עבודת התפילה – "התבוננות"

 

"דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם… אם תדרשהו ימצא לך" (דברי הימים א, כח, ט).

יום כ׳ חשון הוא יום הולדתו של הנשיא החמישי של חב״ד – כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע. הוא הגבר אשר בישיבה הגדולה שהקים בליובאוויטש – ישיבת "תומכי תמימים" – בית יוצר עולמי לתורה ולעבודת ה', חינך וגידל לגיונות של "עובדים", צעירים מוכשרים שהתמסרו לתפילה באריכות, ובהתבוננות מעמיקה לפי דרכה של תורת חב״ד. לצורך זה גם חיבר, בין השאר, את ״קונטרס התפילה״.

התפילה – לב החסידות

תאריך זה הוא איפוא מועד מתאים להקדיש דברים בקצרה לנושא התפילה כפי שהוא משתקף בתורת חסידות חב״ד ובהדרכותיה. מובן מאליו כי למיצוי נושא זה, שהוא עניין מרכזי ויסודי בחסידות חב״ד, יש צורך בסדרת ספרים, ואכן רבותינו, נשיאי חב״ד לדורותיהם, חיברו ספרים שלמים בעניין זה (וכבר הוזכר אחד מהם: ״קונטרס התפלה״), נוסף לריבוי ״מאמרים״ ו״שיחות״, שהאירו את כל הצדדים של ״עבודה״ זו. ואילו כאן יוצג הנושא בקיצור נמרץ, ״על קצה המזלג״, לשם היכרות כללית וראשונית עם הגישה החסידית לענין התפילה. ״ואידך פירושא הוא״, כשהמסקנה המעשית היא ״זיל גמור״ ־ צא ולמד!

אם נרצה לדייק נוכל לומר כי עניין התפילה הוא לב לבה של שיטת החסידות, ואפילו – עצם מהותה.

בהשגחה פרטית נתגלתה רק לאחרונה יצירה שנוכל להגדירה כ״הרצאה״  – מאולצת  – על תמצית שיטת החסידות. הכוונה לשני תזכירים שכתב כ״ק אדמו״ר הזקן, בעל התניא והשו״ע, מייסד חסידות חב״ד, לשלטונות הרוסיים במענה להלשנת מתנגדיו, על טיבה של התנועה החסידית ושיטתה. כידוע, נאסר אדמו״ר הזקן פעמיים – פעם אחת בשנת תקנ״ט ופעם שנייה בשנת תקס״א.

בשני המאסרים היו ההאשמות זהות, עם שינויים בפרטים ובסדר. בשני המאסרים השיב אדמו״ר הזקן באריכות על ההאשמות, כאשר תוך כדי כך הוא מסביר את עיקרי שיטת החסידות. עתה התגלו בארכיון התובע הכללי הרוסי שתי תשובותיו המפורטות של אדמו״ר הזקן, והן התפרסמו ב״כרם חב״ד״ (שבעריכת הרה״ח ר׳ יהושע מונדשיין).

הראשונה נכתבה בעצם כתב – יד – קדשו, והיא, אם כן, מעין מאמר – חסידות של אדמו״ר הזקן שהיה גנוז כמאתיים שנה ורק עתה זכינו ת״ל לאורו. התשובה השניה נכתבה ברוסית ותורגמה באותו גליון של ״כרם חב״ד״. שתי התשובות גם הועתקו בחלק ב׳ של ״אגרות קודש״ לאדמו״ר הזקן (בעריכת הרה״ח ר׳ שלום דובער לוין), שי״ל זה עתה.

ובכן – בתזכיר הראשון, לאחר שמפרט בהרחבה יחסית את ״ענין ומהות התפילה״ שנועדה להביא להכרה בגדולת ה׳ ולמסקנה שיש לאהבה את ה׳ ולירא אותו ולקיים מצוותיו, ועל כך שתפקידם של רבנים הוא ללמד את העם ״להתפלל כראוי ונכון ובכוונת הלב״ – הוא מתייחס אל התנועה החדשה, כביכול, שהיא תנועת החסידות. תנועה כזו שנועדה לתקן עניין זה, לאחר שהוזנח על – ידי רבנים מסויימים, ומגדיר אותה (את תנועת החסידות) כ״התעוררות שנתעוררה בינותינו מזמן קרוב להתפלל בכוונה כנ״ל״.

גם בתזכיר השני הוא אומר: ״נסיעתם של היהודים לרבנים (האדמורי״ם) נובעת מכך שעתה הוכפל מספר המשתדלים להתפלל אל ה׳ ביתר כוונת הלב… וכוונת אריכות התפילה ותכליתה היא שיש לקבוע בלב האדם את אהבת ה׳ ויראתו וקיום מצוותיו״. את סיבת ההתנגדות הוא מסביר – גם בתזכיר הראשון וגם בשני – בעובדה ״היות ומקנאים הם בכוונת הלב שלנו… שזו עבודה וטורח גדול… חורה להם שיחשבו אותם כאילו הם עצלים בעבודת ה׳״.

עבודה שבלב

הדברים האמורים, בתוך מכלול ההסברים שבספרות הרחבה של תורת חב״ד, שופכים אור על המושג ״עבודה שבלב״ שחז"ל הגדירו בו את עניין התפילה, כידוע. כבר משמעותו הראשונית של מושג זה מבהירה לנו כי לא מדובר רק במה שנקרא ״כוונת התפילה״, כלומר בתשומת לב לפירוש המילים. אנו מבינים כי מדובר, ראשית, בעבודה וטורח גדול. עמל של ״ממש״, לשפוך נפשו לפני ה׳ בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש… ביגיעת נפש וביגיעת בשר״ (תניא קדישא פרק ל, וראה שם פרק מ״ב).

