מאמינים ובטוחים בדברי הרבי מליובאוויטש

אמונה ובטחון

מספר המשפיע הרה״ח ר׳ מענדל פוטרפס:

באחת העיירות חי לו יהודי פשוט, שלא היה למדן גדול ולא חכם גדול, אבל קיים בפשטות ובתמימות את המעט שידע ולמד. במשך היום עמל קשה כדי להביא טרף לביתו ולפרנס את משפחתו, אך למרות זאת שמר מכל משמר על ההשתתפות בשיעור הקבוע בבית־המדרש. הרבה מהדברים שנאמרו שם – לא הבין, אבל את המעט שהצליח לקלוט ולהבין, השתדל לקיים בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו.

פעם שמע מיודענו באותו שיעור ב"עין יעקב", שהרב מסביר את מאמר חז״ל "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר". כלומר, שכאשר יהודי נותן מעשר מכספו לצדקה – מובטח לו שעל־ידי כך הריהו סוף סוף מתעשר. וחז״ל אף מוסיפים שעל כך נאמר "הביאו את המעשר אל בית האוצר, ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". כלומר, שמותר אף 'לבחון' את הקב׳׳ה בכך, ולראות האם אכן מקיים הוא את הבטחתו "עשר בשביל שתתעשר".

ובחנוני נא בזאת

שמע היהודי את הדברים, והם נכנסו ללבו. הוא האמין בדברי חז״ל באמונה פשוטה ותמימה, והחליט ש׳העסק משתלם׳ וכדאי מאוד לתת מעשר לצדקה, שהרי זוהי ׳השקעה בטוחה׳, ועל־ידה יוכל סוף־סוף להיחלץ ממצבו הדחוק, ולהיות עשיר. מה גם, שאז יוכל גם לעזור לחבריו ולתמוך בנצרכים ונזקקים.

אומר ועושה. החל מאותו יום, הקפיד אותו יהודי להפריש מכל סכום כסף שהגיע לידיו – מעשר לצדקה. וגם אם היה מדובר במצבים קשים ביותר, כאשר מזונותיו היו מצומצמים ביותר, עד שבקושי הספיקו ללחם צר ומים לחץ – גם אז לא ויתר. הוא חסך מפת לחמו היבשה ולפעמים אף רעב ללחם, ולא שת ליבו לכל אלו שלעגו לתמימות ולנאיביות שלו. הוא היה בטוח בביטחון מלא ש׳ההשקעה משתלמת׳ וסוף כל סוף בוודאי ובוודאי ירוויח כפל כפליים ויתעשר.

אלא שלא תמיד רואים את הדברים מיד בעיני בשר. עברו ימים ושבועות, ומצב פרנסתו של אותו יהודי, שבלאו הכי לא היה שפיר, הלך והתדרדר עוד יותר ועוד יותר. עד שהגיע למצב של רעב ללחם כפשוטו, והוא נאלץ לאכול שיירי מזון שנותרו במקומות שונים, או מאכלים שהתקלקלו וכמעט שלא היו ראויים למאכל אדם.

כתוצאה מכך, תקפו את היהודי כאבי־בטן עזים והוא חלה בחולי המעיים, ומידי כמה דקות הוצרך לעשות את צרכיו.

באותם ימים, לא היה בית־הכסא בכל בית, כך שלא הייתה ליהודי ברירה, אלא לצאת אל מחוץ לעיר, מקום שאין מסתובבים שם בני־אדם.

בהיותו שם, באותן מקומות עזובים ונידחים, בינות להררי פסולת ולכלוך, צד את עיניו חפץ מבריק, שבהק באור השמש. הוא הרים אותו והביט בו, הביא אותו לביתו, ואחרי שבדק את המציאה, התברר לו שנפל לידיו אוצר יקר – יהלום נדיר ששוויו רב ועצום!

כך הפך היהודי, בין לילה, מעני מרוד לאחד העשירים הגדולים. בכסף שקיבל ממכירת היהלום, פתח עסקים מסועפים ששגשגו והכפילו את נכסיו.

באו פעם ושאלו אותו האם הוא האיש בו נתקיים מאמר חז״ל "עשר בשביל שתתעשר" ענה: "אכן, צדקו חכמינו במאמרם זה, אלא שלפעמים, הדרך לעשירות זו רצופה בכאבי־בטן ושלשולים. אבל צריך להחזיק מעמד ולא להתייאש. וגם – לא לשמוע ל׳עצות הטובות׳ של 'הידידים הטובים' שצריך להיות ריאלי ומציאותי ולחדול מלשגות בתקוות־שווא (ח״ו!)…

דבר ה׳ ביד עבדיו הנביאים

בעצם, אנו נמצאים במצב דומה: קיבלנו מהרבי מה"מ, הבטחה ברורה, תוך הדגשה שיש בזה התוקף של נבואה ושל מצווה בתורה, ש׳׳הנה זה משיח בא״ ו"לאלתר לגאולה". והרי ידוע ש"נבואה לטובה אינה חוזרת" וכו׳ – אלא שלא תמיד רואים את הדברים מיד בעיני בשר. מאז עברו ימים ושבועות, חודשים ושנים (ואכן, ריבונו של עולם, עד מתי?!) והמעמד ומצב לא רק שלא נהיה יותר טוב, אלא עוד הולך ומתדרדר עוד יותר ועוד יותר.

אנו מחזיקים מעמד, ולא מתפעלים מה"ידידים הטובים" שמנסים לתת "עצות טובות", לועגים לנאיביות שלנו, מצננים את ההתלהבות ("אשר קרך בדרך") ומטילים ספקות בבטחון המלא ("עמלק" בגימטריא "ספק") שדברי נביא הדור יתקיימו במילואם, גם כפשוטם, באופן"הטוב לנו" ובלי פשטל׳ך.

וכאשר מחזיקים מעמד, ועומדים בכל התוקף – בלי אף זיז כל שהוא ("לא יכרע ולא ישתחוה", ואף "לא קם ולא זע") – אזי סוף־סוף נראה תיכף ומיד ממש, גם בעיני בשר, כיצד דבר ה׳ ביד עבדיו הנביאים הוא אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן, גם בפשטות ובגשמיות, בעולם־הזה הגשמי והחומרי.

להפגין אמונה

כדאי להתבונן במה שאירע ברגעים האחרונים לפני הגאולה ממצרים, כהכנה לגאולת מצרים, כדי שמכך נלמד כיצד עלינו לנהוג ברגעים האחרונים לפני הגאולה האמיתית והשלימה, כהכנה לגאולה:

ובכן, אלו מצוות ניתנו לבני־ישראל כדי לזכות לצאת ממצרים? – מספרת לנו התורה שבני־ישראל נצטוו לקחת בי׳ ניסן שה, שהוא ה"אליל" של מצרים, לקשור אותו לכרעי המיטה ולהחזיק אותו בבית ארבעה ימים. וזאת (ללא שום צורך חיוני) אלא אך ורק כדי להפגין את אמונתם בה' וביטחונם בו לעיני כל.

דווקא כאשר היהודי לא מתחשב במאומה, והוא מכריז את האמונה שלו בכל העוז ובכל התוקף גלוי לעין כל – על־ידי־כך הוא יוצא מהגלות הפנימית שלו, וזו ורק זו הדרך שעם ישראל כולו ייצא מהגלות הכללית לישועה ולגאולה נצחיים.

(פנימיות 73 ל"ג בעומר ה'תשס"ה – מאת הרב חיים לוי יצחק גנבורג)