תנן בסוף תענית: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו', ובגמ׳ שם (ל' ב' ואילך) נאמרו כמה טעמים על יום טוב זה, ומסיים בגמ׳ ״מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף כו׳״, ופרש״י ״מכאן ואילך מחמשה עשר באב ואילך המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו״.
וזקוקים אנו להבין מהו גדרה של הוספה זו בלימוד התורה: דאם המדובר ביושב אהל ש״חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש״ כמ״ש ״ודברת בם וגו״׳ ונאמר ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה״, נמצא שאין בלימודו זה הוספה על חיובו במצות ת״ת?
ואם המדובר בבעל עסק שיוצא י״ח בקביעת עיתים ביום ובלילה (ראה הלכות ת״ת לאדה״ז פ״ג) ובא להדר ולהוסיף בת״ת (יותר מחיובו) – אינו מובן, מדוע לא מצינו עניין זה כאשר הימים מאריכין והלילות מתקצרין, דמאן דנתוסף לו בזמן דיום, ביום יוסיף?
והנה ברמ״א (יו״ד סי׳ רמ"ו סכ״ג) ביאר ע״ד גודל מעלת לימוד התורה בלילה, ״מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו… (ויעסוק) בדברי חכמה ותלמוד תורה״. ומוסיף, ״כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה״ (וכן העתיק אדה״ז בהל׳ ת״ת, פ״ח ה״ח). ועפ״ז לכאורה הגדר של ההוספה בלימוד התורה בלילה, מט״ו באב, אינו שייך לחיוב הכללי של ת״ת אלא הוא שייך להסגולה המיוחדת של לימוד התורה בלילה, ולכן – ״דמוסיף יוסיפו לו״. אולם א״כ יקשו המשך דברי הגמ׳ ״ודלא מוסיף יאסף… תקברי׳ אימי׳״ ("ימות בלא עתו"), וכי מאחר שחסר לו העילוי המיוחד של לימוד התורה בלילה (״לזכות בכתרה של תורה״) מגיע עונש כזה?
ויבוארו הדברים בהקדים ביאור בדיוק לשון הרמב״ם (הובא הרמ״א הנ״ל) שע״י לימוד התורה בלילות זוכים לכתרה של תורה: בהלכות ת׳׳ת שלו מביא הרמב״ם שני תנאים איך להגיע לכתרה של תורה: א. ״מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא ישיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי׳ ובתורה אתה עמל״.
ב. "אע״פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו כו׳״.
ויש לדייק, שבתחילה נקט הרמב״ם "להיות מוכתר בכתר התורה". אלא, שמכלל זה נשמע שב״כתר תורה״ ישנם שני עניינים: א. הכתר להתורה עצמה. כלומר – החלק הנעלה והמיוחד של התורה (ראה מעי״ז בגמ׳ מגילה כ"ח, ב'). ב. זה שהתורה היא כתר של האדם הלומדה.
והנה הגם שבכללות, כוונת הרמב״ם בפרק זה היא לאופן הב׳, זה שהתורה מכתירה את האדם הלומדה, יש לומר, שבהמשך לשונו מרמז הרמב״ם גם על העניין הא׳, דכתר תורה היינו, דרגה נעלית בתורה. וזהו החילוק בין שני ההלכות הנ״ל:
בהלכה הא׳ ״מי שנשאו לבו… ולהיות מוכתר בכתר תורה״ כוונתו לגדר תורה באופן דלעיל שהתורה נעשית כל מציאותו והאדם ״מוכתר בכתר תורה״, וכדמשמע מהמשך דבריו "ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת״ – ז״א שדברי תורה הם כמו רכוש שקנה, אלא שיהי׳ מוכתר (מחבב) בה באופן שהתורה תתאחד עד מציאותו. משא״כ במ״ש בסוף הפרק ״מי שרוצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו כו׳ – אין כוונתו לזה שהתורה תהי׳ ״כתר״ שלו. אלא לזכות לעניין נעלה בתורה גופא. ולכן משנה בלשונו א. ״לזכות״, ב. ״בכתר התורה״ – שזה מורה שהוא זוכה לאיזה דבר, והדבר הוא ״כתר התורה״, כתר של התורה. [משא״כ לפני זה כתב א.״ולהיות מוכתר״. ב. ״בכתר תורה״, שבזה מודגשת הפעולה על האדם – שהתורה מכתירה אותו.]
