זה השער לה'…
יש שואלים מדוע לאחרונה מקשרים כל ענין בתורה ועבודת ה׳ עם… משיח וגאולה. וכי אי אפשר לעסוק בעניני התורה והמועדים בנפרד מנושא המשיחי הרי נושא זה עם כל חשיבותו הוא נושא אחד בלבד מהתורה שאין לה סוף?!
מבלי "להתפתל" מסביב, הבה ונאמר את האמת: בכנס השלוחים העולמי האחרון לעת עתה, בו השמיע הרבי את שיחות קדשו, הגדיר את המשימה עד להבאת הגאולה השלמה, ואמר כך:
נוסף על הנקודה המשותפת בכללות עבודת השליחות של בני ישראל בכלל, כשלוחיו של הקב׳׳ה, שהיא "אני נבראתי לשמש את קוני"… מתווסף מזמן לזמן חידוש בשליחות, שליחות מיוחדת, שהיא חודרת את כל עניני השליחות והיא נעשית ה״שער״ שעל ידו "עולים" כל עניני השליחות. על אחת כמה וכמה בנידון דידן שזהו חידוש כללי ועיקרי, שאינו רק פרט (או כלל) בשליחות, אלא הוא עיקר וענין כללי ביותר, ועד שהוא הענין הכי כללי בתורה ־ הכנה לביאת המשיח – שמקיף את כל הנקודות והפרטים של עבודת השליחות״. …״כל הפרטים בעבודת השליחות של הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, צריכים להיות חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח צדקנו״. (וראה עוד בהרחבה בספר ״התוועדויות הרבי מליובאוויטש" ־ שנת ה׳תשנ׳׳ב ח׳׳א).
מכיון שנביא הדור ומשיחו גילה לנו בקדשו שבתקופה זו – זהו ה"שער" שעל ידו "עולים" כל עניני עבודת ה', הרי שראוי לנצל סגולה זו לברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות. כדוגמא ניתן להביא את ענין השמחה שמקבל דגש מיוחד בחדש אדר. כותב אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו״ע: …״נמנו וגמרו רופאי האמת חז״ל באמרם אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה שהם דברי תנחומין ״שבנביאים ובדחז׳׳ל מגאולת ישראל ומעלתם העתידה לבוא ב״ב״… (מכתב קודש שנדפס בסידור תהילת ה׳). כך מוצאים אנו את לימוד עניני גאולה ומשיח כמעורר השמחה הנדרשת לעבודת התפילה.
"מדה כנגד מדה״
ועוד מדברי הרבי:
ענין זה הוא לא רק "שער", אלא יותר מכך. על פי דברי רבנו הזקן ב"תניא"פל״ז הרי ש"השלימות דימות המשיח תלויה במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות". וכיון שמדתו של הקב״ה היא מדה כנגד מדה, מובן ש״מעשינו ועבודתינו המביאים לביאת המשיח צריכים להיות בדומה לעילויים שיהיו אז.
וזהו שמבואר בתורת החסידות, שבמשיח צדקנו ישנן שתי הבחינות, "מלך“ ו"רב", גם בגילויי התורה שיגלה. בחינת ״רב״ היא לימוד התורה באמצעות השכל ובגבולותיו כרב המבאר ומתקרב לתלמידו, ואילו בחינת "מלך" מציינת השפעה רוחנית שהיא בבחינת התנשאות כפי שהמלך מרומם מעמו, שהרי משיח עצמו ישיג הרבה יותר לאין קץ ממה שילמד בהסברה שכלית, והשפעה רוחנית זו תהיה באופן של רוממות. ומכיון שכן, גם ההכנה לביאת המשיח היא בשתי בחינות אלו: האחת: לימוד פנימיות התורה בהבנה והשגה דוקא והיא הכנה למה שמשיח יגלה לעתיד לבוא בדרך של השגה שכלית. השניה: עבודת ה׳ במסירות נפש, מסירת הרצון לה', במדרגה שלמעלה מהשכל, והיא הכנה למדרגה שלמעלה מהשכל שמשיח ישפיע בנשמותנו. (ספר המאמרים מלוקט ח״ב עמ' מ״ה ואילך).
וביאור זה עולה בקנה אחד עם המבואר ש"בכדי ״להמשיך" למטה ענין שהוא למעלה מ׳׳סדר ההשתלשלות״, הוא ע״י העבודה ש"למעלה מטעם ודעת". שלכן תכלית הבריאה אשר היא גילוי עצמותו יתברך דוקא בעולם הזה התחתון בגאולה, מושגת דוקא ע״י עבודה רוחנית באופן של "שטות דקדושה" שלמעלה מהשגת השכל. שמכיון ש"עצמותו" יתברך היא למעלה לגמרי מגדר השגה, לכן גם הכלי לגילוי זה הוא ע׳׳י עבודה רוחנית שלמעלה מגדר השגה. דוקא משום כך שייכת עבודה רוחנית זו לכל אחד ואחד, שכן מכיון שאין זו דרגא בהבנה והשגה, כי אם למעלה מטעם ודעת, ובזה הרי כולם שוים, לכן תובעים זאת מכל אחד ואחד, (מאמר ר׳ה באתי לגני תשט״ו)
ליהודים היתה אורה…
בעצם, זוהי נקודתו התיכונה של ״פורים״: לאחר המסופר במגילת אסתר שבני ישראל עמדו בנסיון במשך כל זמן גזירת המן ובאופן של מסירות נפש שלמעלה מהשכל, נאמר עליהם: "ליהודים היתה אורה ושמחה" וגו׳. מדוע נקראים הם "יהודים" (ע״ש שבט יהודה בלבד)? אלא שמבואר הדבר בחסידות על יסוד מאמרי חז״ל: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" "וכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה". לא נאמר כאן הביטוי "יודע" אלא הביטוי "מודה" שמורה על קבלת הדבר ב׳׳הודאה״ שלמעלה מהשכל. ה״יהודי״ מיוחד עם התורה לא רק ברמה השכלית – התייחדות שכלו בשכל התורה, אלא למעלה מזה: ה"למעלה מהשכל" שבו, מיוחד עם ה"למעלה מהשכל" שבתורה, שזהו בעצם היסוד של פרטי כל התורה כולה. (ספר המאמרים תשל׳ט עמ׳ קי״ד ואילך).
וכך… מתכוננים לביאת המשיח שכל כולה – "למעלה מהשכל", וליהודים (כולנו מאמינים בני מאמינים…) היתה ותהיה אורה ושמחה וששון ויקר!
(פנימיות 19, אדר ב' ה'תשנ"ה)