{הרב חיים חייקל מילצקי זצ"ל ראש ישיבת "חיי עולם" ויקיפדיה}
בישיבת ״חיי עולם״ בירושלים ת״ו היה ראש־הישיבה הרב חיים חייקל מילצקי זצ׳׳ל, וכבר כמה שנים סבל ממחלה ברגליו, ה' ישמרנו, מזמן לזמן התגברה מחלתו כך שלא יכול היה לקום ממיטתו, והרופאים אמרו שרגל אחת בודאי צריך לכרות והשניה מוטלת בספק.
בשנת תשי״ד נערכה חתונת בנו של ר' חיים־חייקל. התאספו ובאו גדולי תלמידי החכמים ובני תורה, וביקש שיעבירוהו במיטתו אל מקום החתונה. כל האורחים שימחו את החתן והכלה וגם דברו דברי תורה. אבי החתן ביקש לדבר אך מפאת חולשתו ביקש שישרור שקט מוחלט כדי שהנאספים ישמעו את דבריו. נעשה שקט באולם ואמר:
בהיותי צעיר למדתי בישיבה בעיר סטוטשין, היינו כשלושים בחורים ומקום הלימוד היה בבית־הכנסת. בעיר היה שיכור אחד שנקרא איטשע דער שיכור. מנהגו היה ללגום יין ־ שרף לרויה ואחר ־ כך היה ישן. כשהתעורר היה שותה שוב, וחוזר חלילה. היכן גר, אף אחד לא ידע וגם לא התעניין. כל הילדים הכירוהו וכרגיל התעסקו עמו. על ־ פי רוב היה נמצא בבית ־ הכנסת בו למדו בחורי הישיבה.
פעם בליל חורפי, ישבו הבחורים ולמדו, ואיטשע שכב על אחד הספסלים וישן, והנה נכנס בעל ־ עגלה, מבוהל, וסיפר לבחורים שנסע עם עגלה טעונת משא, ונתהפכה העגלה עם הסחורה והסוס שוכב, והרצועות חונקות אותו ומוכרחים להעמיד את העגלה מה שיותר מהר כדי שהסוס לא יחנק. אי לכך, ביקש מהבחורים שילכו לעזור לו להרים את העגלה, כי אינו יכול להרימה בעצמו.
אנחנו – ממשיך הרב חיים ־ חייקל לספר – התחלנו להתפלפל אם מותר בשביל זה לבטל מלימוד תורה, והגענו למסקנא שביטול תורה חמור יותר, ולא הלכנו.
הבעל ־ עגלה הלך לו במר נפשו, ואנחנו המשכנו ללמוד, והנה – התעורר איטשע ואמר: ״בחורים לכו מיד לעזור ליהודי להציל את סוסו, ובאם לא תלכו לא תוכלו חס ־ ושלום להלך על רגליכם״. אמרתי לו בשחוק, איטשע מאימתי נהייתה פוסק? והוא לא ענה מאומה.
כעבור חצי שעה חזר בעל ־ העגלה לאחר שחיפש עזרה אחרת ולא מצא, והתחנן שיבואו לעזור לו, ושוב התפלפלו המותר וכדאי הדבר, לבטל את לימודם כדי לעזור לו. הפעם עלתה ונפסקה ההלכה להיתר, אך הסוס כבר מת…
למחרת בבוקר בא איטשע ושאל אודותי. לא הייתי בשעה זו בבית הכנסת, וכשבאתי אמרו לי חברי, איטשע שאל עליך. ניגשתי אליו ושאלתיו מה ברצונך איטשע? אמר לי, שמע, יש לי אליך בקשה. היות שהיום בערב אמות, ברצוני שתבוא לדירתי ותהיה נוכח בעת יציאת הנשמה.
התחלתי לצחוק, וכי אדם יודע יום מותו. אך הוא ביקש שוב, והפעם שאלתיו, היכן אתה גר? בקצה העיר בחורבה – ענה לי. בערב חשבתי לעצמי, מילא מה איכפת לי, בין כה אני צריך ללמוד אלמד שם. וכך מצאתי את עצמי והגמרא בידי הולך לעבר ביתו.
