"אדם" לאור החסידות

למושג ״אדם׳׳ ־ כמה משמעויות עפ׳׳י תורת החסידות, ננסה להסביר כמה מהן.

האדם הוא סוג אחד מבין ארבעת הסוגים שמהם מורכב העולם – דומם צומח חי מדבר. האדם הוא סוג המדבר. בסוג המדבר הרי הסוג והמין זהים, שאעפ״י שהמין האנושי מתחלק לגזעים שונים, שמאפייניהם שונים אלו מאלו בתכלית, מכל מקום בכללות הם מין אחד בעלי תכונות בסיסיות שוות.

להלן מספר מאפיינים של האדם, המיחדים אותו משאר הנבראים.

יצור שכלי

זהו אחד המשמעויות של הנאמר: ״בצלם אלקים עשה את האדם״ (בראשית ט.ו׳), שהוא בחינת הנפש השכלית שבאדם המחברת את הנפש האלקית עם הנפש הבהמית כדי לבררה ולתקנה. המיחד את שכל האדם מהשכל של שאר בעלי-חיים, שאעפ״י שגם לבע״ח יש שכל (״ידע שור קונהו״ (ישעי׳ א.ג׳) מכל מקום אין זה דומה כלל לשכל האדם_;

שכל האדם הוא שכל עצמי, היינו שהטביע הבורא באדם את כח השכל שבו ישכיל ויקנה דעת. אבל ״שכל״ בעלי החיים הוא שכל הנקנה, דהיינו שמצד עצמם אין בהם שכל, אבל ע״י אמצעים חיצוניים, כמו החומרים שצורכים -מאכל ומשתה- מקנים בהם תיפקוד מסוים, ומרגילים אותם לפעולות – כאילו פועלים עפ״י שכל.
שכל של בע״ח אינו ערך לעצמו, אלא רק משרת את צרכיהם הטבעיים של בעלי החיים. ואילו שכל האדם הוא ערך חשוב לעצמו, ואדרבה צרכיו הטבעיים של האדם מגוייסים ומשרתים את השכל.
שלימות השכל היא השאיפה לחשוף ולגלות את הנעלם והסתום שלמעלה מהשכל ולדבק בו.

תכלית כל סוג מארבעת הסוגים-דצח״ם הוא להתעלות בסוג העליון שמעליו, הדומם מתעלה בשרתו את הצומח, הצומח מתעלה כאשר נאכל ע״י החי, החי מתעלה במדבר, ואילו שלימותו של המדבר – היצור השכלי, היא רק כאשר השכל מכיר בעליונות הא״ס ב״ה ובצורך להיות בטל אליו. והיינו שהשכל מוכיח על הא״ס ב״ה שלמעלה מהשכל – ונכלל בו.

עיקר ותכלית שלימות ענינו של שכל האדם הוא המידות שבשכל, שעל-ידם יוולדו לו מידות בלב המתאימות לשכל.

בעבודת ה׳ מתבטא הדבר בכך שהמטרה והכונה העיקרית של ״וידעת היום״ היא – ״והשבות אל לבבך״, ומהלב לידי המעשה בפועל, שהיא תכלית הכונה – שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים.

פועל ברצון ובחירה חפשית

בזה נעלה האדם מבעלי החיים, שכולם מוכרחים בפעולותיהם בהתאם למגבלות והטבעים שהטביע בהם הבורא. כגון הרחמנות שבנשר והאכזריות שבעורב וכדו׳, ואינם מסוגלים לפעול באופן שונה מהמידות הטבעיות שבהם. משא״כ האדם הוא משוחרר וחופשי לפעול כרצונו, אפילו בניגוד למשיכת לבו עפ״י מידותיו הטבעיות שיש בו מתולדתו, וכל שכן שיכול לפעול בניגוד לטבעים שנקבעו בו מסיבות סביבתיות.

וזאת בגלל שלש סיבות:

משום שהוא כלול מכל הטבעים והמידות, ואינו מוגבל ומוכרח לטבע מסוים דוקא. וכפי שיבואר להלן(פ׳׳ג).
משום הדעת שבאדם, שהוא למעלה מהמדות, שבגינו הוא חופשי ומשוחרר מהמגבלות של המידות. אדרבה, עליון ושליט עליהם.
בגלל כח הרצון שבאדם שהוא נעלה תקיף וחזק אף מן הדעת.

