אדם הראשון מהמין האנושי (סוג המדבר), ואחרון בבריאת הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית. בבריאתו כלתה מלאכת ה׳ עושה שמים וארץ, וכל הבריאה באה לידי שלימות.
להלן כמה פרטים בתכונותיו וענינו של אדם הראשון:
השם "אדם"
שמו של אדם הראשון – אדם, נגזר משני ענינים:
1) עפ"י מה דאיתא במד״ר כשקרא האדם שמות לנבראים אמר: לי נאה לקרות אדם, שמן האדמה נבראתי. ובלשון הכתוב: ״האדמה אשר לקח משם״[1] 2) עפ״י המבואר בשל״ה ועוד – אדם מלשון אדמה לעליון, וכמש״כ: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״[2]
"אחור וקדם צרתני"3
העובדה שאדם הוא האחרון בפעולת הבריאה, אעפ״י שהוא הראשון שעלה במחשבתו של ה' – בכוונת הבריאה, באה לידי ביטוי בשנים:
1] באם הוא חוטא – שאינו כפי הכונה העליונה, אומרים לו: ״אף יתוש קדמך – בזמן הבריאה, דבר המלמד אף על נחיתות החוטא בקבלת החיות האלקית מרצון העליון ב״ה. כי החיות האלקית משתלשלת ויורדת אל הנבראים מלמעלה למטה – להחיותם, וכל הקודם בקבלת החיות האלקית – חיותו גבוהה יותר, ומדריגתו גדולה יותר. ולכן האדם החוטא נחות אפילו מהיתוש – ״בריה קלה״ – שהוא אינו ממרה את פי ה', ואילו זה חוטא.
2) באם הוא צדיק, אומרים לו: ״שמצא הכל מוכן לפניו״ כדי שיוכל לשמש את קונו – לברר בירורים ולהעלותם לקדושה כי סוף מעשה במחשבה תחילה.
כי אף שנברא אחרון, הרי זה בגלל מעלתו. שמממש ומשלים את כוונת ורצון ה, שבכל הנבראים.
מקורות לעיון: תניא ח״א פרק כ"ד, לקו״ש ט' 479, י"ד 450.
"יציר כפיו של הקב"ה"
אדם הראשון נברא במאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והי' יציר כפיו של הקב״ה, שלא נוצר ע׳׳י זיווג זכר ונקבה. ולכן קודם שחטא הי׳ מזוכך וטהור ביותר.
בריאת האדם היתה עפר מן האדמה, כמש״כ: ״וייצר ה״א את האדם עפר מן האדמה וגו'"5, וזה אחד משני הטעמים שנקרא בשם אדם – כי מן האדמה לוקח, ואמחז״ל: "אדם הראשון ממקום כפרתו נברא״6 וכדאיתא במד״ר שאמר אדם: …לי נאה לקרות אדם שמן האדמה נבראתי״7
ואעפ״י שהארץ נקראת בארבעה שמות – ארץ, אדמה, ארקא, תבל, מכל מקום לא נקרא האדם אלא ע״ש האדמה, שהיא עפר המגובל במים, היינו התכללות מים ועפר ביחד, כי כך היתה בריאתו, שנברא בתקופת תשרי ״שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה״, שאז גשמים יורדים, והארץ רוויה במים.
ושרש הענין כי האדמה בשרשה הרוחני היא בחינת מלכות דאצילות כפי שהיא מאוחדת בז״א, שהן המדות העליונות באצילות, ובחינת ז״א מאיר במלכות, שע״י התאחדות זו, נעשה ביטול היש (הנברא ממדת המלכות) אל האין (האלקי).
כי בהיות המלכות מציאות לעצמה שלא בהתכללות עם בחינת ז״א, אז נקרא בשם עפר, ובדרך כלל הנה, כל הברואים נתהוו מבחינת ״עפר״ בעצמו, וכמ״ש: ״הכל היה מן העפר״8, דהיינו, מבחינת ה׳ אחרונה של שם הוי', כאשר אינו מאוחד בבחינת ז״א, וכמש״כ בהביאם9 – ואמרז״ל: ב'ה' בראם, בה״א נברא עוה״ז10.
אבל אדם הראשון נתהווה מבחינת ״אדמה״ שהוא התכללות מים ועפר ביחד, והיינו מבחינת ו״ה שבשם הוי׳ (ו' רמוז במים – היורדים למקום נמוך, וענינו המשכה מלמעלה למטה).
ההפרש ביניהם, בין ה"ו" של שם הוי׳ לבין ה"ה" – בחיי מלכות – הוא,כי המלכות היא שם אלקים, שמעלים ומסתיר על האלקות, והצורך בהסתר זה הוא בכדי שיבראו נבראים בבחינת מציאות יש ודבר נפרד, שיבואו לידי ביטול ודבקות בה' – רק ע״י עבודה.
