בהתחברות והתאחדות הקב״ה עם כנסת ישראל, ישנם שני דרכים: א) באתערותא דלעילא. ב) באתערותא דלתתא. ולהלן ביאורם:
״אתערותא דלעילא
א) ׳׳אתערותא דלעילא״ – התעוררות והמשכת אלקות מלמעלה למטה ־ מהקב״ה אל בנ׳׳י, מצד חסדו של הקב״ה שהוא חסד חינם, ולא בסיבת וגרימת מעשי התחתונים.
דרך זו נהגה במשך עשרים ושש דורות, מאז בריאת העולם ועד מתן תורה, כל עוד בני אדם לא היו חייבים במצוות, והמשכת אלקות להחיות את הנבראים היתה בחסד חינם, שאינה תלויה במעשה המצות של הנבראים.
דבר זה נרמז בתהילים פי קל״ו שנאמר בו עשרים ושש פעמים – ׳׳כי לעולם חסדו״.
שני פנים לדרך זו, חיובי ושלילי.
הפן החיובי הוא, מאחר שההמשכה באה מלמעלה היינו מכוחו של הקב״ה, שהוא בלתי בעל גבול, לכן ההמשכה היא איו־סופית בלתי מוגבלת.
והיינו שההשפעה היא לפי המשפיע.
הפן השלילי בדרך ההתגלות הזאת,אף הוא מתחלק לשנים:
1) ההתקשרות לה׳ הבאה באתערותא דלעילא אין לה קיום לאורך זמן, היות שהאדם התחתון לא עבד בעצמו, ולא הכשיר את עצמו להיות כלי מזוכך לקבלת ההמשכה האלקית, משום כך אין לאור האלקי אחיזה באדם התחתון, וכעבור זמן קצר מסתלקת ממנו.
2) ההתקשרות לה׳ הבאה באתערוחא דלעילא, אינה מתאימה לשלימות הכונה ופנימיות הרצון האלקי.
פנימיות רצון ה׳ וכונתו במעשה הבריאה – ש׳׳נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״ ואף גם זאת – על-ידי מעשי התחתונים דוקא. ואילו ההמשכה האלקית הבאה באתערותא דלעילא, אין זה מעשיהם של התחתונים, אלא מצד פעולתו של הקב״ה. ועוד -והוא העיקר- שאין זה דירה בתחתונים, כי מאחר שאינו כלי מזוכך ומתאים לאלקות, הרי האור הנמשך עליו הוא בבחינת מקיף, ואינו שוכן בקרבו ממש. ולכן בהסתלקות האור המקיף, נשאר המקבל מנותק לגמרי.
״אתערותא דלתתא״
ב) ״אתערותא דלתתא״ – היא עבודת ה׳ מלמטה למעלה, דהיינו שהאדם התחתון עובד בכח עצמו, לטהר ולזכך את גופו ונפשו הבהמית, ולהכשיר עצמו להיות כלי מתאים להמשכה האלקית, בכדי שיוכל להתקשר ילהתאחד עם אלקות.
ואף גם זאת, להשתדל במעשיו ולמשוך על עצמו אור אלקי, בהתאם למעשיו הטובים.
וגם בזה מעלה וחיסרון.
המעלה נעוצה בעובדה שהאור האלקי מאיר בפנימיותו, להיותו כלי מזוכך ומתאים לאור האלקי, ומשוס כך:
1) הרי זה מתאים לפנימיות הכונה של מעלה, שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים – בפנימיותם.
2) ההתאחדות עם הקב״ה היא בת קיום לנצח, מכיון שההתאחדות היא אמיתית, ולא בדרך מקיף בלבד.
אולם לעומת המעלות קיים גם חיסרון, כי מאחר שהאור האלקי נמשך בגלל העבודה שמכח הנבראים בלבד, ואלו הרי מוגבלים בכוחם, ואין הם יכולים להמשיך אלקות – אלא ממדריגה שהם שייכים אליה, דהיינו משורש הנבראים באלקות, שהוא אור הממלא כל עלמין – בבחינת גבול ומדה.
אמנם לעתיד לבוא יתקיימו שתי המעלות כאחד, וכמ״ש אדמוה״ז(לקו״ת דברים כח. בי) עה״פ ושמתי כדכד שמשותין, ״כדכד״ – ״להוי כדין וכדין״.
והיינו, המשכת אור אין-סוף ב״ה הבלתי בעל גבול – לפי יכולתו האיו־סופית של הקב״ה, ואעפ״כ ימשך בפנימיות ובגילוי בנבראים, לפי שהם כלים מזוככים, ולכן ההמשכה היא באופן נצחי.
