כשברח הצדיק הקדוש מרוזי׳ן, מרוסיה, ועבר את גבול אוסטריה,הגיע לכפר אחד וישאל: מה שם הכפר? אמרו לו: ׳׳סרוליבה״, שאלם: הידוע לכם פשרו של שם זה? אמרו לו: אין אנו יודעים, אולם ישנו בקצה הכפר זקן אחד שהוא בן מאה שנה, קשה לו ללכת וכמעט כל הזמן שוכב הוא, יתכן שהוא יודע מדוע נקרא הכפר בשם ״סרוליבה׳׳.
כשנודע לצדיק שאכן יודע הזקן, בקש שיביאוהו אליו, ויעשו כן. סיפר הישיש: ׳׳בהיותי צעיר לימים הייתי רועה צאן, בסביבה זו בין ההרים. פעם ראיתי זאב בא ומתקרב אל צאני. התחלתי לזעוק לעזרה, אך איש לא בא לעזרתי, והזאב הגיע אל הצאן וחטף שה אחד עימו. למחרת, שוב ארע הדבר, והזאב חטף מהעדר כבש נוסף. ביום השלישי, לקחתי עימי כמה ממכרי, והצטיידנו באבנים ובמקלות, אך בהתקרב הזאב, נפל פחד על כולם. או אז הבחנתי שבמעלה ההר יושב יהודי אחד, שכבר ראיתי כמה פעמים יושב ומתבודד ולומד. עכשיו כשראיתיו יושב, התחלתי לצעוק אליו: ״סרול״! בוא לעזרי!
וירד ״סרול״ מן ההר וילך לכיוון הזאב, והוא הולך ומתקרב אל הזאב והגיע ממש אליו. מיד שב אלי ואמר: אל תירא! הזאב איננו חי עוד. עניתי לו בתדהמה: והרי רואה אני אותו עומד? ענה לי סרול: הוא איננו חי. בוא עימדי ואראה לך, נתקרבנו אל הזאב והנהו כבול עץ! היהודי הציע לי לפשוט את עור הזאב ולעשות ממנו פרווה ללבוש, וכן עשיתי. בגד זה שהנני לובש עתה, עשוי מפרווה זו. כשראינו זאת, הבינונו כולנו שאיש זה, קדוש הוא.
באותו אזור היה מעין ובאר, שהיהודי היה בא לפרקים לטבול בו. הואיל והיה זה בחורף, הרי שכשיצא מן המים והיה עומד במים הקפואים, היה נדבק עור רגליו לקרקע והיה משאיר עקבות דם. לכן לקחנו סמרטוטים והנחנו שם, כדי שלא יודבקו רגליו של יהודי קדוש זה לקרח.
במשך הזמן, נודע הדבר לכפריים שבסביבה ויחליטו האנשים לגדור את הבאר ואת המעיין כדי שבעלי החיים לא ישתו שם מים, משום קדושת המקום, קראנו למעיין ״המעיין הקדוש״.
ארע פעם, שבנו של אחד הכפריים היה חולה, אך כששתה ממי המעיין הקדוש, התרפא באורח פלא. נודע הדבר לכולם, ויקחו הכל מהמים האלה לרפואה.
במשך השנים התחילו להתיישב סביב המעיין והבאר, עד שהוקם הכפר הזה, וקראוהו בשם ״סרוליבה״, על שם היהודי הקדוש – ״סרול״.
לאחר ששמע הצדיק מרוזי׳ן את הסיפור, הודה לזקן, וכששב הזקן לביתו, נפטר, משל בזה השלים את שליחותו בזה העולם. הצדיק מרוזי׳ן גילה, שאותו יהודי – ״סרול״, היה הרה״ק רבי ישראל בעש״ט זי״ע.
