כל אימת שחוגגים את חג – גאולת החסידות מיד מתנגדיה, בי"ט בכסלו – תמהים רבים מ"בני – התורה" על המרחק, לכאורה, בין משנתו של בעל התניא – (שהיא פילוסופיה אלוקית הדורשת ותובעת התבוננות מעמיקה, אהוי"ר, ודביקות בתפילה) ובין משנתו של הרבי מה"מ בדור השביעי – (השמה דגש חזק על ״מבצעים״, בהם מעטרים ראשים – פאנקיסטיים בטוטפות, או מנדנדים ליטול לולב ומיניו בתחנות מרכזיות…) "הזאת חב"ד"? זוקפים גבה בתמהון. – "איה העומק הרעיוני, הליטוש – הרגשי וחסידות הנשמה? האמנם פעילות של מבצעים טכנית ורדודה זו מהווה המשך לי״ט כסלו או שמא תמורה יש כאן, חס וחלילה?!".
"אמנם ידוע ידענו" – מתנצלים הללו – "את העקרון של "ואהבת לרעך כמוך" והחובה של "הוכח תוכיח את עמיתך"… ברם, 'מעשה רב' שכל ה"גדולים" בחוגי – החרדים אינם עוסקים בזה, ואף אינם רואים זאת בעין טובה… (דס"ל ד"חילוני" אינו בגדר "רעך" ו"כשם שמצוה לומר הדבר הנשמע" וכו'… ובכלל ״קשוט עצמך״ עדיף).
ברם, היא הנותנת: עצם העובדה שדווקא חב"ד, היונקת דרכה ממשנת בעל התניא, היא היחידה שמתמסרת לזיכוי הרבים במצוות מעשיות דווקא, ואילו ״דקדקני המצוות מעשיות״ – מתגעגעים ל״חסידות רוחנית״ – מלמדתנו ששיטת המבצעים, היא היא תמצית יישום תורת חב״ד הרעיונית. מיצוי התאוריה של ה״תניא״ בא ליישומו בדור השביעי, דורו של משיח.
ובהקדם האבחנה בין אסכולת החסידות החב״דית לאסכולת תורת – המוסר שקדמתה, ניווכח במהפיכה הרעיונית שהתחדשה בחסידות (מול המוסר) בכל שלב השתלשלות השקפת עולמן של השתיים:
בתחום ההכרה: מול התפיסה הטרום – חסידית שלימדה להכיר בקב״ה כ"מנהיג בירה זו", עדיין נותר העולם כ"מציאות" והאדם כ"יש" אלא שכפופים המה ל"מלך העולם" – לימדה אסכולת חב״ד להבין את אפסיות ה'יש', שכל הוויתו אינה אלא ה"אין האלוקי" המהווהו, ורק עיני בשר שלנו מדמות שהנברא בעל ישות עצמאית – בניגוד לאמת האובייקטיבית ש״אין עוד (שום מציאות) מלבדו״ (ולא רק שאין עוד ריבון נוסף ־ דזה פשיטא!!!) – וממילא גם ה״אני״ של האדם העובד, הופך להיות ״חלול״ (״ולבי חלל״) ומפנה מקומו לתחושת ה״אינות״ והביטול. – ומכאן משתלשלת תפיסת ״התכלית הנדרשת״ מן האדם!
