איתא בספרי על־הפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך " (דברים, כ"ב,ח'): ״בית – לרבות היכל", היינו שהמעקה שעל גגו של היכל המקדש (מדות פ״ד מ״ו. רמב״ם הל' בית הבחירה פ״ד ה״ג) היה לא רק לנו וכיו״ב, אלא מחמת החיוב של מצות מעקה.
וידועה השאלה (ספרי דבי רב שם. מנחת חינוך מצוה תקמ"ו. ועוד): הרי בתי־כנסיות ובתי־מדרשות פטורין ממעקה, כמו שדרשו בגמרא (חולין קל"ו, א') ״גגך… למעוטי בתי־כנסיות ובתי־ מדרשות״ – ואם־כן קשה, מדוע היכל המקדש חייב במעקה?
הראגצ'ובי (ראה "צפנת פענח" להל' בית הבחירה, שם, ובהנסמן שם) מתרץ: חלות חיוב מעקה הוא כדאיתא בספרי (שם) "משעת חידושו" – מיד כשנבנה הבית (עוד לפני שמתחילים להשתמש בו), ומאחר שבמקדש הדין הוא ש"בונין בחול ואח״כ מקדישין" (מעילה יד,א.), נמצא שבשעת חידושו (כשהמקדש נבנה), אין בו עדיין שום קדושה ולכן חייב אז במעקה.
אבל תירוץ זה צריך עיון גדול: א. זה שבתי־כנסיות ובתי־מדרשות פטורים ממעקה (אינו מפני שהם "קודש", אלא) הוא מפני שאינן ״גגך" – אין להם בעלים (כפרש״י, חולין, שם). ואם־כן, גם היכל המקדש צריך להיות פטור ממעקה כי למרות שהוא נבנה בחול, אינו נעשה על ־ ידי ־ זה גגך!
ואין לומר, שתרוצו הוא לפי טעמו של הרמב״ם (הל' רוצח ושמירת ־ נפש פי״א ה״ג) שבתי־כנסיות ובתי־ מדרשות פטורים ממעקה (לא לפי שאינם של יחידים, אלא) ״לפי שאינן עשויים לדירה. מה־שאין־כן ההיכל שבשעת בנינו עדיין חול הוא, ויכול לשמש לדירה, ולכן חייב הוא במעקה. – אין לומר כך, משום שאף־על־פי שבונין בחול ואחר־כך מקדישין, הרי מכיון שהוא נבנה לשם מקדש, מסתבר שלא השתמשו (או שאסור להשתמש) בבית לצרכי הציבור, ובדומה ומעין האיסור לבנות בית בתבנית היכל (ע״ז, מ"ג,א, וש״נ).
ב. בית המחוייב במעקה – שעשאוהו אחר־כך ביהכנ״ס (או שעשאוהו לבית הפטור ממעקה) מתבטל ממילא חיוב המצוה דמעקה, ואם־כן לא היה צורך להשאיר את המעקה של ההיכל.
ויש־לומר הביאור בטעם שההיכל חייב במעקה, מה ־ שאין ־ כן בית־ כנסת:
רש״י (חולין, שם.) מסביר, שבתי ־ כנסיות ובתי־מדרשות אינם בכלל ״גגך״, מפני שאין חלק לאחד מהן בו, שאף לבני עבר הים הוא. בכך מבאר רש״י במה שונים בתי־כנסיות וכו' מהות של שותפין: הדין הוא שבית של שותפין חייב במעקה, כמ״ש בגמרא (חולין קל"ו,א.) שאף־על־פי שתיבת ״גגך״ משמעותה ״דידך אין, דשותפות לא״, מכל־מקום מאחר שבכתוב מפורש הטעם למעקה – ״כי יפול הנופל ממנו״, שמצד חשש זה אין נפקא־מינה אם זהו בית של יחיד או של שותפין, לכן בית של שותפין חייב במעקה. ובלשון הרמב״ם (הלי רוצח, שם.) ״לא חלה אלא בנופל״.