ענין זה נרמז בתורה שבכתב ומבואר בתורה שבעל-פה, במארז״ל: ״איש מזריע תחילה ־ יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר״ (ברכות ס.א׳). מאמר חז״ל זה נאמר על הפסוק: ״אשה כי תזריע וילדה זכר וגו״׳ (ויקרא יב.ב׳). והיינו, שרק כאשר ״אשה כי תזריע״ – תחילה, ״וילדה זכר״.
הסדר הזה, שאיש מזריע תחילה וכר, הוא בטבע האיש והאשה כפי שנבראו בעולם – בזמן הזה. אבל לעתיד לבא נזכה שגם כאשר איש מזריע תחילה ־ יולדת זכר. וכמ״ש ביחס לעתיד לבוא: ״ולציון יאמר איש ואיש יולד בה״(תהילים פז.ה׳), שגם כשאיש מזריע – יולדת איש – זכר. וזאת משום גילוי עצמות אור א״ס ב״ה שיתגלה לעתיד, ותוסרנה כל המגבלות – החסרונות – של הטבע, וגם המיגבלה הנ״ל.
הסדר הגשמי בזה מהוה דוגמא ומשל לסדר בעבודת ה׳.
איש ואשה – הכונה בזה לקב״ה וכנסת ישראל(ע״ע).
הקב׳יה נקרא ״איש״, כי הוא מקור השפע אל כנסת ישראל.
וכנסת ישראל נקראת ״אשה״, כי היא המקבלת את השפע מה׳.
והיחס בין האיש והאשה הוא משל המשתלשל מהיחס שבין הקב׳׳ה ועם ישראל.
והיינו, כל אדם מישראל בעבודתו את ה׳
״איש מזריע תחילה״ ־ כאשר עבודת ה׳ היא ע״י התעוררות הבאה מהקב״ה – מלמעלה, מבלי שהאדם למטה עבד והכין עצמו לכך ־ ״יולדת נקבה״, היינו, עבודת ה׳ שאינה ברת קיימא, וכמאמר; ״נשים דעתן קלות״.
ואעפ״י שהאור המתגלה מלמעלה – מכח הא״ס ב״ה הוא אור עליון שלמעלה מגדר הנבראים, אבל בכ״ז אינו יכול להתלבש בנבראים – שאינם כלים לאור, לכן אין קיום להתעוררות ועבודת ה׳ זו.
אולם ״אשה מזרעת תחילה יולדת זכר״, שאם ההתעוררות באה מצד האדם – מלמטה למעלה, והאדם מזדכך ונעשה כלי המסוגל לקבל את האור האלקי – ״יולדת זכר״, היינו עבודה המתקיימת תמיד, כי האור נקלט בפנימיותו. ואעפ״י שהאור האלקי הנמשך בכח האדם -המוגבל בכוחו- הוא אור אלקי מצומצם, אבל מעלה יש בזה – שנקלט ומאיר בפנימיות האדם.
ולעתיד לבא, כשיתגלה עצמותו ית׳, שהוא כל-יכול ו״נמנע הנמנעות״, נזכה ל״איש ואיש יולד בה״ – שתי המעלות כאחד, גם גילוי אור אין-סוף וגם בפנימיות האדם.
ויש לקשר ענין זה עם מצות ספירת העומר הקשורה עם כל יום ויום מימי חודש אייר.
כי הכונה והמשמעות הרוחנית של מצות ספירת העומר, היא הבירור והתיקון של שבעת המדות שבנפש הבהמית, וזה עיקר העבודה בזמן הזה – זמן הגלות. תוכנה של עבודה זו, שבנוסף להמשכה האלקית הנמשכת ע״י קיום מצות הספירה, וכמו שאומרים בתפילה: ״ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה״, הנה, עוד זאת נמשכת ההשפעה בפנימיות העולמות, וכמו שאומרים שם בהמשך: ״ועל-ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות״, וגם פועל בפנימיות נפש האדם, וכהמשך התפילה שם: ״ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה״.
וכנ״ל שזה עיקר תפקיד עם ישראל בהיותו בגולה, ונרמז במלה ׳׳גאול ה׳׳, שהיא החדרת ה״א״ הרומז על ״אלופו של עולם״ – בפנימיות ה״גולה׳׳, בעבודתינו מלמטה למעלה, ע״י אדוננו מורנו ורבינו משיח צדקנו שליט״א לעולם ועד.
מקורות: (אגה״ק ד. ה. ו. יב. יז. כא. לב. קר׳א ז, תו־א דל״ז ע״ג, לקו־׳ת ח״ב אדם כי יקריב, ח׳׳ד ושמתי כדכד הב׳, לקו״ש ח׳׳א 232,231. חט״ו 77-78 התועדויות תנש־א ח־ג 177)
(פנימיות 30 – מתוך ספר ״ערכים בחסידות״ עם הרב ישבעם סגל)