כתב הרמב׳׳ם בהל׳ מלכים רפי״ב וז״ל: ״אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם… אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעי, ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ״ – משל וחידה… אמרו חכמים: אין בין עוה״ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״. השגת הראב"ד על אתר וקושית ה״לחם משנה״ בהל׳ תשובה פ"ח ה״ז – ידועות.
אולם יש להוכיח, גם לשיטת הרמב״ם, שיש שתי תקופות בימות המשיח. בתקופה הראשונה יהיה העולם כמנהגו נוהג ובתקופה השניה יתחיל ביטול מנהגו של עולם. לפי״ז לא יקשה על הרמב"ם, שכן, מה שכותב בספר ה״יד״ – הוא רק בנוגע לתקופה הראשונה, ויתירה מזו: רק באם הגאולה תהיה באופן של ״לא זכו״, אבל באם תהיה הגאולה באופן של ״זכו״ – יהיה ביטול מנהגו של עולם – כבר בתוך התקופה הראשונה של ימות המשיח.
והביאור בזה: הוכחה ברורה ומכריחה שבאמצע ימות המשיח יבטל מנהגו של עולם – היא מעניין תחיית המתים הכללית, שזה יהיה כמה שנים לאחרי ביאת משיח (זוהר ח״א קלט,א), וכמש״נ בכתובים (דניאל, יב), שזהו ביטול מנהגו של עולם ונס.
והוכחה זו (מתחה״מ – שבימות המשיח תהיה תקופה בה יבטל מנהגו של עולם) היא לשיטת הרמב׳׳ם דוקא:
ידועה מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן בתכלית שלימות השכר, שלדעת הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ח ה"ב) הוא לנשמות בלי גופים, והוא ה׳׳עולם הבא,, שבא לאחרי תחה״מ. ולדעת הרמב״ן (בשער הגמול) תחה״מ ונשמות בגוף, הוא תכלית שלימות השכר (והוא הנקרא ״עולם הבא״) ולכן אין חוזרים לעפרם וקיימים לעולמים. נמצא שלשיטת הרמב"ם, מוכרח שתקופת תחה״מ היא חלק מימות המשיח (שהרי לדעתו ה״עוה״ב״ הוא לאחרי סיום תקופת תחה״מ). ומזה מוכח, שבימות המשיח עצמם תהיה תקופה שיבטל בה מנהגו של עולם. משא׳׳כ לדעת הרמב״ן שעוה״ב הוא בתקופת נשמות בגופים שבתחה״מ – אי״ז נכלל בימות המשיח, כ״א זוהי תקופה אחרת: ה״עולם הבא״. ולפי שיטת הרמב״ן נמצא ש״ימות המשיח" הם תקופה אחת שבה גם בתחילתה יבטל מנהגו של עולם. ומכך שהרמב״ם לא מזכיר (בהל׳ מלכים פי׳׳א־י׳׳ב, ובהל׳ תשובה פ״ט) בעניין ימות המשיח – את תחיית המתים, מוכח שהרמב"ם עוסק כאן רק בתקופה הראשונה של ימות המשיח, שהיא לפני תחה״מ.
ברם עדיין צלה״ב: הרי בימוה״מ בתקופה הראשונה, יהיה עולם כמנהגו נוהג, וא״כ מה תהיה הסיבה שתביא להתחלת התקופה השניה דביטול מנהגו של עולם?
והביאור בזה: בעניין ביהמ"ק השלישי כתבו רש״י ותוס׳ (סוכה מא, סע״א) ע״פ מאמרי רז״ל (תנחומא ס״פ פקודי ועוד.) ש״בנוי ומשוכלל הוא ויבוא משמים׳׳, ואילו הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״א) כתב ע״פ מאמרי רז׳׳ל (ירושלמי מגילה פ״א הי״א, ועוד) שמשיח יבנה את ביהמ״ק. ולכאורה, מהמסופר במדרש (ב׳׳ר ספס"ד) שי׳בימי ר׳ יהושע בן חנניא גזרה מלכות הרשעה שיבנה ביהמ״ק. הושיבו פפוס ולולינוס – טרפיזין (=שולחנות מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם וכו׳ – כדי לבנות ביהמ״ק, ולא ציפו שיגלה בנוי ומשוכלל משמים, – ומכאן מוכח – מעשה רב בפועל – כדעת הרמב״ם, וקושיה היא להדעות שבידי שמים הוא.
ויש ליישב: איתא בגמ' (סנהדרין צח, סע״א): אמר ר׳ אלכסנדרי: ר׳ יהושע בן לוי רמי: כתיב בעתה וכתיב אחישנה. זכו – אחישנה. לא זכו – בעתה. אמר ר׳ אלכסנדרי: ר׳ יהושע בן לוי רמי: כתיב ״וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה, וכתיב ״עני ורוכב על החמור׳׳. זכו – עם ״ענני שמיא״, לא זכו – עני ורוכב על החמור״.
