בדבר ה' שמים נעשו

בדבר ה' שמים נעשו

אמרו חז״ל (ויק״ר פכ״ט א'): "בכ״ה באלול נברא העולם", שבריאת העולם בפועל החלה בששה ימים לפני היום שנקבע כראש השנה, היינו, ביום שלפי מנין השנים – הוא כ"ה באלול.

בעשרה מאמרות (של הקב״ה) נברא העולם (אבות פ״ה א'), כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד (תהילים ל"ג ט'), וכמו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלקים יהי רקיע וגו׳ ויהי כן"

(בראשית א' ג' ו').

ה"דיבור" של הקב׳יה שבו הוא בורא את הנברא, אינו דיבור גשמי ששומעים באזנים אלא הארה אלקית שנקראת בתורה בשם "דיבור" – בדרך משל בלבד, כי הוא דומה קצת לדיבור האדם-כפי שיבואר להלן.

"דבר הוי", היינו" דיבורו של מקום", הוא כינוי לכח האלקי המצומצם, שחשף הקב׳׳ה והאיר מספירותיו הקדושות, ונמשך ע״י ספירת המלכות, לצורך בריאת כל נברא ונברא.

הכח האלקי הבורא, מכונה בתורה בשם דיבור (דבר ה׳ (תהילים ל"ג ו')), "כי הוא אמר ויהי", אעפ״י שהבורא ית' אינו גוף ח״ו ולא דמות הגוף, והדיבור הוא לכאורה פעולה גופנית, אך הכינוי "דיבורו של מקום" (רש״י יחזקאל א' כ״ד ועוד) אינו אלא משל בלבד על הכח האלקי הבורא – כדי לשבר את האוזן.

והכוונה בהשוואה זו היא בשתים:

א. כמו באדם שהדיבור מגלה לשומעים את מה שהיה צפון ונעלם במחשבת המדבר, כך למעלה בא״ס ב׳׳ה יציאת האור והחיות ממנו ית׳ מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נק׳ בשם דבור.

ב. כמו באדם שהדיבור בטל ואפסי לעומת שרשו בנפש, וכך הכח האלקי כלא חשיב לעומת שרשו שבעצמותו ית'.

והיינו, כשם שדיבור יחיד או הגה כלשהו – היוצא מפי האדם המדבר, הוא מצומצם ביותר ובבחינת אין ואפס לעומת שרשו ומקורו – כח הדיבור שבנפש, שהרי מצד כח הדיבור יוכל לדבר דיבורים עד אין קץ (רק כלי הדיבור הגופניים – מזדקנים ומתבלים, ולא כח הדיבור שהוא רוחני בנפש).

וכך גם כח הדיבור שבנפש – גם הוא אפסי לעומת שרשו – כח המחשבה שבנפש, וגם כח המחשבה אפסי לעומת שרשו, היינו – המידות (הרגש) שבנפש, וגם המידות הן אפסיות לעומת שרשן שהוא השכל המוליד את המידות, שגם הוא אפסי לעומת הנפש עצמה על כל גילוייה העצמיים.

כל־שכן וק״ו – הביטול העצום של אותו דיבור היחיד התחתון – הגשמי – לעומת עצם הנפש העליונה, אעפ״י שגם הנפש אינה אלא מציאות נברא, והמרחק בין הדיבור לנפש הוא בחמש מדריגות בלבד, מכל מקום ־ הוא כאין ואפס לעומת הנפש עצמה.

וכמשל הזה ויותר מכך לאין קץ – האפסיות המוחלטת של הכח האלקי – שהאציל הקב״ה מתוך עצמו לצורך הבריאה – לעומת עצמותו

אילו היו ה"אותיות" של דבר הוי’ מסתלקות וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש וכמו קודם מאמר יהי רקיע. וכשיתבונן האדם בזה, יתפעל מגדולת אין-סוף ברוך הוא שאין לו קץ ותכלית, ועי״ז יחוש הנברא את אפסותו לפני ה׳ יתברך.

