"גילוי הארת משיח"
הבעש״ט הק', מייסד החסידות, אמר שביום אחרון של פסח ״מאיר גילוי הארת משיח" ולכן הנהיג לעשות בו "סעודת משיח". מנהג זה מתקיים גם כיום, בעוד חסידויות מפורסמות שממשיכות את דרך הבעש״ט הק' גם במנהג זה.
בשביעי של פסח ובמיוחד בסיום היום מאיר בתוקף ״"גילוי הארת המשיח". מבואר בחסידות שביציאת מצרים נתחדש כללות הגאולה ונפתח אז הצינור גם לגאולה העתידה במהרה בימינו אמן. ומכיון שבכל שנה ושנה חוזרת ומתעוררת אותה ההמשכה שהייתה בפעם הראשונה (החיד״א ב״לב דוד״ פכ"ט), הרי שבחג הפסח שבכל שנה מתעורר (לא רק הגילוי של יציאת מצרים אלא גם) גילוי הארת המשיח. מכיון שידוע שכל המשכה – בסיומה היא מאירה בתוקף יותר (ראה סידור עם דא"ח ל'בעל התניא'), הרי שתוקף הגילוי של יציאת מצרים, וכן הגילוי של הגאולה העתידה שנכלל בו, הוא ביום האחרון של פסח, ובו גופא בסופו של יום.
הדבר בא לידי ביטוי גם בקריאה בתורה של שביעי של פסח, שבו הושלמה היציאה ממצרים על־ידי קריעת ים סוף: קוראים ב"שירת הים", שתחילתה "אז ישיר" לשון עתיד – מכאן לתחיית המתים מן התורה (סנהדרין צ"א ב') ובסיומה: "מקדש ה׳ כוננו ידיך ה׳ ימלוך לעולם ועד" – שעוסק בבית־המקדש השלישי שיבנה "בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד לעתיד לבוא" (בשלח ט"ו י"ז־ח' בפרש״י).
למה בשביעי של פסח?
וכן מרומז הדבר בהפטרת שביעי של פסח (שמואל-ב' כ"ב): שירת דוד מלכא משיחא "ביום הציל אותו ה׳ וגו׳", וסיומה: "מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם", ומשיח צדקנו – "בן דוד" הוא. וגלוי הדבר בהפטרת אחרון של פסח (בחו״ל) (ישעי׳ י' ל"ד): ההפטרה ברובה הגדול עוסקת במשיח ובימות המשיח: ״ויצא חוטר מגזע ישי.. ונחה עליו רוח ה׳.. והריחו ביראת ה׳.. וגר זאב עם כבש.. מלאה הארץ דעה את ה׳.. ואסף נדחי ישראל.. וגו׳״. ומה שהפסוקים הראשונים בהפטרה זו – "עוד היום בנוב וגו'" עוסקים בנצחונו של חזקיה על סנחריב – הרי שמכיון שמפלתו של סנחריב היתה בליל יום א' דפסח (פרש"י ד"ה עוד היום, מגילה ל"א א') ולא בשביעי של פסח, לכן מובן – שגם פסוקים אלו שייכים לעיקר ההפטרה – משיח וניסי הגאולה. והקשר של חזקיה לזה, הוא משום ש"ביקש הקב״ה לעשות חזקיה משיח" (סנהדרין צ"ד א').
בעת הקריאה בתורה ואמירת ההפטרה, מבטא היהודי את ענין ״גילוי הארת משיח״ שבעבודתו הוא, במקביל להארה שבכל העולמות, אולם הוא עושה זאת רק בדיבור (הקריאה והאמירה) ובמחשבה (הכוונה). בעת הסעודה הוא מבטא ענין זה גם במעשה ובפועל, בסעודת מצוה. את הכוונה הקדושה של גילוי הארת משיח הופך היהודי ל״דם ובשר כבשרו״ על־ידי שאוכל סעודת מצווה בכוונה זו, ובפרט שסעודה זו חדורה בדברי תורה וחסידות בענייני משיח וגאולה, תוך חיזוק האמונה בביאת המשיח מתוך התלהבות דקדושה. וזה מעין מה שלעתיד לבוא יקוים"וראו כל בשר", דהיינו שהקדושה תחדור ותתגלה בגוף הגשמי, כך כהכנה לזה, עושה היהודי בדוגמת זה, וסועד סעודה באכילה ושתייה גשמית, שבכך משתף את גופו הגשמי – בקבלת "גילוי הארת משיח" על־ידי כוונתו הקדושה והפנימית בסעודה זו.