ומתירוץ הגמרא ביישוב הכתובים נראה שמצב ימוה״מ, אם יהיו באופן טבעי (׳׳בעתה”, ״עני ורוכב על החמור״) או – באופן ניסי (״אחישנה״, עם ״ענני שמיא״) תלוי במצבם של בנ״י בעת ההיא, שאם ״זכו״ יהיה באופן ניסי, ואם ״לא זכו״ – באופן טבעי. ועפי״ז י״ל שגם בשאר הענינים דימות המשיח, אם יהיו ישראל במצב ד״זכו״ – יהיו באופן ניסי, ואם ״לא זכו״ – באופן טבעי. וכגון, ביהמ״ק השלישי, שאם זכו – יהיה בידי שמים (גם לדעת הרמב׳׳ם) ואם לא זכו – יבנה בימי אדם (לכו״ע). ולכן בימי ריב״ח שאז ״לא זכו״ (כדמוכח מזה עצמו שהיו זקוקים לזה שתגזור ״מלכות הרשעה שיבנה ביהמ״ק״, ובלא זה לא היה אפשר להם לבנותו וכו') היה ביהמ״ק נבנה בידי אדם.
ועפ״י הנ״ל מובן ג״כ בכללות מצב העולם בימות המשיח, שאם יהיו בנ״י במצב ד״זכו״ תהיה אז הנהגה ניסית וביטול מנהגו של עולם, אבל אם יהיו במצב ד״לא זכו״ – לא יבטל דבר ממנהגו של עולם, ועולם כמנהגו נוהג. וזה מתאים להוכחתו של הרמב׳׳ם שאין בין עוה׳׳ז לימוה״מ אלא שיעבוד מלכויות בלבד – על ימי מלכות בין כוזיבא, שאז ״לא זכו״, כמבואר במאמרי רז״ל (גיטין נז,א. ועוד) המצב שהיה אז, ולכן לא היו אז אותות ומופתים.
אבל עפי״ז צלה״ב: למה פוסק הרמב׳׳ם (בהל׳ מלכים, שם), שאין בין עוה"ז ולימוה״מ וכו', ושביהמ״ק יבנה בידי אדם, הרי זה יהיה כך דווקא אם ״לא זכו״, וכנ״ל. מדוע אין מזכיר הרמב״ם את האפשרות של גאולה באופן של ״זכו״?
והביאור בזה: ״התורה על הרוב תדבר״ (״מורה נבוכים״ ה״ג פל׳׳ד). ומכיון שעפ״י רוב אינם במצב של ״זכו״, לכן התייחס הרמב״ם לאופן זה דוקא, הגם שייתכן (גם לפי הרמביים) שהגאולה תהיה באופן של ״זכו״ – גאולה ניסית. ובעומק יותר: עניין משיח וביאתו והגאולה בכלל הוא הלכה, הלכה ברורה ופסוקה, וכך הוא גם האופן בזה שהוא אינו תלוי באופן דמעשה בנ״א. משא״כ הגאולה באופן דארו עם ענני שמיא וכיו"ב, שתלוי בזה שישראל הם במצב של ׳׳זכו״, שאינו ברור ומוחלט, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג,ב.) והרשות לכל אדם נתונה (רמב״ם הלי תשובה רפ״ה). ולכן הרמב״ם מתאר את הגאולה באופן כזה שהוא הלכה, מוכרח להיות (ללא תלות במצבם של ישראל), – לא פחות מכך. אבל למעלה מכך – ייתכן שכל העניינים יהיו באופן ניסי – של ״זכו״, ואין גבול ליכולתו של הקב״ה.
והנה גם לפי מש״כ הרמב״ם – ענייני הגאולה באופן טבעי של ״לא זכו״ – מ״מ – הרי סוף סוף יגיעו ישראל ל׳׳זכו״. שהרי מלך המשיח ״יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה״ (הלי מלכים ספי״א), שזה יהיה אפילו קודם התחלת התקופה הראשונה דימוה"מ, שהרי אפילו תקופה זו מתחילה לאחר שהוא משיח ודאי כנ״ל, ואילו ׳׳יכוף״ וכו', יהיה קודם לזה, כמבואר ברמב״ם. ולאחר מכן ימשיכו בנ״י להתעלות עד לאופן של ״זכו״, שהרי – ״באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנא' ״ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'״. (רמב״ם, שם). ומכיון שיגיעו למעלת ״זכו״ – תתחיל התקופה השניה שבימוה״מ, שאז יבטל מנהגו של עולם וכו', ובתוך ה׳׳בעתה״ – יהיה הענין של ״אחישנה״.
וע״י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שאין יהודי מתחשב עם זה דידע בנפשייה שאינו עדיין במצב של "זכו", והוא מתכונן לקבל פני משיח צדקנו ע״י תוספת אור בלימוד התורה ובקיום המצוות. וע״י שיעמוד צבאות ה׳ ויפעול על היהודים שבסביבתו שילמדו תורה ויקיימו מצוות – מכינים וממהרים את ביאת משיח צדקנו. והוא יגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש ובעגלא דידן, בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובחסד וברחמים, ובשמחה וטוב לבב!
(מקוצר ומעובד מתורתו של כ"ק אדוננו מורנו ורבינו ניסן וקיץ תשל״ג. לפי ״לקוטי שיחות״ חכ״ז, וקובץ ״יום מלכנו״)
(פנימיות 29)
ן