבר ז״ל״ בהקדמתם לשולחן־ערוך: ״ומפני שדרכי ישראל מרובים ובפרט בצוק העיתים הללו כו', ועל־כן דעתם קצרה לבוא בארוכה בעיון ים התלמוד והפוסקים לידע כו' וגם לגדולים אשר להם יד ושם בתלמוד, תכבד עליהם העבודה להכריע בין הפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא… כי ברוב המקומות יש דעות מחולקות זה מקשה וזה מפרק כו' אשר על כן כו' משמיא אסכימו… למצוא איש אשר כוח בו להבין ולהורות הלכה ברורה מתון ומסיק אליבא דהלכתא הלכות בטעמיהן… בלשון צח… ופסק ההלכה המתברר ויוצא מדברי כל הפוסקים עד חכמי זמנינו".
הנקודות המשותפות בין הרמב״ם ואדמו״ר הזקן, באות לידי ביטוי גם ב: סגנון לשונם בספריהם ההלכתיים, פתיחותיהם לספרים בנגלה ובנסתר, מטרת חיבוריהם בנסתר, ותוכן חיבוריהם בנסתר – המביאים ל״ידיעת ה״׳.
(פנימיות 50 – מקוצר ומעובד לפי קטע משיחות אור לי״ג ניסן תשל״ח, כ״ד טבת תשמ״א, ושם נתבאר בעומק ובהרחבה, טבת ה'תשנ"ח)