המושג ״לימוד חסידות״ מבטא את חידושה של חסידות חב״ד, הן ביחס לאלה שהתנגדו בכלל לחסידות שהתגלתה ע״י הבעש״ט הק' והן ביחס לזרמים אחרים שבתוך החסידות הכללית, שנוסדו והונהגו ע״י חלק מתלמידיו הקדושים של המגיד הק׳ ממעזריטש, חבריו של כ״ק אדמו״ר הזקן, מייסד ומגלה חסידות חב״ד.
"עבודת המוח" ב"פנימיות התורה"
החידוש כלפי כל אחד משני הכיוונים האמורים הוא בהדגשה שונה של שתי המילים האמורות. כלפי המתנגדים החידוש הוא, כמובן, בהדגשת המילה ״חסידות״, כאשר לדעתם אין שיטת החסידות ח״ו חלק מן התורה הק׳ – ועקרונותיה אף מנוגדים ח״ו לדעת התורה – וממילא אין לימודה נכלל במצוות תלמוד תורה.
מאידך, ההדגשה כלפי זרמים אחרים בחסידות היא במילה ״לימוד״. החסידות בעיקרה היא דרך חיים, כידוע, ונוסדה ע״י הבעש״ט הק׳ כשיטה והדרכה בעבודת ה׳, תוך חיזוק האמונה והדביקות בה׳ בשמחה והתלהבות. המושג ״לימוד״ מתקשר, בפשטות, יותר עם העיון, ההתעמקות, השינון והזיכרון, כלומר עם כוחות השכל שבנפש האדם. ממילא מובן שכשאנו אומרים ״לימוד חסידות״ אנו מתכוונים לציין ולהפעיל גם את הצד הלימודי, ההבנתי והעיוני שבחסידות, דבר שלא הודגש על-פי השיטות האחרות בחסידות. אחד הביטויים לאמור היה בגישה לכתיבת והפצת ספרי חסידות, כאמור בהקדמתו הידועה של כ״ק אדמו״ר הזקן לתניא קדישא, היא ״הקדמת המלקט״.
עניין זה קשור, כמובן, עם עצם ייחודה של חסידות חב״ד שהיא – השימוש בכוחות השכל שבנפש, ניצולם והפעלתם כשלב משמעותי ונכבד בתהליך הנכון והרצוי של עבודת ה׳ שיטתית ומסודרת (וכפי שהוסבר במאמר הקודם תחת הכותרת: עבודת התפילה – "התבוננות"). כדי להפעיל את השכל, את החכמה, הבינה והדעת, יש צורך להתבונן בגדולת ה׳ על יסוד האמור מפי סופרים וגם מפי ספרים (כאמור ב״שער״ התניא).
[במאמר מוסגר יצויין קיומה של תופעה היסטורית נפלאה ומיוחדת במינה בזמננו, בתקופה האחרונה ביותר, שכמדומה יש לשייך אותה להתקרבות לגאולה השלימה, והיא העובדה שכיום כל זרמי החסידות כולם מקדישים מקום נכבד ומודגש לעיון והתעמקות ולימוד בתורת החסידות, ובהקשר זה מרבים גם בכתיבת והדפסת ספרי חסידות, כהקדמה והכנה ל״מלאה הארץ דעה את ה׳״, וכפי שיבואר להלן].
מובן שגם לפי שיטת חב״ד אין השכל מהווה אלא מכשיר ואמצעי כדי להגיע לשלבים הבאים שהם אהבת ה' ויראת ה' ומזה אל שלב המעשה, קיום המצוות – שהוא העיקר והתכלית, כמובן. (וכבר צויין שיש להדגיש שאין פירוש הדבר ח״ו כי יש להמתין ולעכב את קיום המצוות עד אחרי השלבים של התבוננות והרגש וכו', אלא שדרכה של עבודה שיטתית ומסודרת, המבטיחה הצלחה במאבק עם היצר וקיום מושלם של המצוות, היא בהליכה הדרושה והראויה מלכתחילה, אך ברור שמצוה הבאה ליד אין להחמיצה אף לרגע ח״ו).
ובכל אופן: התבוננות בגדולת ה', כדי להגיע לאהבת ה׳ ויראתו וכדי להתגבר על היצר, וכדי להתפלל כפי הראוי, איננה יכולה להיות ״אבסטרקטית״, ומסברות עצמיות. כלומר – ה״חומר״ להתבוננות חייב להילקח מן התורה, שניתנה ע״י הקב״ה לישראל כדי להאיר את הדרך, וזאת מאותו חלק שנועד במיוחד לכך על ידי נותן התורה, הוא החלק שנקרא ״פנימיות התורה״. מכאן הצורך והחובה ללמוד בקביעות בתורת החסידות.
"פנימיות התורה" ביסודה היא זו הנקראת תורת הקבלה, או חכמת הנסתר, שתוכנה ועניינה הוא קיום מצוות ידיעת ה׳, ״וידעת היום וגו׳״, וכבר הדגישו גדולי ישראל בדורות האחרונים את המצוה הגדולה והעצומה לעסוק בידיעת ה׳ על ידי לימוד פנימיות התורה. כ״ק אדמו״ר הזקן בתורת חב״ד הביא לידי כך שסתרי תורה אלה יהיו מוסברים ומובנים גם לשכל האנושי (בהתאם למתן החשיבות למקומו של השכל, החכמה, הבינה והדעת, בעבודת ה׳, כאמור לעיל).
כידוע, מצוות האמונה באחדות ה׳ פירושה (על פי הבעש״ט הק׳) – שאין שטח פנוי ח״ו מאלוקות, והכל באשר לכל חייב להיכלל בתחום הקדושה. על פי זה מסביר כ״ק אדמו״ר שליט״א באחת משיחותיו הק׳ את חשיבות הפעלת השכל לידיעת ה׳, שכן אם נסתפק רק באמונה וברגש הרי שאנו מצמצמים ח״ו את תחום הקדושה וקובעים בכך כאילו ח״ו השכל אינו יכול להוות משכן לאלוקות. אמונת האחדות מחייבת איפוא שגם השכל יהווה מכשיר בעבודת ה׳.
לימוד החסידות מחיש הגאולה
על לעתיד לבוא, עם בוא הגאולה השלימה בקרוב ממש, נאמר: ״כי כולם ידעו אותי״ – ״ומלאה הארץ דעה את ה׳״. מכיון שהקב״ה נוהג באופן של ״מדה כנגד מדה״, מובן איפוא, שההכנה והזירוז לכך כרוכים בהפעלה מיידית של מצוות ידיעת ה׳ (כעין טעימת מאכלי ש״ק ביום עש״ק, כהסברו הידוע של כ״ק אדמו״ר שליט״א).
מובן מכל זה עד כמה חשוב, חיוני והכרחי ללמוד את "פנימיות התורה", תורת החסידות, אשר אכן מזרזת את הגאולה, כהבטחת המשיח לבעש״ט הק׳.
לימוד החסידות מביא את העוסק בכך לתחושת התקרבות אל הקב״ה, ורצון להידבק בו ולקיים מצוותיו בשמחה, באהבה וביראה.
(מאת הרב טוביה בלוי – "פנימיות" 3 – כסלו נ"ד)