מספרים: פעם אחת נקלע פיקח אחד,לשיחה שהתנהלה בענין חסידים ומתנגדים. נענה אחד ואמר: שמח אני שיש ״שמחת תורה״ בעולם, שאם לא כן לא היו המתנגדים טועמים טעמה של שמחה ועליצות. נענה אחר ואמר: ואני אומר שאם לא היה ״ט' באב" בעולם, לא היו החסידים טועמים מעולם טעם של עצבות וכובד ראש. קם אותו פיקח ואמר: שניכם טועים, שכן רגש ה׳׳עצבות״ כביכול של החסיד בט' באב, הוא רגש ״שמח׳׳ יותר מ׳׳שמחת״ ה״מתנגד״ בשמחת תורה…
אכן עבודת ה׳ בשמחה הוא ענין תמידי גם כאשר צריכה להיות ׳׳בכיה מסטרא דא" בנוסף ל״חדוה מסטרא דא״.
הכיצד?
יסד הקב״ה את עולמו בסדר זה ש״ירידה היא צורך עליה״. ועל כן כשרואים ירידה גדולה – יודעים שתכלית המכוון מהשי״ת הוא להגיע כתוצאה מכך לעליה גדולה, וכי דבר זה נמסר לעבודתם של ישראל. וזה סוד ה״חילוק״ בין ״עצבות״ ל״מרירות״. ה״עצבות״ ־ היא תחושת דיכאון שמעכבת עשיה ומשרה עצלות. ה״מרירות״ – היא רגש פעיל ה״מוחה״ על המצב ודוחף לעשיית ״מעשה בפועל״ לשינוי המצב, וכשיודעים ש״ירידה זו צורך עליה״, ושע״י העשיה בתנופה ־ אכן מזרזים את ה״עליה״, שמחים בכך. שמחים מאד, כי יודעים שה' איתנו ואת רצונו העליון אנו ממלאים, בזרזנו את העליה הגדולה: הגאולה השלמה ובנין בית המקדש!
רעיון זה בא לידי ביטוי מיוחד, בחדש מנחם אב: אודות ׳ט״ו באב׳ אומרת – ״תורת אמת״ (המשנה בסוף תענית) לכאו״א מישראל שידע ש״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב״, דהיינו, מפרש הרבי נשיא דורנו – שט״ו באב הוא יו״ט גדול יותר מאשר שאר המועדים שהם בט״ו בחדש ־ חג הפסח בט״ו ניסן, וחג הסוכות בט״ו תשרי, וכמבואר בתורת הסוד, שביום ט״ו באב מאיר אור מעין דלעתיד לבוא בגאולה. וטעם הדבר: היות שט״ו באב בא לאחרי תכלית ירידת הגלות, עד לחשך כפול ומכופל של ״ט׳ באב״, הנה דוקא לאחרי תכלית הירידה באים לתכלית העילוי, ולכן העילוי ד״ט״ו באב״ שאז ״קיימא סיהרא (הלבנה) באשלמותא (בשלימות)״. שבכל ט״ו בחדש, מתקיים בחדש מנחם אב, באופן נעלה יותר מכל החדשים, כיתרון האור מן החושך דוקא, ולכן מאיר בט״ו באב אור של גאולה, שזו נתינת כח מהקב״ה להפוך את ה״גולה״ ל״גאולה״, ע״י מעשינו ועבודתינו.
לפיכך, מלמדת החסידות להתבונן בתוכן הפנימי של המתרחש. ״לפקוח את העיניים״, ולראות את הטוב והעילוי הנפלא שהקב״ה מצמיח מתוך המציאות שלעיני בשר נראית כירידה, וכך להתעודד במרץ חיות ושמחה – להוסיף במעשים ופעולות קודש, מתוך אהבת כל אחד ואחד מישראל, וכך להביא לעליה הגדולה של הגאולה!
עבודת ה' בתוקף ובעקביות, ככל מצב
הידיעה ש״אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" ממריצה ומשמחת כל עובד ה׳ בכל מצב, כי שואל הוא את עצמו – ״מה ה' אלוקיך שואל מעימך״ – ברגע זה ובמצב זה?!- ומבין – שנדרש ממנו לעבוד את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך, גם כשלעיני בשר נראים ״נסיונות״ וקשיים.
דוגמא טובה לעבודת ה׳ בתוקף ובעקביות, בכל מצב, היא דמותו של רבה של יקטרינוסלב שברוסיה, הגאון הקדוש והמקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן זי״ע, אביו של כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, אשר ״עשרים במנחם אב״ הוא יום ההילולא שלו, נלב״ע בגלותו בשנת תש״ד. נוסף על היותו רב בעיר גדולה ומרכזית עבור כמה וכמה ערים שהיו בסביבותיה, שכללות ענין הרבנות הוא – לחנך את כל אנשי ונשי הקהילה לדעת את המעשה אשר יעשון, ואלה אשר לא תיעשנה. נוסף לזה, היתה עבודתו באופן של מסירת נפש. הוא עמד נגד מלוכה אדירה שהתנגדה והפריעה לפעולותיו בהפצת היהדות שנבעו מאהבת ישראל ואהבת ה׳ עד מסירות נפש בפועל.
הוא נאסר ע״י הרשעים בבית האסורים, והוגלה לעיר רחוקה במדינה רחוקה, ומבלי הבט על כל הקשיים הנ״ל המשיך בכל פעולותיו בשטח הפצת היהדות, תוך כדי חגירת חבלים של ברזל כמבואר באליהו רבה (פי״א) על הסנהדרין, שהיו קושרין חבלין של ברזל במתניהם כו׳ וחוזרין בכל עיירות ישראל, וכך עשה, שחגר על עצמו ״חבלים של ברזל״ כדי ש״אבריו״ לא יתפעלו מהקשיים, וימשיכו לפעול במסירות נפש.
זה היה ויהיה כוחה של ליובאוויטש מאז ולתמיד: כח המסירות נפש המביא לפעולות חדורות אהבת ה׳ ואהבת ישראל, בתוקף ובדרכי נועם, במלוא החיוניות והשמחה, בכוחם של רבותינו נשיאנו המעוררים רחמי שמים על מקושריהם עד להשגת יעד דורנו: התגלות מלך המשיח בגאולה השלמה, מיד ממש!
(פנימיות 33)