והנה, לפי־זה יוקשה: במה נשתנו בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שנתמעטו מתיבת ״גגך"? הרי אפילו כשאין זה ״גגך״, עדיין יש הכרח להבטיח את החשש של ״כי יפול הנופל ממנו" על־ידי עשיית מעקה כדי שלא יפול!
לכן, מסביר רש״י, שבבתי ־כנסיות ובתי ־מדרשות אין על מי להטיל את החיוב: החיוב דמעקה הוא על בעלי־הבית (ובבית של שותפין – חל חיוב המעקה על כל אחד מהשותפין (על כולם), אבל בני העיר (שבנו את ביהכנ״ס או ביהמ״ד) אין חלק לאחד מהם בביהכנ״ס וביהמ״ד, כי אף לבני עבר־הים הוא, שממילא לא שייך להטיל דוקא עליהם את החיוב לעשות מעקה, שהרי אין לאף־אחד מהמתפללים חלק מבורר – בבנין, שהוא שלו לדור בו, שכן כל ישראל רשאים להיכנס ולהשתמש בכל בית־הכנסת שבכל עיירות העולם. ובלשון הראגצ'ובי (צפע״נ מהד״ת פ"ז,א.): ״גבי מעקה… תליה בדירה, ודירת בית־הכנסת שייך לכל״.
ועל־פי־זה, יתבאר גם הטעם שהיכל המקדש חייב במעקה:
כל ישראל יש להם חלק במקדש (כעין) שותפות: הן במקום המקדש, שדוד המלך קנה מארונה היבוסי, עם הכסף שגבה מכל השבטים (זבחים קט"ז,ב.), ועל־דרך־זה המקדש עצמו, הרי נבנה מנדבות הציבור, וחלקו של היחיד נשאר בזה, כפי שמוכח מבקשת משה בנוגע לקורח ועדתו: "חלקם (בתמידי ציבור) לא יקובל" (פרש׳יי לפ' קרח, ט"ז,ט"ו). ולכן המקדש הוא, על־כל־פנים, מעין שותפות של כל ישראל. ומאחר שכל ישראל היה להם חלק בבית־המקדש כנ״ל (ובמכל־שכן מה"תמיד"), לכן נתחייבו ישראל לעשות מעקה כשבנו את בית־המקדש. מה־שאין־כן בבניית בית כנסת, שלא נבנה מקופת ציבור של כל ישראל, אין לחייב (רק) את בני העיר כענין ששייך לכל ישראל.
ויש להוסיף שאף־על־פי שלהלכה חיוב המעקה הוא דוקא בבית־דירה (שו׳׳ע חו״מ ר״ס תכ"ז.), והרי ההיכל אינו בית־דירה? – יש־לומר: ענין הדירה קשור בעיקר עם אכילה, כהדין בסוכה, שבזה צריך להיות ״תשבו כעין תדורו״, ש״עיקר מצות הישיבה בסוכה״ היא האכילה בסוכה״ (שו״ע אדמוה״ז, או״ח סי' תרלט סי״ב). ולכן המקדש הוא "בית־דירה", כי הוא המקום הקבוע לאכילת קדשים, והדין הוא שלא רק בעזרה אוכלים קדשים, אלא שמותר וצריך, ויש חיוב (בשעת הדחק) לאכול קדשי־קדשים בהיכל (זבחים ס"ג,א. רמב״ם הל' מעה"ק פ״י ה״ג). ואכילה זו אכילת מצוה היא, ו״מצוותיה אחשביה״ (ראה בכורות י,ח. רש״י ד״ה חלה [ביצה כ"ז,ב.]), שלכן זהו ענין של קביעות, ונחשב כבית־דירה לענין חיובו במעקה.
(מקוצר ומעובד לפי חלק מסי׳ י״ג, מהספר "הלכות בית הנחירה להרמב״ם עם חידושים וביאורים" – פנימיות 45)