המחצית השניה של צמד המילים המרכיב את המושג ״עבודה שבלב״ מבהירה לנו כי הדגש הוא על הפעלת הרגשות שבלב, כלומר – אהבת ה׳ ויראת ה'. כפי שמודגש, בין השאר, גם במובאות שצוטטו משני התזכירים שהתגלו עתה.

כדי להבין את העניין עלינו לרענן את זכרוננו בעיקרי חידושה של תורת חסידות חב״ד, כפי שהתבארו בהרחבה בכתבי רבותינו הקדושים, נשיאי חב״ד לדורותיהם. ובראש ובראשונה בפרקי התניא קדישא.

כידוע, אדמו״ר הזקן קיבל במלואם ובשלימותם את כל עקרונות שיטת החסידות שגילו הבעש״ט הק׳ וממלא מקומו המגיד הק׳ ממעזריטש, ועל פיהם הדריך את כל ההולכים לאורו. החידוש של שיטת אדמו״ר הזקן הוא במידת ההתייחסות למקומו של השכל וחלקו של הפן העיוני במערכת עבודת ה׳ ובהרכב של כוחות הנפש.

הרי ברור שהתכלית היא – המעשה, כלומר, קיום המצוות בכל השלימות הנדרשת ע״י הקב״ה בתורתו. ברור גם שכדי שהמעשה יהיה כפי הראוי הוא חייב להיות מופעל ומונע (מ׳ שרוקה, נ׳ קמוצה) על ידי רגשות עזים (״מדות״ בלשון החסידות) שעיקרם בשני כיוונים, רגש של אהבת ה׳ ורגש של יראת ה׳. ״האהבה היא שורש כל רמ״ח מ״ע, וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי… והיראה היא שורש לשס״ה לא תעשה…״ (תניא, פרק ד׳). ״כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאות רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו ית׳ באמת למלאות רצונו לבד…״ (תניא פרק ל״ט).

הנחה זו, שלמעשה המצוות כראוי – חובה להקדים רגשי אהבה ויראה, מוסכמת ומקובלת על כל זרמי החסידות, כידוע. יחודה של שיטת חב״ד הוא לגבי שלב מוקדם יותר. לדעת אדמו״ר הזקן – ״מוחין מקור למידות״ (ראה תניא פרק ג׳ ופרק ו׳ ופרק י״ב) – כך שרגש אמיתי ובר – קיימא יכול להיווצר ולהיוולד רק מהתבוננות בשכל שבמוח (חכמה, בינה, דעת). לפיכך יש צורך והכרח להקדים התבוננות מעמיקה בגדולת ה' כדי להביא לאהבתו ויראתו.

עבודה מסודרת: שכל, רגש, עשיה

מן הדברים האמורים עולה כי תהליך מסודר ואמיתי של עבודת ה׳ מורכב משלושה שלבים הבנויים זה מזה.

תחילה – יש להפעיל את השכל ואת ההתבוננות "דכשמתבונן ומעמיק מאד בגדלות ה', איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב״ – ״ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב״ה ואינו מסיח דעתו״ (תניא פרק ג׳), ואז נולדים ומתעוררים רגשות (״מידות״) עזים של אהבה אמיתית וכיסופין אל הקב״ה ויראה פנימית ממנו. ואז באים ומתבטאים הדברים בפועל לקיום מצוות לשמו יתברך (לשלושת השלבים קודם שלב עילאי, עצמותי ופנימי ביותר, הוא שלב האמונה הטהורה בה' – ומכולם יחד נוצרת מערכת בת ארבעה רכיבים המקבילים לארבע האותיות של שם ה׳).

– במאמר מוסגר חובה להדגיש: ברור ומובן שקיום המצוות הוא לא רק התכלית והיעד הסופי אלא הוא העיקר. ולכן גם מי שאינו מסוגל להפעיל את המערכת הנפשית המסודרת של – אמונה, התבוננות, אהבה ומעשה, חייב לבצע ולקיים כל מצוה הבאה לידו תיכף ומיד. אך כאן מדובר בסדר הנדרש של עבודת ה׳ מסודרת, באופן של ״לכתחילה״. –

עתה נשאלת השאלה: מה היא ה״טכניקה״ של ההתבוננות? מתי יש לעסוק בה ולקיים אותה, כיצד ובאילו אמצעים? מה הן הנקודות להתבוננות? איך משיגים את הריכוז הדרוש להתבוננות הדרושה?

התשובה לכל זה היא: התפילה.

זה תוכנה של התפילה שנצטווינו בה ושחז״ל קבעו לה מסגרת של נוסח, המבוסס בעיקר על מזמורי תהילים וכיו״ב, ושל זמנים וכו'.

לכן היא נקראת ״עבודה שבלב״, כי אכן מדובר בעבודה של ממש, מאמץ עילאי ומוגבר (״יגיעת נפש ויגיעת בשר״) שנועד להפעיל את הלב, את הרגש, ולהביא לזיכוך המדות באמצעות התבוננות מעמיקה והתמסרות נפשית מוחלטת.

בזמן התפילה חש האדם את נוכחותו הדומיננטית של הבורא והוא עומד מולו ״כעבדא קמי מריה״, בהתבטלות מוחלטת, ובריכוז נפשי עצום של שכל ורגש הוא מגיע להשתפכות הנפש (ראה תניא פרק י״ב ואגרת הקודש שבתניא סימן כ״ד וקונטרס אחרון שבתניא דף קס״ב). אז הזמן שהקב״ה מתגלה וממציא עצמו לדורשיו ומייחליו. ״אם תדרשנו  – ימצא לך!״

 

(מאת הרב טובי'ה בלוי – "פנימיות" 2)