ומעתה י״ל שכוונת הרמב״ם כאן ל״כתר התורה״ היא לעיקרה ומהותה של תורה, היינו, לא זה שהאדם מבין ומשיג התורה, אלא הדביקות בנותן התורה. וכפי שהאריך בזה הב״ח (אות סמ״ז ד"ה ומ״ש דאמר) שעיקרו של ערך התורה הוא ״שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתלבש נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה וכו״׳.
לאור דברים אלו מובן דיוק הרמב״ם בהלכה זו: ״אין האדם לומד רוב חכמתו… ולא יאבד אפילו אחד מהן… אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה״, שלכאורה, דברי-חכמה מאי שייכי הכא? הרי מדובר בחכמת התורה? אלא שכוונתו ב׳׳דברי חכמה״ היא ללמוד עניינים של ״פרדס״ הנקראים ״דברי חכמה״ שבהם מדובר אודות גדלות הבורא וכו׳ וע״י לימוד זה מרגישים ״רוחניות וקדושה מקור מוצא התורה״ וזוכים לכתר תורה. ונמצא מבואר:
כדי לזכות ב״כתר תורה״, היא דווקא ע׳׳י לימוד בלילה דווקא לפי שבלילה ישנה סגולה מיוחדת שלימודו יהיה באופן שמתקשר (נוסף על חכמת התורה) לשכינתו ית׳. לפי שהדביקות בנותן התורה קשורה עם לימוד מתוך שפלות וביטול. שדווקא בלימוד כזה אפשרית דביקות אמיתית בקדושת התורה. הלילה הוא זמן המסוגל לעורר בעצמו רגש של שפלות ונמיכות רוח. (והגם שהבטול הוא תנאי מוקדם בכל עניין של לימוד תורה. – ״אין דברי תורה מתקיימין… אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו, מ״מ כ״ז הם דברים שקשורים עם שבירת הגוף וכיו״ב, אבל לזכות ב״כתר תורה״ צריך הלימוד עצמו להיות מתוך ביטול ושפלות וכו׳).
וזהו גם תוכן השכר ד"מוסיף יוסיף" – ״יוסיף חיים על חייו״ וכן לאידך ־ העונש ד"ולא יוסיף כו'": ההוספה דלימוד התורה בלילות הוא בעיקר הוספה באיכות – שעי״ז זוכה ב״כתר התורה״ שמתדבק עם נותן התורה: ולכן הוספה זו מביאה ל״יוסיף חיים על חיים״ שהכוונה בזה היא – נוסף על הוספה בחיים כפשוטו – גם להוספה באיכות חיים, נעלים יותר, ע״ד מ״ש מחי׳ חיים יתן לך חיים״
ולאידך ־ ״דלא מוסיף יאסף״, כי כאשר אינו מוסיף בלימוד התורה בלילות בזה מראה שאין נוגע לו לזכות ב״כתר תורה״, וכוונתו בלימוד התורה היא רק בשביל השגת חכמת התורה, ולא זה שהיא חכמתו של הקב״ה קדושת התורה, שזה אמיתית עניינה וגדרה ובשביל זה צ״ל עסק התורה של האדם. ולולא זה חסר בעיקר החיות של איש ישראל שהיא עצם קדושת התורה. ולכן חסרים לו ״חיים״ אלה.
(מ"ליקוט" לט״ו באב – מר חשון ה'תשנ"ה פנימיות 14)