הבה נחזיק טובה לקדמונינו שתיקנו איסור תספורת וגילוח בימי הספירה. בזכותם אנו עדים להחזרת עטרת- הזקן ליושנה. אצל כו׳׳כ חובשי בית המדרש, המופיעים לפתע כש״צלם אלוקים״ עוטה את פניהם, ואך צחוק הגורל הוא אשר לכבוד ל״ג בעומר הילולא דרשב׳׳י ־ אשר כה הפליא בספר הזוהר את מעלת י׳׳ג תיקוני דיקנא קדישא וחומר איסור הנגיעה בו ־ מהדרים ״בני התורה״ לכבד זכרו בדמות גלוחי־זקן וקצוצי פאה… ואינם מבינים כלל מה רע בתגלחת באופן דהיתרי וכי א״א להיות יר״ש ולהימנות על החרדים לדבר ה׳ ־ גם בלי זקן?..
קצר המצע מהשתרע בדיון על החששות ה״הלכתיים״ (על אף שרוב הפוסקים נוטים להתיר באופן דלית ביה השחתה) וכפי שהענין נידון במרוכז בספר המפורסם ״הדרת פנים זקן׳, שמביא הסתייגויות מהיתר זה, מכל גדולי ישראל. ולכן ניתן לצפות דוקא מחוגי הישיבות, המתהדרים ב״חומרות האחרונים״ (כגון: הידור באתרוג והתיומת של הלולב, חומרות בשמיטה וכשרות וכו׳) אשר למיחש מיהא בעי לדעת הרמב״ם (הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז): ״לפיכך אם גילח זקנו במספריים – פטור״ (אבל אסור! ־ ודלא כלשונו שם ה״ו: ״ומותר ללקט… לא נאסר״, ודו״ק) או לדעת הצ״צ (חיו״ד סי׳ צג) הפוסק שאסור מדין ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ (תיקוני דאיתתה). ומסתברא, שאף המתירים עפ״י ההלכה, העדיפו כחא דהיתרא, עבור מי שנאלץ מסיבות אובייקטיביות (בריאות או כבוד המלכות או חשש רדיפות הגויים) לגלח זקנו או למען אלו אשר ללא ״סעיף מתיר״ יגלחו באופן האסור, ועבורם חיפשו היתר באופן ד״יפת תואר״ (תרתי-משמע…) כנגד יצה״ר דברה תורה – אבל בני תורה?.. ־ ובפרט שכאן עסקינן בפעולה החוזרת על עצמה בקביעות מידי יום! ( ולא בהיתר חד פעמי…) ברם, מעבר לשאלת ה״איסור״, הרי לית מאן דפליג דבענין הזקן יש מעלה רבה וחשובה, עד שקרוי: ״צלם אלוקים״ (ולכן כה התנכלו הנאצים ימ״ש לזקן ופיאות…) עד שאפילו אמני הציור המציירים דמות משה ואהרון או סתם ״דמות יהודית״ לא יעלה על דעתם לציירם גלוחי זקן… וכן משמע בפ׳ מצורע (יד, ט.): ״יגלח.. ואת זקנו״ ־ מכלל דהיה לו זקן… ואין זה ממה שצימח בימי נגעו ־ דהא דייק בקרא (שם יג, מה.): ״וראשו יהיה פרוע״ (מגודל שיער, רש״י) – ולא קאמר ״זקנו – יהיה פרוע״, ללמדך, שרק ״גידול בלורית״ מיקרי ״פרוע״… ואף בתקופת התנ״ך מצינו (שמואל ב׳ ־ י, ד-ה) בעבדי דוד שנהג בהם מלך עמון מנהג ביזיון ״ויגלח את חצי־זקנם״ – והורה להם דוד (אף ״כי היו האנשים נכלמים מאוד״): ״שבו ביריחו עד יצמח זקנכם״ וגו׳! וכי לא ידע דוד המלך למצוא ״היתר הלכתי״ שיגלחו חצי-זקנם השני ב״משעי״ או ב״פיליפס״… אין זאת אלא שהצעה ״ישיביש״ כזאת היתה מכלימתם יותר!..