("שמועות וסיפורים" להרה״ח ר׳ רפאל נחמן הכהן ע״ה [אביו של הגה"ח ר' יואל כהן שליט"א], ח״א עמי 9)
תשובה משמים… כ״ק אדמו״ר הריי״צ זי״ע, מספר ברשימותיו,
כ״ק אדמו״ר הריי״צ זי״ע, מספר ברשימותיו, סיפור מרתק על תיקון לנשמתו של גאון בתורה שסר מדרך התורה, שהיה בן לגאון גדול בשם ר׳ שמואל צדוק, אשר היה מזלזל במקובלים ובחכמת הנסתר. הנין ר׳ אברהם שלמה, ביקש ממורו ורבו רבי אליהו בעל שם, תיקון לנשמת אבי סבו. ענה לו ר׳ אליהו בעל שם, כי ״תיקון״ לנשמת הגאון ז״ל, יסדר הוא. אולם, על ר׳ אברהם משה, לפעול להחזרתו בתשובה שלמה של אחי סבו, בן הגאון ר׳ שמואל צדוק.
הדרך המופלאה בה התבצעה אותה שליחות קודש, מסופרת באריכות ע״י כ״ק אדמו״ר הריי״צ.
קטע מהסיפור, בנוגע לעולמו הרוחני של ר׳ אברהם משה, מראשי תלמידיו של ר׳ אליהו בעל שם, מובא בזאת:
…״ר׳ אברהם שלמה, נזכר על אותו מאורע שגרם לו מלחמה עצומה. לרגל לימודם באחת הסוגיות במסכת יבמות, וחביריו לא יכלו לעמוד על בורים של דברים, והוא בעיונו בחידושי אבי זקנו היתה הסוגיה סדורה בפיו, והתפלאו מאד ויהללוהו, ושמו התפרסם בין התלמידים.
שני ימים לא מצא מנוח לנפשו מן המלחמה שהתלקחה בליבו, אם יאמר את האמת שאת הסוגיה למד בחידושי אבי זקנו, הגאון המפורסם ר' שמואל צדוק או לא.
גם בלילה לא יכול היה לישון, וכמעט גמר בדעתו לגלות את הדבר, ומחשבה נפלה ברעיונו הרי ״קנאת סופרים תרבה חכמה״… ומכיון שחבריו חושבים שהוא מעצמו עמד על בוריה של הסוגיה, תגדיל אז קנאתם בו, את התשוקה בלימוד העיוני, ואילו כאשר ידעו כי ביאור הסוגיא היא מחידושיו של אחד מאדירי הגאונים בדור שלפניהם – לא יפעל עליהם כלום בענין התשוקה.
אמנם נקודת התום והיושר לא נתנה לו מנוח, ויהי כמבולבל מבלי דעת מה יעשה. ובהיות כי מסכת סוטה היתה מונחת לפניו אמר בליבו כי יפיל גורל, ואפשר שהמאמר הראשון שיראה יכריע את ספקו. ויתפלל בליבו אל ה׳ כי ינחהו בדרך האמת, ויפתח את הגמרא, והמאמר הראשון שעלה לו היה: ״בי דינא רבא למפרע מהני דחפי גונדא״ (=לבוש שאינו שלו.) [סוטה כב,ב.] ויבין את פתרון שאלתו שעליו לגלות את הדבר באשר הוא, שביאור הסוגיא למד בחידושי אבי זקנו הגאון.
בלילה ההוא נדדה שנתו מהצער הגדול, שהרי כשיגלה שביאור הסוגיה לא שלו הוא כי אם של אחד הגאונים בדור שלפניו, יבזוהו חביריו, וכבושת גנב כאשר ייתפס ביד – יתבייש, וכל היום היה כמבולבל, וכמה פעמים התכונן לגלות הדבר לחביריו, אבל לשונו דבקה לחיכו ולא יכל להוציא אף הגה, עד כי התגבר על עצמו, ויספר לחביריו את הדבר כאשר הוא״.
(פנמיות 39 – סיפורי חב״ד״, ח"א עמ' 325)