על-פי זה משמע שכח הבחירה הוא נחלת האנושות כולה, שהרי לכל בני האדם יש דעת ורצון. ולכן כולם מצווים וחייבים במצות ה^,, ולפחות בשבע מצוות בני-נח. וכידוע שענין המצוות מותנה בבחירתו החפשית של מקיים המצוות.

אך בעומק הענין, עיקר הבחירה החופשית באמת, שייכת רק בישראל, משום שרק הם משוחררים וחופשיים באמת מכל הגבלה, וזאת, מצד עצם נשמתם שהיא חלק א-לקה ממעל ממש, והא-לקה ממעל – הריהו בבחינת בלי גבול באמת, ולכן הנשמה גם כן – בלי גבול, וחפשית בבחירתה.

ומשום כך עיקר ענין קיום המצוות -הן בכמות והן באיכות- שייך רק באדם מישראל – כפי שיבואר אי״ה בעז״ה במקומו.

התכללות בנפש

האדם כולל בנפשו כוחות ונטיות שונות ואפילו מנוגדות אלו לאלו; מחד כוחות נעלים ביותר, ומאידך, שפלים וירודים ביותר (ולכן נקרא ״עולם קטן״, שהוא בבחינת מדגם מוקטן הכולל בתוכו מכל חלקי העולם (קהלת רבה פ״א)).

שלטון השכל

מבנה כוחות נפשו בטבעו ותולדתו של האדם – מוח שליט על הלב. ובזה שני מובנים:

המוח (שכל) שולט, בולם ומרסן – את רגשות הלב.
המוח – ההתבוננות בהעמקת הדעת, מוליד ויוצר את רגשות הלב.

קיצוניות

האדם נברא בשני שלבי יצירה! בתחילה הגוף – עפר מן האדמה, ואח״כ – ויפח באפיו נשמת חיים.

וזה שונה מבריאת בעלי-חיים מסוג החי, שנאמר בהם: ״תוצא הארץ נפש חיה״ וגו׳ (בראשית א.כד׳), שנבראו מלכתחילה יצורים חיים.

אבל ביצירת האדם, הרי בתחילה היה גוש עפר מן האדמה, ואחר-כך נפח בו ה׳ נשמת חיים.

והטעם לזה, משום ריחוק הערך – והניגוד הקיצוני שבין שני מרכיבי האדם – הגוף והנשמה, כי הנשמה היא עליונה ביותר ־ ״חלק אלקה ממעל״, והגוף לעומתו – ״עפר מן האדמה״, שאין תחתון ושפל הימנו, והאדם כלול משני בחינות קיצוניות אלו, לכן לא נבראו ביחד. (פנימיות 38 – עם הרב ישבעם סגל)

מאמר שני

האדם הוא סוג אחד מבין ארבעת הסוגים שמהם מורכב העולם – דומם צומח חי מדבר. האדם הוא סוג המדבר. בסוג המדבר הרי הסוג והמין זהים, שאעפ״י שהמין האנושי מתחלק לגזעים שונים, שמאפייניהם שונים אלו מאלו בתכלית, מכל מקום בכללות הם מין אחד בעלי תכונות בסיסיות שוות.

להלן מספר מאפיינים של האדם, המיחדים אותו משאר הנבראים.

יצור חברתי

אדם הוא מדיני בטבעו. כלומר יצור חברתי, ולכן: 1) האדם בטבעו משפיע או מושפע מהחברה בה הוא פועל. 2) הוטבע בטבע האדם חוש ונטיה חזקה לחיות, לשהות ולהתאחד עם בני אדם שכמותו, על מנת להשתלב, לשתף פעולה ולפעול בחברה בה הוא חי ומתקיים. ואילו הבדידות היא היפך טבע האדם.

מקורות לעיון:

(מן המיצר תר״ס, לקו״ת ויקרא מז.ג',רבי אומר הש״ת, חביב אדם הש׳׳ת,לקו״ש ט׳ 455,שם, וראה לקו״ש ח״ו ע׳ 112-113,לקו"ש ד׳ 1116,כבוד מלכותך תר״ס, לקו״ת ויקרא לח.בי, אמונה ומדע פ״ב, וראה לקו״ש ח״ו ע׳ 113, תניא פ״ג פי״ב,תדא ג.ד׳,לקו״ת במדבר ה ע״ב, לקו״ש ז' 36, יט׳ 505, כד׳ 613, )

אדם (יהודי)

אעפ״י שבכללות – שם ״אדם״ מכוון לכל המין האנושי, מכל מקום עיקר שם אדם שייך במיוחד רק לאיש ישראל החי ופועל בעולם הזה.

