שאלה:
במקורות מוצאים סתירה בין דמותו של המשיח כעניו מופלג, לבין הכבוד הגדול שמקבל, כמלך על העולם כולו. איך מתיישבים שני הענינים גם יחד, באדם אחד?
גם העניו יודע מעלותיו
תשובה:
ראוי שתדע שמעלת הענוה אין פירושה שהאדם לא יודע את מעלותיו, שהרי משה רבנו שהתורה מעידה עליו שהיה ״עניו מכל האדם אשר על פני האדמה״, עם כל זה הרי בודאי שידע את מעלותיו, שהוא דוקא קיבל תורה מסיני, והקב״ה אמר לו ״וגם בך יאמינו לעולם״, וכשהיה צריך לידע איזה דין אמר ״עמדו ואשמעה מה יצוה ה״׳, וידע שגם בכדי להעלות את ע׳ הזקנים במדריגה היה צריך להאציל עליהם מן הרוח אשר עליו, ובזה גופא ידע ש״למה היה משה דומה באותה שעה לנר..שאין אורו חסר כלום״, והוא עצמו אמר שכל העם לנגדו הם כמו ה"יונק״ לגבי ה״אומן"(בהעלותך יא,יב). וא״כ ברור שידע מכל מעלותיו ובכל זאת היה עניו.
וכמבואר במאמר ד״ה וירא העם תש״י (לכ״ק אדמו״ר הריי״צ נ״ע) ש״עם היות שידע משה את הטוב שלו, ואשר הוא גבוה במעלה מכל אדם, ומ״מ היה עניו מכל אדם. והוא מפני שידע אשר כל עניני מעלותיו…הוא מה שניתן לו מלמעלה..וחשב דאילו היו אלו הכוחות אצל אחר היה ג״כ במעלה ומדריגה זו, ואפשר דאחר אם היו לו כוחות אלו היה מגלה את הכוחות יותר, ומשום זה היה עניו מכל״.
(ובאמת מוכרח הדבר גם עפ״י הלכה, כי בהלכות יסודי התורה סוף פ״ה והלכות דעות פ״ה ביאר הרמב״ם כמה הלכות הנוגעות לאופן התנהגותו של ה״תלמיד חכם״. ואם הענוה היא העדר הידיעה במעלת עצמו, הרי תלמיד חכם שיש בו ענוה לא יחזיק עצמו לתלמיד חכם ויעבור על הלכות אלו).
וזהו מה שמצינו בגמרא סוף סוטה, שאמר רב יוסף על עצמו ׳׳לא תיתני ענוה דאיכא אנא״ ופירש״י ״שאני ענוותן״. ולכאורה זה גופא שאמר כך הוא היפך הענוה. אלא שבאמת העניו יודע את כל מעלותיו, וגם יודע את מעלת הענוה שיש בו, ובכל זאת אין לו גאוה מזה כי יודע שכל מעלותיו ניתנו לו מהקב״ה.
ובאמת מעלת הענוה של משה רבנו היא גם למעלה מזה, וכמבואר בלקוטי תורה לכ״ק אדמו״ר הזקן (פ׳ מטות פא,ד. ואילך) שהענוה של משה היתה ״ענוה בעצם״, וכמו שאחז״ל (מגילה לא,א) על הקב״ה ״במקום גדולתו שם את מוצא ענוונותו״, ואצל הקב״ה הרי בודאי לא שייך החשבון הנ״ל שכתבנו לגבי משה, וא״כ מה שייך בו ענין הענוה, אלא שזוהי ענוה עצמית. וכמבואר בראשית חכמה שער הענוה פרק א׳ ״ענוה דאיהו שכינתא עילאה״ודא דרגא דמשה״. ועיין אריכות הביאור בכל זה בלקוטי שיחות לכ״ק אדמו״ר מה״מ חי״ג שיחה בי לפ׳ בהעלותך.
ועל פי זה יובן שגם המשיח יש בו ענוה וביטול עצמי, וכמו שאמר דוד המלך ״ואנכי תולעת ולא איש״, ״שיוויתי ודוממתי״, וזאת על אף שיודע ומכיר מעלתו ומלכותו ורוממותו.
במלכי בית דוד ובמשיח מתגלה מלכות ה׳ ע״י הביטול שלהם
ועיין בספר השיחות תרצ״ו ע׳ 134 : ״רבנו הזקן אמר פעם, כאשר הרבי (הרב המגיד ממעזריטש) היה מצייר את הרוממות של הבעל שם טוב, אמר, כי רוממות מלך אדיר היא כלא נגד רוממות הבעש״ט, וכאשר דיבר מענין הביטול של העש״ט אמר, כי איש עני מדוכא השפל והנבזה ביותר בעיני עצמו, אינו בערן לגבי הביטול של הבעש״ט״.
