בכל חודש מחדשי השנה קיים אירוע רוחני מיוחד, המאפיין את כל עניני החודש, ואף מאיר ומשפיע על כל ימי השנה כולה, ואפילו על כל שנות קיום העולם והבריאה בכללה.
המייחד את חודש ניסן הם הניסים והנפלאות של יציאת מצרים, וכמארז״ל (שמו״ר פט״ו י"א): ”משבחר (ה׳) ביעקב ובניו קבע להם חודש של גאולה״. וזה נרמז בשם של החודש – ניסן, שהם ניסי ניסים שנעשו לאבותינו ולנו.
אמרו חז״ל: "כל הגלויות נקראו ע״ש מצרים״, מובן אפוא, שגם כל הגאולות נקראו ע״ש גאולת מצרים, כולל גם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו – זו העומדת כבר בפתחנו. וכמאמר הנביא: ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״, שאעפ״י שהגאולה ע״י מלך המשיח תהיה נפלאה באין ערוך ביחס לגאולת מצרים (״אראנו נפלאות"), מכל מקום בקוויה הכלליים תהי׳ דומה לגאולת מצרים.
גלות מצרים היתה בעיקרה גלות רוחנית, והיא זו שגררה את בני ישראל לגלות גשמית. שהיו ישראל ־ שקועים בתוך מ״ט -מתוך נ׳ – שערי הטומאה שבעולם, עד שהמקטרג טען ״מה נשתנו אלו מאלו (ישראל מהמצרים)" שהרי ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עוע״ז״.
וע״ש זה נקראת ארץ זו בשם מצרים – מלשון מיצר וגבול, כי תרבותה האלילית של מצרים וחיי השחיתות שבה, מיצרים ומדכאים את חיי האמונה באמת האלקית של בני . ישראל-בהיותם במצרים.
וכך נמשך הדבר עד שבא הגואל – משה רבינו שהיה גואל ראשון לבני ישראל, ועורר את האמונה הטהורה שבקרב כל אחד ואחת מבני ישראל, וע״י זה ״נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם".
האמונה הטהורה הייתה קיימת תמיד בלב כל אחד ואחת מישראל, גם בהיותם שקועים ביון מצולה – מ״ט שערי טומאה, כי היא נובעת מעצם נשמת כל יהודי, שהיא חלק אלקה ממעל ממש, אלא – שבהיותם במצרים היתה אמונה זו מכוסה ומסותרת בקליפת הגלות, עד שבא משה רבינו – רעיא מהימנא – הרועה הנאמן, אשר נקרא בשם זה בגלל שתי סיבות:
א. שמשה רבינו נאמן ומסור לתפקידו בתכלית, שמקדיש כל חייו בשביל ישראל.
ב. שזן ומפרנס את בני ישראל בעניני אמונה, שמחדיר את האמונה לפנימיותם של ישראל במוח ולב. ועי״ז מאפשר את גאולתם ממצרים.
בדומה לגלות וגאולת מצרים, כך גם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י גואל אחרון – הרבי , גם היא באה ע״י שלימות האמונה בה׳ ובמשה עבדו – אתפשטותא דמשה שבדורנו, אשר בא לגאלנו, ולהמליך את הקב״ה עלינו בחסד וברחמים מי״ד ממ״ש. וקבעו חז״ל: ״בניסן נגאלו אבותינו ממצרים, ובניסן עתידים להגאל".
אלא שכאמור, הגאולה האחרונה – אעפ״י שהיא דומה בקויה הכלליים לגאולת מצרים, אבל מכל מקום היא נעלית ממנה באין ערוך.
וזה בא לידי ביטוי בפועל, שבגלות מצרים היתה עדיין אפשרות לגלות נוספת, כפי שאכן היה בפועל, גלות בבל, גלות, יון וגלות אדום, ,אבל בגאולה האמיתית והשלימה – אין אחריה גלות נוסזפת ח"ו, והיא גאולה נצחית.
ולכן נקראת ״גאולה אמיתית״, כי אמת – אינה רק היפך השקר, אלא המשמעות העיקרית של האמת – היא נצחיות, וכמ״ש "שפת אמת תיכון לעד וגו׳".
והטעם לשינוי שבין גאולת מצרים לגאולה השלימה ע״י מלך המשיח, כי בגאולת מצרים – על־אף שנתגלתה בהם האמונה הטהורה, מכל מקום, הרע היה עדיין קיים בנפשותם, והאמונה שבהם, היתה – במדה מסויימת – בבחינת מקיף, שלכן היו צריכים לברוח ממצרים, וכמ״ש ״כי ברח העם״, והצורך בבריחה קיים רק כאשר ישנו אויב המאיים ורודף אחר ישראל (״וירדפו מצרים אחריהם״). וכנ״ל, שקיומו של אויב בגשמיות נובע מקיומו של אויב פנימי בנפשותינו – הרע שבנפש רח״ל.
וגם כאשר עברו במדבר במשך שבעה שבועות – ימי ספירת העומר, שבהם נטהרו ממ״ט שערי טומאה כהכנה לקבלת התורה, ו״פסקה זוהמתן״, מכל מקום, היתה זו רק – "פסקה", ולא העברה וביטול לגמרי, ולכן אמנם – "חזרה זוהמתן" בחטא העגל.
אבל בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, כתיב בה: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, ו׳׳בלע המות לנצח׳׳, ובמילא, תהיה היציאה לחירות באופן של "ובמנוסה לא תלכון", כי הרע יתבטל לגמרי, וכשאין איום של הרע, אין צורך לנוס ולברוח. ועוד זאת, שתהיה זו גאולה נצחית שאין אחריה גלות.
אך מכל־מקום, התחלתה של הגאולה האחרונה, היא בגאולה הראשונה – גאולת מצרים, והיא השלימות של הגאולה שהחלה במצרים, ולכן נזכיר את יציאת מצרים גם בגאולה השלימה בימות המשיח.
וכן גם התגלות מלכות ה׳ העולם ע׳׳י משיח צדקנו, תהיה זו שלימות הגילוי שהחל במתן תורה – ״וירד ה׳ על הר סיני״, שאז יקוים ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי פי ה׳ דיבר", ע״י הרבי – משיח צדקנו.
(פנימיות 41 – מתוך הספר ׳׳מושגים בחסידות״ עם הרב ישבעם סגל)