כמאמר חז״ל עה״פ: ״ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם״ (יחזקאל לד) – אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם (יבמות ס׳׳א).

וזאת להיותו כלול מהעליונים ביותר – אדם מלשון אדמה לעליון (של׳׳ה תושב״כ וישב,ועוד), שנברא בצלם ודמות של מעלה, ומהתחתונים ביותר – אדם שנברא מן האדמה, ובלשון הכתוב: ״האדמה אשר לקח משם״ (בראשית ג.כג׳).

והיינו שהקב׳׳ה קורא ומייחד שמו ית׳ על כל מרכיבי האדם מישראל, עד שגם הנפש השכלית שבישראל (אדם), היא באופן אחר ונעלה ביותר מנפש השכלית שבכללות המין האנושי – בזה שנרגש בה הפלאה רוחנית.

ולפיכך נקרא האדם גם בשם ״עולם קטן״, כדאיתא באדר״ן פל״א: כל מה שברא הקב״ה בעולם ברא באדם וכו'. ובמד״ר בראשית פ״ח ופי״ב איתא שהאדם כלול מן העליונים ומן התחתונים כו׳, שיש בו כל מה שיש בעולם.

וכמו שיש בעולם ד׳ יסודות אש רוח מים עפר כך יש גם בנפש האדם ד׳ יסודות (רוחניים). וכן כל מה שברא ה׳ בעולמו יש דוגמתו גם באדם. והסיבה לכך היא כי היות כל השתלשלות הבריאה היא בשביל האדם מישראל, לכן כל הקיים בבריאה פועל ומשפיע באדם, ויש באדם מדגם של כל החלקים והמדרגות שבעולם.

יתרון בחיר הנבראים על כל החי

ועוד והוא העיקר באדם מישראל, ובהתאם לנאמר לעיל, השם אדם הוא תואר היותר נעלה, והוא תואר השכל והחכמה, אשר בה ועל ידה יכול הוא האדם -היגע במוחו והעובד בלבבו- להגיע אל אותו היתרון – ביתרון בחיר הנבראים על כל החי והנמצא, לא רק בצבא הארץ כי אם גם בצבא השמים, כמו המלאכים המשרתים העליונים, ואף גם הנאצלים הראשונים.

והיתרון הוא בזה, אשר לאדם דוקא ניתנה אותה התעודה, ונמסרה אותה השליחות, להאיר מחשכי עולם התחתון באור תורה ומצות ולעשותו מכון לשבתו ית׳ ויתעלה. ולכן האדם נקרא בריאה התיכונה, שאין דוגמתו לא בנבראים העליונים ולא בנבראים התחתונים. ובזה גופא שהוא כלול מהתחתונים ועליונים כנ׳׳ל, דבר המאפשר לאדם שגם במוחו הגשמי ישיג עניני אלקות, – הנה בזה עצמו הוא נעלה גם מהעליונים (המלאכים וכוי), שאינם מסוגלים -אפילו- להבין כיצד אפשר להשיג אלוקות במוח גשמי.

וכל זה הוא רק בהתהוות האדם בעולם למטה, בהתלבשות הארת הנשמה בגוף, שאז יש לו שייכות לעולם ויש בו שינויים, שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך. וכשמתקן את עצמו, מתקן את כל העולם כולו. וכמ׳׳ש חז״ל עה״פ: ״גם את העולם נתן בלבם״ (קהלת ג,יא.)

שתיקון העולם תלוי בתיקון לבו של האדם (זח״א קצה ע״ב). אבל לא עצם הנשמה כפי שהיא למעלה, שהיא מופשטת ומושללת לגמרי מגדרי והגבלות הגוף והעולם.

אמנם שלימות בחינת האדם יהי׳ בזמן הגאולה השלימה ע״י מלך המשיח, כאשר קיום המצוות יהי׳ בשלמות – ״כמצות רצונך״.

ועוד זאת – בעבודתו של אדם מישראל, שלפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכמו אדם הראשון, בבריאתו היוה את כל האנושות, שלא היה עוד אדם מלבדו, כך כל אחד מישראל ־ ערך עבודתו את ה׳ שוה לערך עבודת ה׳ של כל האנושות. והיינו שבעבודתו את ה׳ גורם לשלימות בכל האנושות ובכל העולם כולו. ולעומת זה ־ אם יש חיסרון בעבודתו, הרי החיסרון מתבטא בכל העולם כולו.