וטעם הדבר הוא, כי במלך ונשיא בישראל הרי הרוממות שלו היא רוממות מלכות ה׳ המתגלה בו, כי מלכות דוד היא ״כסא ה״ וככל שהוא בביטול יותר כך מתגלה בו יותר הרוממות האלקית. ולכן המשיח הוא ״עני ורוכב על החמור״ וביחד עם זה הוא יודע מעלת עצמו ומתנהג כמלך ישראל עס כל דיני הכבוד על 0י תורה שיש ליתן למלך. וכפי שפוסק הרמב״ם בהלכות מלכים פרק ב׳ ״כבוד גדול נוהגים במלך״ ומפרט שם את כל הפרטים בזה. וזאת משום שדוקא הענוה והביטול העצום שלו הם שמגלים בו את המלכות העליונה.
ויש להעיר בזה מהפסוק במלכים (א׳ ה,יג) ״וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר״ ובתרגום אונקלוס: ״ואיתנבי על מלכי בית דוד דעתידין למשלט בעלמא הדין ובעלמא דאתי משיחא״. ויש לומר שלכן נרמזים דוד המלך ומשיח בשני הדברים ההופכיים, עץ ארז ואזוב, כי מלכותם ורוממותם היא כארז אשר בלבנון וביחד עם זאת הם שפלים בעיני עצמם כאזוב אשר בקיר.
וזהו שרואים דבר נפלא בנשיאי ישראל האמיתיים שהם ברחו מקבלת הנשיאות עד שהוכרחו לכך מלמעלה. וכמשה רבנו שכאשר ביקש ממנו הקב״ה שילך לגאול את עם ישראל, ענה: ״שלח נא ביד תשלח״, ולא רצה לקבל על עצמו את השליחות להיות מנהיג העם.
וכפי שמבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בלקוטי תורה ד״ה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (ברכה צט,ג), שענין הנשיאות היא מצוה שקיומה הוא בלי רצון האדם. ומביא בענין זה את סיפור חז״ל (בירושלמי חגיגה פ״ב ה״ב) על רבי שמעון בן שטח, שכאשר ביקשו ישראל למנותו לנשיא, סירב לקבל את הנשיאות וברח למצרים. אח״כ רדפו אחריו ולבסוף נעשה לנשיא שלא מרצונו.
ורבנו הזקן מסביר על כך, שאילו היה רוצה רבי שמעון בן שטח להיות נשיא לא היה זוכה לכך, כי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו (עירובין יג,ב). ואין הכוונה רק לרודף אחר הכבוד הגשמי ח״ו, אלא אפילו מי שרודף להגיע למעלה רוחנית שיזכה לה ע״י הנשיאות, גם אז בורח ממנו הכבוד. אבל דוקא משוס שבאמת לא רצה רבי שמעון לקבל את הנשיאות וברח, ולא חפץ בשום מעלה לעצמו כי כל כוונתו היתה רק עבודת הי לשמה, רק על ידי זה זכה לנשיאות, כי הנשיאות שורה רק ע״י ביטול אמיתי.
ומה שלבסוף הסכים לקבל את הנשיאות,
הרי יש בזה ב׳ ענינים. ראשית, שהבריחה מפני הכבוד עצמה והביטול העצום שטמון בה, היא העלתה אותו לדרגת נשיאות אמיתית, ואז כבר נעשה נשיא בפועל מבלי שיוכל לסרב. ושנית, שזה עצמו הוא בגלל הביטול העצום שהיה בו, כי כאשר הרגיש שזהו רצון ה׳, הרי אז בגלל הביטול שבו, הניח את אי הרצון שלו על הצד, וקיבל הנשיאות בעל כרחו.
הביטול ורוממות בנשיא דורנו מלך המשיח
וכן ראינו גם בנשיא דורנו, שכבר בעת הסתלקות חמיו כ״ק אדמו״ר רבי יוסף יצחק זצ״ל, לא רצה כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו לקבל על עצמו את הנשיאות, ובמשך שנה שלימה לא שעה לתחנוני החסידים, עד שביום יו״ד שבט תשי״א נתלו שוב המאורות של בית ליובאוויטש.
וגם בענין המשיח, הרי במשך שנים רבות דחה הרבי את כל הנסיונות לומר עליו שהוא ראוי להיות משיח או בחזקת משיח, ורק לאחרונה כאשר כבר ״כלו כל הקיצין״ ועומדים אנו ממש לפני הגאולה השלימה, הסכים הרבי לענינים של ״קבלת המלכות״ לאחר שבלי ספק הוכרח מלמעלה. קבלת המלכות מתבטאת בהכרזה ״יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד״, כמלכי בית דוד שקראו לפניהם ״יחי המלך״. הכרזה אותה עודד הרבי לעין כל למעלה משנה, בכוחות על אנושיים.
וה׳ יתברך יזכנו להתראות עם הרבי בגאולה השלמה מיד ממש.
(פנימיות 32 – עם הרב שלום דב וולפא)