אבל ו׳ של שם הוי׳ – בחינת ז״א, הוא גילוי אלקות בבחינת ביטול ויחוד בתכלית.
לפיכך האדמה – התכללות עפר ומים ביחד, הוא ביטול היש לאין, והיינו, שמחד הוא חומר בבחינת יש, ומאידך, ישות החומר הזה הוא זך, בטל ומיוחד באלקות – בחינת אין.
ומבחינה זו נברא גופו הזך של אדם הראשון.
(גוף זה שיש בו תכונת ביטול היש לאין האלקי, נמשך גם לצאצאי אדם הראשון מבני ישראל, שנבדלים מאומות העולם גם מצד גופם, ולא רק מצד נשמתם).
גם התהוות נשמתו והכנתה לקראת הירידה לגופו, היא ע״י יחוד ז״א ונוקבא – התאחדות המדות שבאצילות עם ספירת המלכות, וההרכבה והמיזוג בין שניהם, אלא שהמרכיב הדומיננטי הוא בחינת ז״א שהוא בחינת המשפיע (הזכר), ורק קצת מבחינת המלכות שהיא בחינת המקבלת (הנוקבא).
אמנם, שורש ומקור העליון של התהוות הנשמה היתה ממדריגה גבוהה עוד יותר, שהיא בחינת י״ה של שם הוי׳, אשר נמשכה מלמעלה אל בחינת ז׳יא.
ולכן הי' גדול ביופיו עד שאף עקבו הי' ״מכהה גלגל חמה", וכמובן שיש ל״יופי״ זה – משמעות רוחנית נשגבה.
מקורות לעיון: שהיחוה״א פי״א, אגה״ת פ׳׳ד, לקו״ת ויקרא ל"ו.ד', סה״מ תרנ״ח קכ"ו-ט', סה״מ תשי״א 209.
(פנימיות 47 -עם הרב ישבעם סגל )
מאמר שני
מהות נשמתו – חלק אלקה
נשמתו היא ״חלק אלקה ממעל ממש״,1 שהוא חלק מעצמותו ית'. שנאמר: ״ויפח באפיו נשמת חיים״2. וכן בתפילה אנו אומרים: ״ואתה נפחת בי״. והיינו, שהתהוות מהות הנשמה באדם, היא ע״י הנפיחה שנפח ה' באדם, מה שבא ללמד על מהותה – שהיא התגלות עצמותו ית׳ בתוך האדם.
בניגוד לשאר כל הנבראים שהתהוותם היא ע״י הדיבור – ״ויאמר א־לקים יהי וגו'״3 ״כי הוא אמר ויהי וכמארז״ל: ״בעשרה מאמרות נברא" העולם״5. ו״דיבורו של מקום" אינו אלא הארה בלבד מעצמותו. משא״כ התהוות הנשמה היא ע״י שנפח ה' נשמת חיים באדם, שהיא התגלות עצמותו – באדם, כנ״ל.
וכמ״ש בזוהר: ״מאן דנפח מתוכיה נפח״, פירוש: מי שנופח – מתוכיותו ומפנימיותו (מעצמותו) – הוא נופח6.
משמעות הדבר היא בשנים:
א) שעצם הנשמה הוא עצמותו ית' ואינו מציאות נוספת מחוץ לעצמותו ח״ו. שהרי עצם מהות החלק, זהה לעצם מהות השלם.
ב) גם חיצוניות הנשמה -נר״ן- הנמשכת ויורדת לעוה״ז להתלבש בגוף האדם, ונבראה ע״י המאמר האלקי ״נעשה אדם וגו'״7 – בבחינת נברא הנה, גם הוא נשאר במהותו – "אלקות", והוא קשור ומיוחד ביחוד נפלא ועצום במהותו ועצמותו הראשון – חלק א־לקה ממעל ממש.
כי אעפ״י ש״דיבור״ בכללו הוא חיצוניות לעומת ״נפיחה״ – שהיא פנימיות, אך הנר״ן שהם הארת הנשמה המתלבשת בגוף, נמשכים מפנימיות הדיבור. וגם זה נלמד ממש״כ ״ויפח באפיו נשמת חיים".
מקורות לעיון: תניא פ״ב, אגה״ת פ״ה, לוח היום יום י"ג כסלו
גדולת נשמתו
כל הנשמות שבעולם, מאז בריאת העולם ומימות האבות והשבטים, ועד ביאת המשיח – ועד בכלל, היו כלולות באדם הראשון (מלבד הנשמות שיבואו לאחר התחיה). ו״כל הנשמות שנכללו בו לא היו אלא נשמות אלקיות – נשמות ישראל, ואם לא הי׳ חוטא לא היו נפשות האומות יוצאין לעולם״8.