הבלתי בעל גבול בתכלית, וכל שכן וק״ו האפסיות של היש השפל – הנברא מכח אלקי זה, שעל כל אלו נאמר בזוה״ק (זח״א י"א ב'): "כולא קמיה כלא חשיב" וכאין ואפס ממש.

וע״ז נאמר (תהילים ל"ג, ו'): "בדבר ה' שמים נעשו", שגם "שמים", שהם כל הנבראים השמימיים – הן הגשמיים (גרמי השמים) והן הרוחניים (המלאכים וכו׳), מציאותם והווייתם תלויה בכח האלקי (דבר הוי׳) המצומצם, והוא המאמר האלקי – "יהי רקיע בתוך המים" (בראשית א' ו').

ואעפ״י שאיכות מציאותם של גרמי השמים, גדולה ביותר ביחס למציאות הנבראים הארציים, שאלו קיימים רק במין, ואילו השמימיים קיימים באיש, וכמאח״ל (ראה ירושלמי ברכות ה' ע״א) עה״פ (בראשית ב' ד') "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ־ חזקים כיום הבראם, והיה לכאורה מקום לטעות ולחשוב שאינם בטלים כל־כך לכח הבורא, ואין עצם קיומם תלוי בו…

הנה על זה נאמר בדבר ה׳ (גם) שמים נעשו, להורות שגם אלו – תלויים ועומדים בכח דבר ה׳ הפועל בם תמיד, וכמאמר הבעש׳׳ט ז׳׳ל עה״פ (תהילים קי״ט פ"ט) "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כי אילו היו ה"אותיות" של דבר הוי׳ זה, מסתלקות כרגע ח״ו וחוזרות למקורן היו כל השמים – עם כל תכולתם – אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע (לשון אדמוה״ז בשעהיוה״א פ׳׳א, וראה לקו״ש ח״ו בהערות 11 ר12).

וכשיתבונן האדם בזה, יתפעל מגדולת איך סוף ברוך הוא שאין לו קץ ותכלית, ועי״ז יחוש הנברא את אפסותו לפני ה׳ יתברך.

והנה, אעפ״י שהכח המהוה ומחיה את הנברא,

הן אותיות דבר הוי׳ – דיבורו של מקום, שהן מספירת המלכות ("מלכות פה" (תקו״ז בהקדמה (י"ז א')), יש לציין ש״אותיות" אלו נובעות מספירת החכמה, וכמ״ש (תהילים ק"ד כ"ד): "כולם בחכמה עשית", כי מספירת החכמה נמשכות "אותיות" המחשבה ו"אותיות" הדיבור, שהן "עלמין סתימין דלא אתגלין" (תקו׳׳ז בהקדמה (י"ז א')) – מחשבה, "ועלמין דאתגליין" – דיבור (ראה תו׳׳א ויחי נ' א').

אמנם מדת הקב״ה שלא כמדת בשר ודם, שדיבור האדם – לאחר שיוצא ומתגלה מהנפש – הריהו נפרד ממנה ונעשה מציאות בפני עצמו ואינו חלק מהנפש.

משא״כ הקב״ה – אין דבר חוץ ממנו, כי להיותו אין סוף אמיתי הרי "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), ולכן הכח האלקי ("דבר הוי״׳) הבורא את הנברא, הריהו מאוחד במהותו ועצמותו ית׳ גם לאחר שיצא אל הפועל לברוא את הנברא, כמו שהיה מאוחד במהותו ועצמותו יחי בטרם האצילו ה' לפעול את הבריאה.

ולכן יש בכח ה״דבר הוי״׳ לברוא יש מאין, שהוא ביכולת עצמותו ית׳ בלבד, כמבואר בתורת החסידות.

וכשיתבונן האדם שכל ישותו אינה אלא ממהותו ומציאותו של עצמותו ית׳, יבוא לידי ביטול במציאות ממש – הוי׳ אחד ואין עוד שום מציאות מלבדו.

(פנימיוץ 78 אלול ה'תשע"ד – מאת הרב ישבעם סגל)