ירידה צורך עליה
יסד הקב״ה את עולמו בסדר זה ש״ירידה היא צורך עליה״. ועל כן כשרואים ירידה גדולה – יודעים שתכלית המכוון מהשי״ת הוא להגיע כתוצאה מכך לעליה גדולה, וכי דבר זה נמסר לעבודתם של ישראל. וזה סוד ה״חילוק״ בין ״עצבות״ ל״מרירות״. ה״עצבות״ – היא תחושת דיכאון שמעכבת עשיה ומשרה עצלות. ה״מרירות״ – היא רגש פעיל ה״מוחה״ על המצב ודוחף לעשיית ״מעשה בפועל״ לשינוי המצב. וכשיודעים ש״ירידה זו צורך עליה״, ושע״י העשיה בתנופה – אכן מזרזים את ה״עליה״, שמחים בכך. שמחים מאד, כי יודעים שה׳ איתנו ואת רצונו העליון אנו ממלאים, בזרזנו את העליה הגדולה: הגאולה השלמה ובנין בית המקדש!
רעיון זה בא לידי ביטוי מיוחד, בחדש מנחם אב: אודות ׳ט״ו באב׳ אומרת – ״תורת אמת״ (המשנה בסוף תענית) לכאו״א מישראל שידע ש״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב״, דהיינו, מפרש הרבי נשיא דורנו – שט״ו באב הוא יו״ט גדול יותר מאשר שאר המועדים שהם בט״ו בחדש – חג הפסח בט״ו ניסן, וחג הסוכות בט״ו תשרי, וכמבואר בתורת הסוד, שביום ט״ו באב מאיר אור מעין דלעתיד לבוא בגאולה.
וטעם הדבר: היות שט״ו באב בא לאחרי תכלית ירידת הגלות, עד לחשך כפול ומכופל של ״ט׳ באב״, הנה דוקא לאחרי תכלית הירידה באים לתכלית העילוי, ולכן העילוי ד״ט״ו באב״ שאז ״קיימא סיהרא (הלבנה) באשלמותא (בשלימות)״, מה שמורה על עליה ושלימות בישראל שנמשלו ללבנה, מתקיים בחדש מנחם אב, באופן נעלה יותר מכל החדשים, כיתרון האור מן החושך דוקא, ולכן מאיר בט״ו באב אור של גאולה, שזו נתינת כח מהקב״ה להפוך את ה״גולה״ ל״גאולה״, ע״י מעשינו ועבודתינו.
תהא שנת סגולה
כ״ק אדמו״ר מה״מ מבאר שהחל מ״ט״ו באב״, מתגלית כבר שייכותו של חודש מנחם אב לחדשים אלול ותשרי. הדבר בא לידי ביטוי במנהג ישראל ש״מחמישה עשר באב״ ואילך מברכים איש את רעהו בברכת כתיבה וחתימה (וגמר חתימה) טובה, כפי הרמז הנאה שב״דרכי חיים ושלום״ סתרפ״ד, ש״חמשה עשר באב׳׳ עולה מכוון כמנין ״כתיבה וחתימה טובה״. השייכות שבין מנחם אב לאלול, נרמזת גם במזלו של חודש מנחם אב, מזל אריה (ספר יצירה פ״ה מ״ב) אריה זה הקב״ה דכתיב ביה אריה שאג מי לא יירא (יל״ש ירמיה רמ"ז רנ"ט), ואריה – ראשי תבות: אלול ר״ה יוה״כ הושענא רבה. (של״ה במסכת ר״ה שלו [רי"ג, א']) כלומר, שבחודש מנחם אב נרמז גמר ושלימות החתימה טובה ב״פתקא טבא״ שבהושענא רבה.
ואכן אור הגאולה העולה ובוקע מיום ט׳ באב בו נולד משיח (ראה ״פרי עץ חיים״ שער חג השבועות ספ״א), ומוסיף האור להתגלות ביתר שאת ועוז מט״ו באב ואילך, וממנו מקבלים כוחות לעבודת ה׳ בחודש אלול, ספוגה ומאירה באורו של משיח, אשר בנוסף לארבע הר״ת הידועים של חודש אלול, מוסיף האריז״ל את הראשי תבות החמישי: אשירה לה׳ ויאמרו לאמור (גאולה). הדבר מכוון אותנו לכך, שכל עניני העבודה באלול שבפתח, חדורים ונעשים ברוחה של הגאולה (כולל ובמיוחד ע״י לימוד התורה – בעניני הגאולה וביהמ״ק) מתוך ציפיה וודאות גמורה שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש״הנה זה (מלך המשיח) בא״.
וזו המשימה, בלשון קדשו של רבינו:
״להכריז ולפרסם בכל מקום – בדברים היוצאים מן הלב – שהקב״ה אומר (ע״י עבדיו הנביאים) לכאו״א מישואל ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה. ויש להוסיף ולהדגיש שההכרזה והפרסום דכהנ״ל, צ״ל גם ע״י אלה שטוענים שעדיין לא נקלט ענין זה (בשלימות) בהבנה והשגה והכרה שלהם, דכיון שגם אצלם ישנו ענין האמונה בשלמות, יכולים ובמילא צריכים הם, לפרסם הדברים לאחרים, החל מבני ביתו (שבודאי אינם צריכים ״לסבול״ מזה שעדיין לא הונח הדבר בשכלו) וכל אלה שנמצאים בסביבתו, כל אחד ואחת מישראל… (מתוך ״דבר מלכות״ פר׳ ראה תנש״א).
וברוח זו של עליה מחיל אל חיל, בהיותנו בסיום ״שורת שנים של נפלאות״, נמשיך ונצעד בימות המשיח בהם נמצאים עכשיו, ועוד לפני השנה החדשה אליה מתכוננים אנו – תהא שנת סגולה – כפי שנקראת בפי עמא דבר, נזכה לגאולה בנפלאות ה' הכל יכול, מיד ממש.
(פנימיות 66 אב ה'תשנ"ט מאת הרב יוסף אברהם פיזם)