שמחה

לכאורה, מדוע מתווספת אצל הענוים יותר שמחה? והרי אדרבה: העניו אינו מרוצה מעצמו ואינו בתנועה של "רחבות הלב"?

בימים אלה, ימי חודש אדר שמרבים בו שמחה, בולטת התמיהה המתעוררת ועולה מתוך הפסוק ״ויספו ענוים בה' שמחה״ (ישעיה כט,יט.). לכאורה, מדוע מתווספת אצל הענוים יותר שמחה והרי אדרבה: העניו אינו מרוצה מעצמו, ואינו בתנועה של ״רחבות הלב״, ולהיפך – מי שאינו עניו, מרגיש מרומם ומתנשא, ומלא שביעות רצון עצמית, ואם־כן קרוב הוא אל השמחה יותר מאשר ה״עניו״?

אלא שמבואר בחסידות ביאור הענין: העניו איננו עצוב כלל ועיקר. הוא יודע את מעלותיו בדיוק כשם שהוא יודע את חסרונותיו, אולם אין הוא מחזיק טובה לעצמו, הוא יודע שבסך־הכל, עושה הוא את הנדרש ממנו: ״ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני״. מכיון שכן, אין הוא חי בתחושת ״מגיע לי״, כי סבור שעדיין לא מילא חובתו כלפי שמיא.

לפיכך, גם אם חייו קשים ומרים, אינו מרגיש בנפשו – טענות כלפי אי מי, כיון שאינו סבור ש"מגיע לו" משהו מיוחד. כך נחסכת מאיתו תחושת המרירות התסכול והכעס,. ברם, מי שאינו עניו, וחי בתחושת ״ישות״, ומחזיק טובה לעצמו על שהצליח לטפס במעלות בית ה׳ ואף יותר מאחרים, הוא גם מתמלא בתחושת עצב וקנאה, כשלא כל ״חלומותיו״ מתגשמים כרצונו.

והנה, נאמר ״עבדו את הי בשמחה״, אך לא קל הוא ״להפוך״ את תחושת הלב המלא עצב – לשמחה גלויה ונראית, מה־שאין־כן ב״עניו״, שאינו עצוב כלל, – לו קל מאד להגיע לשמחה מיד מתוך התבוננות קצרה בגודל זכותו להיות עבד ה׳ נשמה בגוף, הממלא את רצון ה׳ בעולם הזה, ועל־כן: ויספו ענוים בה׳ שמחה!

הגישה הנכונה ללימוד התורה

שתי דרכים הן בגישה ללימוד התורה ולעבודת ה'. יש מי שניגש לענין מתוך הכרה כי הוא חייל בצבאו של הקדוש ברוך הוא, ועליו אולם יש מי שניגש לעניו מתוך שאיפה לזכות להיות ״גדול בתורה״, כדי להיות מכובד ויקר בעיני עצמו ובעיני סביבתו, וגם כדי לזכות ולהנות מהשכר בעולם הזה והקרן הקיימת לעולם הבא. דרך זו, האחרונה, היא הרת סכנות. שכן, מכיון שבמרכז המניע ל״עבודת הי״ שלו, עומדת כאן ה״ישות״ פיתוחה וטיפוחה, הרי שמשך הזמן, האדם מפתח תחושה של כיבוד עצמו, גם על חשבון הזולת, עד להתנהגות שלילית שריח גאוה וגסות הרוח נודף הימנה, בבחינת ״אין אני והוא יכולים לדור״…מוטל תפקיד לבצע בעולם, בהשגחה פרטית, ואשר ״אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני״, ועל־ידי כך – לזרז את תיקון העולם – בהגיעו לתכלית בריאתו – בגאולה השלמה.

נוכל להמחיש זאת לעצמנו: במוסד חשוב ונכבד, עובדים שני עובדים מוכשרים ומצטיינים: האחד – מסור ונתון למטרה העיקרית שלשמה הוקם המוסד, וחותר אל היעד מתוך הזדהות ערכית שלמה, והשני מסור ונתון – להרויח כל אגורה נוספת, באמצעות ״שעות נוספות״, וחותר לקידומו האישי בתפקיד, להעלאת משכורתו וכבודו. ברור כשמש ממי ״רוח המקום ורוח הבריות״ תהא נוחה…

וכך בעניננו: ה״בטל לה׳״ – זה העניו, הוא הרצוי והחביב לפני קונו. זה הלומד כדי לקשר נפשו לה׳ על־ידי לימוד חכמת ה׳ שתהא בקרבו, והמרבה להוסיף בלימוד התורה יותר מרגילותו, כדי לקרב את הגאולה, הוא זה שגורם ל׳׳אדר״ נוטריקון – ״א״ – ״דר״, שאחד המיוחד, אלופו של עולם יהא דר – ״דירה בתחתונים״ ־ בהתגלות כבוד ה׳ בגאולה השלמה, ה׳׳תלויה במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות״ – כדברי ה׳׳תניא״.

כדי להבין את חומרת המצב, כאשר השגשוג בתורה בנוי על שאיפה של גידול ״אני״ משובח ואיכותי יותר, חשוב להתבונן בדברי ה״תניא״: ״וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות תלמיד־חכם וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם שבשובו אל ה׳ גם תורתו שבה עימו״. (פרק לט). ומוסיף להדגיש זאת בפרק מ׳: …״תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות תלמיד־חכם וכה״ג אינה עולה כלל למעלה… אלא נשארת למטה בעולם ־ הזה הגשמי שהוא מדור הקליפות״…

אנא עבדא דקודשא בריך הוא…

מבואר בחסידות, שדוקא על־ידי ״עבודת ה'״ מתוך התבטלות לה', שנותן את כולו להשי׳ית, על כל עשר כוחות נפשו ו״עצם נפשו״, זוכים ״להמשיך״ אור נעלה יותר, לעולם הזה, ועד אשר זוכים לגילוי אורו של משיח־צדקנו לעיני בשר. ואכן, גם משיח מצויין בנביאים כעניו כנאמר ביחזקאל: ״ועבדי דוד מלך עליהם״. מוזכר כאן מלך המשיח בתור ״עבדי״, ובשם ״דוד״, הידוע בביטולו לה׳ ־ כפי שהדבר מתבטא בספר התהלים בפסוקים ״אם לא שיויתי. ודוממתי״ (מלשון ״דומם״) וכיו״ב. משום־כך, בגאולה יגלה המשיח את מעלת עבודת ה׳ מתוך ״ביטול האני״ דוקא, ויעלה אותה על נס.

ומעניין – שגם בשורת הגאולה נמסרה לדור על־ידי נביא הדור ומשיחו במילים ״ענוים הגיע זמן גאולתכם״.(פנימיות 40)