השייכות לדורות אלו
"גילוי הארת המשיח", בשביעי של פסח, היה בכל הדורות, אולם דווקא הבעש״ט הק׳, שחי לפני כ־300 שנה, חידש וגילה את מנהג הסעודה לרגל ענין זה, וזאת משתי סיבות:
א) בשעה שחושך הגלות מתגבר כבתקופת "עקבתא דמשיחא", יש להאיר את העולם כדי לעזור ליהודים להתגבר על החשיכה הרוחנית, ולכן מוסיפים גילוי אור ב"ועשה טוב", כדי לחזק את התגברות האור והטוב בעולם.
ב) הבעש״ט הק׳, שמלך המשיח ענהו בהיכלו על השאלה "אימתי קאתי מר" – ״לכשיפוצו מעינותיך חוצה״, מגלה ומנהיג דווקא בדורות אלו, שמהווים הכנה לגאולה הקרובה, עניינים שהם מעין הגאולה בבחינת "טועמיה חיים זכו", על־דרך שבערב שבת טועמים מכל תבשיל ותבשיל של שבת, והרי האלף השביעי – של הגאולה – כנגד יום השביעי הוא.
טעם שתיית ד' כוסות
הגאון האלוקי כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב זי״ע – מייסד ישיבות ׳תומכי תמימים׳, אשר ה'חפץ חיים', הגאון ר׳ חיים מבריסק, והגרח׳׳ע גרודזנסקי זצוק״ל – חרדו לשמו, סעד בשנת ה׳תרס״ו סעודת אחרון של פסח ביחד עם מאות תלמידי הישיבה וציוה לתת לכל תלמיד ד׳ כוסות.
ואז אמר: "דאס איז (=זוהי) סעודת משיח". מובן שההוראה היא לא רק לאותה שנה, אלא עבור כל השנים, וטעם הדבר הוא:
א) על־פי נגלה: אחד הטעמים בד׳ כוסות של פסח הוא שהם כנגד ד׳ כוסות שבגאולה שאז הקב״ה עתיד להשקות את אומות העולם ד׳ כוסות של פורענות, וכנגדן עתיד הקב״ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות (ירושלמי פסחים רפ״י ב׳׳ר פ"ח ה'). וכמבואר לעיל, הרי שביציאת מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה, ולכן שייכים ד׳ כוסות דלעתיד – לחג הפסח. כל־שכן וקל־וחומר, שענין ד' כוסות שלעתיד שייך לאחרון של פסח, בסופו של יום, בסעודת משיח, שהוא כדי לעורר את גילוי הד׳ כוסות דלעתיד. שכן כל ה"גילויים דלעתיד" תלויים בעבודתנו עכשיו (תניא פל"ז), והכוונה אינה רק להסיר את הדברים המונעים את הגילוי דלעתיד בקו של "סור מרע", אלא גם לעורר ולהמשיך את הגילויים דלעתיד, ועל־ידי שתיית ד׳ כוסות ממשיכים את גילוי הד׳ כוסות דלעתיד.
חידושו של הרבי הרש״ב
ב) על־פי הסוד: ענין זה של שתיית ארבע כוסות בסעודת משיח, נתחדש כאמור, על־ידי כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, בשנת תרס׳׳ו. שנה זו התאפיינה בגילויים עמוקים ונשגבים, אך מפורטים ומוסברים להפליא במאמרי החסידות רבי הכמות ואדירי האיכות של אדמו׳׳ר הרש״ב, (שההילולא שלו בב׳ ניסן). בספרו הגדול "המשך תרס״ו" נתבארו כמה וכמה פרטים בענין הגילוי דלעתיד לבוא – אף שכתב הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״ב) שדברים סתומים הם כו׳.
והנה ׳יין׳, הרי לא רק שיש לו טעם אלא שגורם גם שמחה ותענוג ו"אין אומרים שירה אלא על היין". וכידוע, ש׳יין׳ שייך ל׳סוד׳. מכיון שענינה של חסידות חב״ד הוא לא רק לגלות ולפרסם את תורת הבעש״ט, אלא להוסיף בה טעם ותענוג – כטעימה מ״תורתו של משיח״ וכהכנה וכלי לביאתו.
אשר על כן, הוספת מנהג שתיית ארבע כוסות נתגלה על-ידי הרבי הרש"ב – "הרמב"ם של תורת החסידות", ומאז נתפרסם יותר ויותר על-ידי בנו יחידו כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, והרבי מלכינו משיחנו, שהוא ודבריו חיים וקיימים.
(פנימיות 81 ניסן ה'תשע"ה – מקורות: שיחות לאש"פ שנדפסו בהגדת הרבי, שיחות אחש"פ סה"ש תשמ"ח)