ויש להמליץ בכגון דא הפתגם הידוע: ״זקן – אינו מצוה (דמשו״ה ראה עצמו דוד במרחץ ערום מן המצוות עד שנזכר במצוות מילה , אף שהיה בודאי מגודל זקן… וי״ל שחיפש מ״ע חיובית ולא קיום ל״ת!) אבל מה שזקן מסוגל
להועיל אין בכח שום מצוה, וכן להיפך – דזקן גלוח אפשר באופן דאינו עבירה. אך כשמדובר ב״בן תורה״, המתיימר להיות יר״ש ומהדר במצוות – מהווה גילוח דהיתרא מעין טיהור השרץ שבנפשו בק״ן טעמים, ח״ו. באמתלא דזקן ״מיחזי כיוהרא״… ושוברה בצידה: דכיצד לא חייש לגידול בלורית אשר (מלבד היותה חשש-חציצה לתש״ר) קרויה בשו״ע ״דרך שחץ וגאוה״, ומאן דלא חייש ל״יוהרא עצמה״ מה לו למיחש ל״מיחזי״..
וייאמר להם: אם כנים אתם, כדאי הוא חשבון נפש, אדעתא דנפשיה ־ בימי הספירה, בעוד הזקן באיביו וסגולתו עמו, להזדכך מכל סיג ופגם ־ (סיג= פסולת שחודרת באופן חיובי; ופגם= העדר מעלה וחסרון באופן שלילי):
המניע התת-הכרתי ״להיפטר״ מהזקן, הוא הרצון ״להשתוות״ לחברה הנורמלית.. הדמות השובבית-גויית- חילונית זוכה להזדהות, יותר מהדמות היהודית המקורית הנושנה, השייכת ל״אלטע זאכין״… ובעומק יותר, יתכן שהדמות של ״היהודי העתיק״ עלולה להפריע מהתנהגות ״שובבית״ במקום שאין מכירין אותו ובטיולי בין הזמנים… שהרי ישנם הנהגות שיגרמו לחילול ה׳, ח״ו אם יהיה עטור בזקן מדובלל ופיאות כ״אדוק״… וכמרומז בפסוק (יתרו כ, יז): ״ובעבור תהיה יראתו (עיי׳ פי׳ אוה״ח הק׳ עה״פ: ״צלם אלוקי״) – על פניכם… לבלתי תחטאו״ !.. והא יראה דבר המסור ללב היא, ואיזוהי יראה ש״על פניכם״ ־ הוי אומר: ״דיקנא קדישא״.
והתשוקה וה״כבוד״ להיות אלגנטי ־ והסלידה מחזות יהודית – היא בבחי׳ ״סיג״…
אך גם ״פגם״ יש בדבר ־ והוא העדר הרגישות הנשמתית לחמוד ביוקר העניו די״ג תיקוני דיקנא – שהם י״ג מידות הרחמים העליונים, אשר כמבואר בכתבי האריז״ל ד״בשערות הזקן ובפיאות מאיר הארה מקדושת שערות העליונות דדיקנא עילאה דעתיק יומין״. כאשר מלבד הצד של ״תועלת״ לכל אחד הזקוק להמשכת ברכות הוי׳ בחסד וברחמים ־ מלבד אלו היכולים לתבוע צרכיהם עפ״י מידת הדין… ואינם זקוקים לי״ג מידות הרחמים (רחמנות עליהם!..) – ועל כן, אווילות היא לחשוב שדווקא ע״י שיקצץ ויפגום צינורות השפע דשערות הזקן, יצליח יותר בענין ״נכבדות״ או בקבלת משרה וכדו׳…].
עוד זאת, עצם הויתור על האפשרות לעטר עצמו בקדושה עילאה, עד שלא יחוש אשר לחרפה ייחשב לו העדר-זקן, מורה על ״פגם באנטנת הקדושה״, בראשו-נגעו… זהו ענין הנוגע בדיעות והשקפת אמונת-האמת, ״נתק הוא״ – יש כאן אטימות מוחא וליבא המנתקים תחושת הקודש שבנפשו… ותקנתו: ״והובא אל הכהן״ ־ יתקרב לכהנא רבא, צדיק הדור, שושבינא דמטרוניתא שבכוחו להעלות את הנר הוי׳ נשמת אדם – עד שתהא שלהבת הנשמה עולה מאליה ־ לדבוק אל הקדושה וזקן אהרן יורד על פי מידותיו… ומי שאינו ״מתקן״ הזקן – מתתקנים מידותיו, מכל ״סיג״ ו״פגם״ – עד שנעשה כלי לקבלת התורה ביגיעתו בה , וראוי לשם: ״בן תורה״…
(פנימיות 8 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר – אייר ה'תשנ"ד)