בתחום ההבנה שבלב: התפיסה הטרום – חסידית גרסה שעצם ה״אני – הבהמי״ אינו ניתן לביטול, והשיא הנדרש הוא: הכפפתו לקיום השולחן – ערוך במישור ההתנהגותי. וע״כ מי שהינו חרדי ושלם ברוב המצוות נקרא ״צדיק״, ולא עליו המלאכה לגמור ולבטל היצרים שבלב…
לעומתה – לימד בעל התניא שתכלית בריאת ה״אני המדומה״, כדי שיהודי בעבודתו יהפך את "היש" (הנפשי) ל"אין", ויהפוך ה״שקר״ ל״קרש״ ו״קשר״ – דהיינו, יפעול בשכלו ההכרה ד"אין עוד מלבדו" (תמורת ״אין עוד מלבדי״…) ויפעל בנפשו הבהמית שתחליף תשוקותיה החומרניות בכיסופים אלוקיים לקדושה. וכל זמן שלא הפך יישותו החמרית שבלב – גם אם אין לו אף עבירה – עדיין אינו אלא ״בינוני״״. ״חצי עבודה״… ובכך הציב קריטריון נעלה המגמד את אמת – המידה של ה״גדולים״… (ושמא זו הסיבה התת – הכרתית להתנגדות?).
ומכאן לתחום המוטיבציה הראויה: בטרום החסידות כשהתפיסה ״ישותית״ – ועבודת ה' היא קונפליקט מתמיד עם היצרים – המתגעשים, בבחי׳ ״בטל רצונך״ – הרי היישות תובעת: "מה בצע כי נהרוג את יצרנו? ומה פיצוי נקבל על 70 שנות כפיית – האני?" ויענו ספרי המוסר: "כל המאמץ כדאי למען ה"מטרה": "להתענג על ה׳ בגן עדן", שהוא תענוג הנשמה (סיפוק האגו הנשמתי) – והמצוות הן "אמצעים" להשגת השלימות האנוכית – "קרבת אלוקים – לי טוב"".
לעומתה – לימדה משנת חב״ד: מאי משמע מה יהיה לי מזה? וכי מציאות אני?… והלא ״אני – לא נבראתי אלא לשמש את קוני״ ־ תכלית הבריאה: ״נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״ – זהו אינטרס אלוקי ולא סיפוק ״צרכי הנשמה שלי״.
ודווקא בדברים התחתונים ביותר איווה למשכן לו. בעולם הכי תחתון, בנפש הכי תחתונה ובמקום הכי תחתון – רצה הקב״ה שייעשום לדירה ומשכן להתגלות אלוקותו, ועד שלא תושלם העבודה שלא יישאר מקום בעולם ויהודי בעולם וחפצא בעולם – שלא יימלאו באור אלוקי – לא נשלמה תכלית הבריאה, ו"תענוג הבורא"! ומה ערך יש ל״תענוג הנברא״(להתענג בגן – עדן) לעומת הזכות לשמש ״תענוג – הבורא״ (שהוא אין – סוף ואני בטל אליו בתכלית).
ומכאן היחס לקירוב יהודים במבצעים:
למה הדבר דומה? למלך שאיווה לו ארמון והשתמש בשני סוגי פועלים: עבדים – נאמנים, ושכירים העובדים לפי פרמיות… בשעת עבודתן לא ניכר ההפרש, אלו מומרצים ע״י ביטולם לרצון המלך ואלו מהתקווה לפרמיות. אך כאשר כושל אחד הפועלים ומריצתו נשפכה ולביניה התפזרו… השכירים לא יעזרוהו, חבל על הפרמיות שיפסידו… "קשוט עצמך" יאמרו… אך העבדים – נאמנים שמשאת נפשם – השלמת הפרוייקט – "תענוגו של מלכם" יאמרו: "מה לי אם אני שם לבינה או חברי בנאה… הרי כל זמן שלבניו של חברי לא ייקבעו בבנין – לא תהיה ״חנוכת בית המקדש השלישי״..״
הא למדת, שההתמסרות ל״מבצעים״, תוך ויתור על ה"אנוכיות האישית והכיתתית" היא סימן שאת הקב״ה הוא מעריץ…
וכל תירוצי השתמטות מהוראת מלכנו משיחנו, ע״מ לצבור נקודות זכות לשור הבר והליווייתן – סימן שעובד הוא למען התמריץ…
(שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר – "פנימיות" 3 – כסלו נ"ד)