בבואי מצאתיו שוכב על קרשים המונחים שם, וישן. פתחתי את הגמרא תוך כדי ישיבתי על ארגז שבור ולמדתי. עברו כמה שעות וחשבתי בליבי: מה לי ולצרה הזאת, מה הוא מבלבל את מוחי, אלך מכאן. כשרציתי ללכת והנה איטשע אומר לי: חיים ־ חייקל אל תלך, תישאר כאן. בדיוק בשעה ארבע תצא נשמתי ותאמר לחברא קדישא שיקברוני ליד הגאון… אמרתי לו איטשע, מה הנך סח שטויות, אפילו תפילין אינך מניח וברצונך להיקבר בסמיכות לצדיק?
ענה לי איטשע, שם בפינה מונח ארגז, תפתח אותו ותראה את התפילין שלי. ניגשתי לארגז וראיתי תפילין מהודרים מאד, והתפעלתי. אמרתי לו: אפילו אם אומר לחברא קדישא שיניחו אותך שם, הרי הם לא ישמעו בקולי. ענה לי: תחת ארגז זה מונח עוד ארגז קטן, תפתח אותו, ותמצא את הכתבים שלי. תראה את זה לחברא קדישא ולרב העיר, ואז יעשו כרצוני.
הצצתי בכתבים, וראיתי שם עניני קבלה ועוד דברים שלא הבנתי. ורק אז עלה בדעתי שאיש זה הינו צדיק נסתר. בדיוק בשעה ארבע יצאה נשמתו ורצתי אל הרב והחברא קדישא וסיפרתי להם את כל הענין. אולם הם ידעו ששם אצל הגאון אין שום מקום פנוי, וזה כבר כמה שנים שקוברים בבית העלמין החדש, מחמת חוסר מקום. אך אף ־ על ־ פי כן הלכו לשם, ומאד התפעלו כשמצאו מקום פנוי בדיוק ליד הגאון. כמובן שהשמועה יצאה וכל העיר רעשה על דבר סיפור הפלא ונערכה לויה גדולה מאד.
הרב חיים ־ חייקל – בספרו זאת – התחיל לבכות בבכיה עצומה, וסיים: ברור לי שסבלי בא לי מקללתו של אותו צדיק נסתר. וכל האורחים בכו עמו מרוב רחמנות, ושמחת החתונה נהפכה לתוגה.
בין האורחים היה גם הרב ליב פרידמן והיות והוא התכתב עם הרבי לא יכול היה להתאפק, וכתב את כל המעשה לרבי, וביקש שיעורר עליו רחמים מרובים שיבריא.
באחד הימים קיבל מענה שבו נאמר שימסור לרב חיים ־ חייקל שיקבל עליו תקנת הוד כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ זיע״א ללמוד בכל יום חומש תהלים ותניא, כפי שסודר על ־ ידי אדמו״ר הקודם. ולא רק שהוא בעצמו ילמד, אלא שימסור זאת לאוהדיו ולשומעי לקחו, (תלמדיו שלמדם במשך שנים רבות) שגם הם ילמדו, ובזכות הליכתו בדרכי כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ, יתן לו ה׳ יתברך הליכה בגשמיות על רגליו.
כשקיבל ר, ליב את המכתב, הלך אל הרב חיים ־ חייקל והראה לו את המכתב. כשראה את המכתב היה בשמחה רבה ומרוב התפעלות נשק את המכתב. ביקשו ר׳ ליב להחזיר לו את המכתב אולם הרב חיים־חייקל ביקשו שלעת־עתה ישאיר אצלו את המכתב, ור׳ ליב הסכים.
כעבור חצי שנה בא אליו לבקרו, ומצאו כשהוא יושב ליד השולחן, וכבר לא מדברים אודות כריתת הרגל, אלא איך להקל עליו את הליכתו. ובעזרת ה' מצבו השתפר מזמן לזמן.
עוד מספרים שמי שהיה היה נכנס אליו דיבר עמו שיקבל על ־ עצמו ללמוד חת״ת, והיה אומר לכל אחד: ״עשה זאת למעני, כי על ־ ידי ־ זה תהיה לי הרפואה״.
(פנימיות 48,- מר חשון ה'תשנ"ח)