נתבאר בחסידות בנוגע לענין הנסיונות, שהניצוץ האלקי שבנסיון הוא בהעלם והסתר גדול ביותר, ועד שהוא כמו ש״חתיכה עצמה נעשית נבילה”, אבל לאידך, כאשר מגלים את הניצוץ האלקי הנסתר ונעלם בנסיון – לא ע״י עבודה בדרך של שקלא־וטריא, אלא עי״ז שיהודי מעורר את הביטול עצמי והתוקף העצמי, אזי נעשית שבירת הקליפה, ובמילא מתגלה הניצוץ האלקי – הרי־זה אור גדול ביותר.
ועד״ז בנוגע לנס שנעשה לאחרי החורבן, בזמן הגלות, בחוץ־לארץ, ובמצב של גזירות קשות ביותר כו׳ – שנס כזה מורה על גודל מעלת האור, כיתרון האור מן החושך, שביכלתו לחדור ולהאיר גם במקום החושך, ובמילא, אין זה פלא שדוקא בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל ניתוסף עוד יום־טוב.
ובסגנון דתורת החסידות: מצד האור שבסדר השתלשלות – שהאיר בזמן שבית־המקדש קיים – לא שייך להוסיף ימים טובים חדשים לאחרי שנתבטלו ימים טובים שלפני־זה ("קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין" (בתמי׳)), אבל מצד האור שלמעלה מסדר השתלשלות – שמתגלה על־ידי ביטול ההעלם וההסתר שבחשכת הגלות דוקא – אין פלא שניתוסף עוד יום־טוב בחשכת הגלות.
ובפרטיות יותר – בנוגע להיום־טוב די״ב־י״ג תמוז:
בעת ההיא הי׳ העלם והסתר גדול ביותר, כמודגש גם בכך שהמאסר של הרבי היה קשור עם יהודי דוקא – כידוע להיות הדבר על־ידי גוי, ש״בבואה דבבואה (בחי׳ היחידה) לית להו", אלא על־ידי יהודי דוקא. ועל־דרך־זה יש לומר בנוגע לי״ב תמוז, שגם אז היתה ידם של יהודים באמצע, מצד גודל ההעלם וההסתר על פנימיות התורה.
אמנם, מצד התגלות העצם של הרבי, ביטול עצמי ותוקף עצמי (כאמור שזוהי דוקא הדרך להתגבר על נסיון) – נתבטל ההעלם וההסתר שבהנסיון באופן כזה שהג.פ.או. עצמם באו לידי הכרה שצריכים לשחררו (ולא רק שחרור סתם, אלא) ביד רמה, ולא עוד אלא שלאחרי משך זמן הודו בכך שדוקא על־ידם ניתוסף אצל חסידים עוד יום־טוב – י״ב תמוז! – משך זמן לאחרי גאולת י״ב תמוז, נאסר רב אחד על־ידי הג.פ.או. ואמרו לו [הם דיברו אליו ברוסית, אבל כיון שלא כל הנמצאים כאן מבינים רוסית, אספר תוכן דבריהם בשפה המדוברת]: מדוע הנכם מפחדים מהמאסר, אדרבה, על־ ידי־זה יתוסף עוד יום־טוב אצל חסידים! כשאסרו את הליובאוויטשער – הסבירו את דבריהם – ניתוסף היום־טוב של י׳׳ב תמוז, וכשיאסרו אתכם ואחר־כך ישחררו – יתוסף עוד יום טוב!…
שזהו על־דרך ובדוגמת הודאת יתרו: ״עתה ידעתי כי גדול הוי׳ מכל האלקים״, שעל־ידי־זה ניתוסף עילוי גדול ביותר..
ענין זה מצינו גם בעת המאסר גופא:
הרבי סיפר שבשבתו בהמאסר נכנסו לחדר מאסרו ביום השבת כדי לצלם אותו, – על־פי חוק המלוכה צריכה להיות בהמשרד של בית־הסוהר תמונה של כל אסיר. וכיון שמאיזה סיבה לא צילמו את הרבי קודם שהכניסוהו לתא מאסרו (הנקרא ״צעלע״), באו לצלמו בתא מאסרו ביום השבת.
