צדיק כתמר יפרח

יסד הפייטן לומר: ״תמכה בפועל צורים, תומת המה היוצרים, תרופה תת לעצורים, תבל להאפיל לצרים״

בפיוט – "אופד מאז לשפט היום" – שאומרים במוסף לראש השנה, יסד הפייטן לומר: ׳׳טיעת חוצב גבעות וצורים, יולדו בן מראש צורים, כיושבי נטעים המה היוצרים, ללמד בו צדק לעצורים". פירוש המילים, עפ"י מפרשי התפילות, הוא: בראש השנה נחצבו יסודות תבל, הגבעות והצורים, שהם האבות שמכונים "ראש צורים". וכמו"כ נשמות הצדיקים נטועות במרום, ו״המה (הצדיקים) היוצרים״ של העולם, שכן מכיוון שנמלך בנשמותיהם של צדיקים לפני בריאת העולם, לכן הם "המה היוצרים". ומזכירים אנו זכות האבות וזכות הצדיקים כדי להיוושע מהגלות בה אנו עצורים.

בנוסף לכך, בפיוט "שושן עמק איומה" שאומרים במוסף ליום כיפור, יסד הפייטן לומר: "תמכה בפועל צורים, תומת המה היוצרים, תרופה תת לעצורים, תבל להאפיל לצרים". פירוש המילים על פי מפרשי התפילות, הוא: כנסת ישראל סומכת על זכות מעשי האבות הנקראים "צורים" ובתומת הצדיקים – "המה היוצרים" המכונים כך כי בהם נמלך ה' ביצירת העולם, – שה׳ ירפא את בני ישראל מהגלות ע״י שיוציאם לגאולה, ואז יחשך העולם על המצרים לישראל.

יסודו של הפייטן הוא ממדרש רבה לפרשת בראשית, פרשה ח' (ד'): ״ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ שמואל אמר: בנפשותן של צדיקים נמלך. הה״ד (דברי הימים א', פרק ד') ״המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה, עם המלך במלאכתו ישבו שמה״. וב״מתנות כהונה״ מפרש: ״המה היוצרים״ – הצדיקים היו עם הקב״ה ביצירה ונטיעת גן עדן. ובמאמר התחיה להרמב״ם מצאתי הגירסא, שבהם נמלך הקב״ה וברא את העולם".

"אי בעו צדיקי – ברו עלמא"

אמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין ס"ה ב'): "אי בעו צדיקי – ברו עלמא"! (אם רצו צדיקים, בראו הם את העולם). כיצד ניתן להבין אמרת חז׳׳ל מרעישה זו? על יסוד דברי כ"ק הרב המגיד ממעזריטש בספרו "מגיד דבריו ליעקב" (בליקוטי אמרים סי׳ צ"א ואור תורה ק"ג א' ואילך, המבאר שם את עומק דברי חז״ל – "מי מושל בי (בקב״ה)? – צדיק״!) מבאר הרבי: ״התהוות העולמות היא מהדיבור (של ה׳) כמו שכתוב "בדבר הי שמים נעשו", שהדיבור שלמעלה, אין שייך לומר שהוא דיבור לבד, שהרי למעלה גם ״חלק״ הוא ״הכל״. היינו שהדיבור הוא חלק מכל הענינים שלמעלה, ולכן עם הדיבור נמשך הכל (שממנו הוא ההתהוות). והנה באדם כתיב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם (אונקלוס): לרוח ממללא (רוח מדברת) שהוא ענין הדיבור. ומכיוון שדיבור הצדיק אינו נפרד משרשו ומקורו, שאין מסך ומבדיל, ורק עונותיכם (בלבד) מבדילים וגו', הנה בזה שדיבורו הוא בהתקשרות תמיד בשרשו ומקורו, הרי בהרוח ממללא שלו, ישנו כל מה ש"נמשך" על ידי ״ויפח באפיו״, דהיינו הכל, ולזאת "אי בעו צדיקי ברו עלמא". (ספר המאמרים ״באתי לגני", ח״א עמ׳ ס״ט).

"צדיק כתמר – כך בן־דוד"

על הפסוק "צדיק כתמר יפרח" (תהילים צ"ב י"ג) ביארו חז״ל ב״מדרש תהילים׳׳ (על אתר): מדוע מרומז הצדיק בשם ״תמר״? אלא לומר לך, מה תמר זה מראיתו נאה במראיה, וכל פירותיו מתוקים וטובים – כך בן דוד נאה במראהו, וכל מעשיו מתוקים וטובים לפני הקב״ה.

במדרש רבה לפרשת בראשית (פרשה ח'  (א') אמר רשב״ל: נשמת אדם הראשון ונשמת משיח נבראו ביום הראשון, שנאמר ״ורוח אלוקים מרחפת "על פני המים" – זו רוחו של מלך המשיח וכמו שנאמר ״ונחה עליו (על משיח) רוח ה'". וב׳׳עץ יוסף״ מפרש: "כתב הזהר וחכמי האמת דבן דוד הוא עצמו נשמת אדם הראשון. "אדם" נוטריקון: אדם, דוד, משיח. הרי דרוחו של אדם הראשון, היינו "רוחו של משיח".

והנה, במדרש רבה (שם, פרשה א') איתא: אימתי נבראו המלאכים? ר׳ יוחנן אומר: ביום השני. ר׳ חנינא אמר: ביום החמישי. אבל לבסוף אומרים חז״ל (שם): הכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו, והקב״ה ממדד באמצעו.

מקשה על כך ה״יקר מפז״ תלמידו של הגאון קדוש עליון רבי שמחה בונים מפשיסחא: איך יתכן שלאחר שהכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום, בא רשב״ל ואומר ש״רוחו של משיח׳׳ – נבראה ביום הראשון? הרי יבואו ויאמרו שמשיח ברא את העולם?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה. וזו לשונו של אותו גאון וקדוש: ״וזהו כוונתם (של חז"ל) שאמר ״ורוח אלוקים״ זה רוחו של מלך המשיח שהוא הכולל כל נשמות מישראל. מה נעים מאמרם שישראל והקב״ה אחד… – אלא ודאי שזהו (נשמת משיח הכוללת כל נשמות ישראל, והשי״ת) אחדות גמור, כידוע הענין מזהר הקדוש וספרים״ עכל״ק.

(פנימיות 51, שבט ה'תשנ"ח)