נשמתו היתה גבוהה מאד, וכמ״ש: הן האדם הי׳ כאחד ממנו9, שאדה״ר – מצד עצם הוית נשמתו, וביחוד – קודם החטא, הי' גבוה למעלה גם מרשב״י וממשה, והי' בבחינת משיח. ואפילו הנשמות הגבוהות מאד שהן נשמות דאצילות נחשבות לעומת אדם הראשון, כערך הבריאה לעומת אצילות.
מדורו הי' בגן־עדן. הוא ה"גן" שנאמר עליו ונהר יוצא מעדן כו׳10 והיינו שנמשך ל"גן" זה בחינת "עדן" עצמו – בחינת חכמה דאצילות המרומז באות יו״ד של שם הוי', הנקרא בשם עדן. והמשכה זו היא פנימית התורה שיתגלה לעתיד לבא ע״י המשיח.
מקורות לעיון: אגה״ק ז' לקו"ת ויקרא ח.ג' י"ז.ד', דרך מצותיך מצות אהבת ישראל א' לקו"ש ט"ו 148
גדולת חכמתו
חכמתו היתה גדולה אף מחכמת המלאכים, שראה והשיג בכח חכמתו, את הכח האלקי – אותיות דבר ה׳ –
שבכל נברא, שהוא הכח המהוה אותו, וידע עפ״י זה את השם -בלשון הקודש- של כל נברא.
השגה זו לא השיגו המלאכים.
ע״י ידיעתו את שמות כל הנבראים פעל דבר נוסף, והיינו, שקרא בשמותיהם. כמ״ש: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים גו׳11. וע״י ״קריאה" זו המשיך את צירופי האותיות שבעשרה מאמרות שבהם נבראו, והביאם מההעלם אל הגילוי, להיות בנבראים גילוי החיות ממקור החיות – רוח פיו יתי.
ואעפ״י שכבר נקראו בשמות -ועי״ז נבראו- קודם בריאת האדם, שהרי האדם נברא באחרונה אחר יצירת דצ״ח, ומה נתחדש בקריאת השמות ע״י האדם?
אלא שקריאת וגילוי שמות הנבראים ע״י האדם, והוא ב״כדי להעלותן ולקשרן במקורן״, ולהחדיר בהם ביטול להוי׳, ועי״ז יהי׳ להם קיום, ותתחזק מציאותם.
כי האדם הוא מעולם התיקון ולכן הוא בבחינת הביטול, והוא הראש לכל בחי׳ הדצ״ח, והיינו כמו ה״ראש״ שממנו המשכת חיים לכל הגוף, כך האדם ממשיך בנבראים גילוי חיותן.
יכולת זו – לחבר לקשר ולהעלות את הנברא התחתון אל הכח האלקי שהוא שורשו העליון – נמצאת רק באדם, משום שבנוסף לזה שבכללות – האדם כלול מן העליונים ומן התחתונים, הנה עוד זאת, שגם גופו לא נברא מן העפר, אלא מן האדמה – התכללות עפר ומים, היינו עפר שיש בו ביטול שפלות וענוה, ולפיכך ביכולתו להעלות הנבראים שלמטה – ש״הכל היה מן העפר״, ולהחדיר בהם ביטול לאלקות.
דבר זה – התכללות עליונים ותחתונים – אינו מצוי כלל במלאכים, ואפילו לא בגדר השגה בלבד.
מפאת גדולתו הרוחנית של האדם, הנה, בו ביום שנברא הי׳ מעשהו הראשון ההכרזה: ה׳ מלך גאות לבש12, ולא הסתפק בזאת, אלא אף הזמין את כל הנבראים ואמר: באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עשנו13.
מקורות לעיון: ב׳׳ר פי"ז ד', לקו״ש ט' 455, ט"ו 16־13, כ"ד 611, סה״מ קונ' ח״ב דת״ל ע״א, לקו״ת במדבר כ"ו.ב' כז.א' וראה ד"ה באתי לגני תשמ״ג
__________________
1.תניא פ׳׳ב וראה איוב ל"א. ב'
2. בראשית ב. ז'
3. שם א. ג'
4. תהילים ל"ג. ט׳
5. אבות פ׳׳ה
6. תניא פ״ב וראה עמה״מ קכז ג'
7. בראשית א. כו'
8. לקו׳יש חט״ו 148 בהערה 46
9. שם ג. כ"ב
10. שם ב. י'
11. שם ב.כ׳
12. תהילים צ"ג. א׳
13.שם צ"ה.ו'
(מתוך הספר ״מושגים בחסידות״- פנימיות 48)