באותה שעה – הי׳ זה בשעה השני׳ והשלישית או הרביעית לאחרי חצות – התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו, וכשנכנסו לתאו וראוהו יושב כשטליתו מכסה את פניו – הלכו להם. לאחרי משך זמן – שעה או שעה ומחצה (הרבי לא אמר כמה זמן) – באו עוה״פ. הרבי אחז עדיין באמצע התפלה, אבל טליתו לא היתה מכסה את פניו, וכשהבחין בהם בהכנסם עם כל ציוד הצילום, עשה איזו תנועה בידו בהראותו שאינו יכול להפסיק עכשיו, ונבהלו והלכו להם. לאחרי עוד משך זמן – שעה או שעה ומחצה – באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי שכיון ששבת היום, אסור לו להצטלם. וכששמעו את דבריו, הלכו להם, ודחו את הצילום לזמן אחר.
מאורע זה הוא דבר פלא, ועל־פי שכל אין לו מקום לגמרי: אנשים אלה – אינם צריכים להתפעל מ"טלית", ואינם מתפעלים מ"טלית", ואדרבה: הם אסרו את הרבי בגלל היותו רב, רבי, שמתכסה בטלית!.״ מהי איפוא הסיבה לכך שכאשר הרבי הי׳ אצלם, בד' אמות שלהם, סביבה שכולה שורצת באנשים שלהם, ובין ד׳ הכתלים שלהם, מקום שאין בו מזוזות – התפעלו ונבהלו בראותם את הרבי יושב כשטליתו מכסה את פניו, עד כדי כך שהסתלקו להם, בהבינם שאין להם מה לעשות כאן!… – היכן יש מקום לדבר כזה בשכל?!….
אלא מאי – מצד העצמיות של הרבי (שעמד בביטול עצמי ובתוקף עצמי) נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלקי שבה נסתר ונעלם לגמרי עד לאופן שחתיכה נעשית נבילה (אלא שאעפ׳׳כ נשארה מציאות הניצוץ), שכאשר מציאות זו רואה עצמות ומהות כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש… אזי אין אצלם נתינת מקום כלל (לא מצד השכל, כיון שאצלם גופא ה׳׳ז עניו שאינו שייך לשכל) לנסות לבלבל, כיון שכאן מתבטלת מציאותם. לא זו בלבד שאינם מבלבלים, אלא עוד זאת שמסתלקים מהמקום, בראותם שאין להם מה לעשות כאן!…
וכח זה נותן הרבי לכאו׳׳א מאתנו:
במכתבו לחג הגאולה כותב הרבי: ״לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". וכיון ש״לא אותי בלבד גאל .. כי אם גם את כל . . אשר בשם ישראל יכונה״ – סוג כזה שהכל שייכים אליו – הרי, כל השייכים אל הרבי, צריכים לידע שאין להם מה להתפעל מהעלם והסתר, ואין להם מה להתפעל ממניעות ועיכובים, ואין להם מה להתפעל אפילו מהעלם והסתר מאלה שיש להם גם "בבואה דבבואה"!
אם רק לא ישימו לב להעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, ויעשו תנועת ביטול עם היד מתוך ביטול עצמי ותוקף עצמי – אזי יתבטלו במילא כל ההעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, למעלה מדרך הטבע (כשם שהגאולה של הרבי היתה למעלה מדרך הטבע), ויתרה מזה – כפי שהרבי מסיים בהמאמר – שלמעלה מטבע נמשך בטבע עצמו (כשם שהשחרור מן המאסר הי׳ בטבע), ואז יכולים למלא ולהשלים את השליחות שהוטלה עלינו בעולם־הזה הגשמי והחומרי למטה מעשרה טפחים. במהרה בימינו ממש.
(פנימיות 44 -משיחת י׳׳ב תמוז ה׳תשי״א )