מצות ד׳ מינים היא מצוה שנצטוינו בתורה, וכמ״ש: ״ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״ (ויקרא כג,מ). ככל המצוות הנה, מלבד חיוב קיומה במעשה גשמי, יש בה גם היבט רוחני ואף חובת עבודה רוחנית נפשית, המקבילה בכל לקיום המצוות בגשמיות.
׳׳יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו״
כאמור לעיל, המצוות המעשיות מלבד היותן רצון ה׳. שהוא אור אין-סוף ב״ה, שעלה ברצונו שיעשה האדם את הדבר הגשמי לדבר מצוה – דידה בתחתונים, הנה עוד זאת יש בכל מצוה תוכן רוחני מיוחד, המחייב גם עבודה רוחנית בנפש. כגון אתרוג ומיניו שהוא מהצומח הגשמי, הנה מלבד זאת שכאשר אדם אוגדן ונוטלן כמצות ה׳, מעלה את הניצוץ אוא״ס שבו לשרשו ומקורו, ועי״ז נמשך ומאיר אוא״ס ב״ה למטה.
הנה מלבד זאת, נפעל ענין רוחני ־ מיוחד למצוה זו, כדלהלן: ארבעת המינים רומזים לאחדות עם ישראל. על אף שמחולקים לארבעה סוגים. וכמבואר במדרש: – ״פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך ישראל יש בהם ־ שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם ־ שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמר הקב״ה "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו".
״טעם״ ־ ענינו לימוד התורה, לפי שהלימוד צריך להיות בהבנה והשגה בטעם ודעת, וזה גם נותן לאדם טעם טוב ועונג נפשי. ״ריח׳׳ – ענינו מעשים טובים, לפי שקיום המצוות צריך להעשות בעיקר מתוך קבלת עול מלכות שמים, בלי טעם ודעת, אלא רק כי כך עלה ברצון ה׳, וזו סיבה רוחנית שאין לה טעם שכלי.
ולפי זה יש בעם ישראל ארבעה סוגים: ישראל כאתרוג: – תלמידי חכמים שלומדים תורה וגם עוסקים במצוות, נמשלים לאתרוג שיש בו טעם וגם ריח. ואלו בני העם מהסוג המעולה אלא שדוקא אלו המעולים שבישראל, בגלל מעלתם ־ זקוקים ונדרשים ביתר שאת – לענוה וביטול, וזה רמוז בשם ״אתרג״ ראשי תיבות: ״אל תבואני רגל גאוה״.
ישראל כלולב: – תלמידי חכמים שמקדישים עצמם ללימוד תורה בלבד. ואעפ״י שבודאי גם מקיימים את מצוות התורה, כי מי שאינו מקיים מצוות כלל ח״ו – נקרא רשע, שעליו נאמר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי״, "וכל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו", אלא שעיסוקם במצוות ומעשים טובים היא במדה מצומצמת – רק כפי שחייבתם תורה, וכדי לצאת ידי חובה. הנה אלו נמשלים ללולב שיש בו טעם (תמר) ואין בו ריח. גם תלמידי חכמים אלו שעיקר עיסוקם בלימוד התורה שעפ״י טעם ודעת. הנה מצד גודל מעלתם, עלולים לפתח בקרבם מדה מסויימת של גסות הרוח, ולכן צריכים זהירות משנה, ולהיות בביטל וענוה, בחוסר שביעות רצון מעצמם, מתוך ידיעה שכל השגתם בתורה אינה אלא כטיפה מן הים, וכדי לעמוד על אמיתיות דעת תורה וידיעת דבר ה׳ – זו הלכה, צריכה להיות השתדלות והעמקה נוספת בתורה וצפונותיה, ומתוך ביטול וענוה אמיתית, שאז יזכה לכוון לדעת ההלכה, ותהי׳ הלכה כמותו. ויתר על כן, אמיתיות התורה היא לגמרי למעלה מהשכל – ״נעלמה מעיני כל חי״. והעוסק בתורה כראוי בא לידי ביטול שלמעלה מטעם ושכל.
הביטול שלמעלה מהשכל – בלימוד התורה שעפ״י השכל, נרמז בכך שהמצוה ליטול את הלולב ענפי התמר, שאף שייכים לעץ התמר שיש בו טעם, ולא עוד אלא שאף מגינים עליו, אבל בהם עצמם אין טעם.
ישראל כהדס: ־ ״מארי עובדין טבאן״ אלו בעלי עסקים אשר רחיים על צוארם ואינם יכולים לעסוק בתורה יומם ולילה, אלא רק ״פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית״ – כפי שחייבתם תורה, אבל מצטיינים במעשים טובים בקבלת עול מלכות שמיים, והם הנמשלים להדס שיש בו ריח אבל אין בו טעם.
ישראל כערבות: – ״ערבי נחל״ אלו הפשוטים שבעם שמעלתם היחידה היא שהם בריותיו של הקב״ה, שאין בהם תורה ולא מעשים טובים.
ובזה מתקיימת המצוה, כאשר כל ארבעת המינים שבישראל מתאחדים יחד, להיות לאחדים כאחד – על אף היותם שונים ומחולקים ביניהם. האפשרות לאחד גורמים שונים בעלי הפכיות אלו מאלו, היא רק ע״י הביטול העצמי והיציאה מההגדרה וההגבלה שנתונים בהם. נמצא שהתוכן הרוחני בחג הסוכות כאשר ישראל מקיימים מצות לולב, הוא – שעומדים בביטול וענוה, ויוצאים מגדרם והגבלתם, הרי בזה עומדים באחדות ובאהבת ישראל כפי הכוונה העליונה.
ביטול וענוה-מאפשרים האהבה
סוגים באחדות והזיקה שביניהם:
שתי מדריגות אפשריות באחדות ישראל: א. האחדות שבראש השנה ויוהכ״פ, הנובעת מצד גילוי פנימיות הנשמה המתגלית בראש השנה ויוהכ״פ. וכמו שאומרים אז בתפילה: ״לך אמר לבי בקשו פני״, ופנימיות הנשמה היא חלק אלקה ממעל ממש. ולהיות שה׳ אחד – הרי כולם שוים ללא הבדל. וכל ישראל מציאות אחת ממש. אבל לאחר ר"ה בהעדר גילוי פנימיות הנשמה, אין גורם מאחד.
ב. האחדות שבחג הסוכות היא, שעל אף ההבדלים הקיימים בעם ישראל כתוצאה מההגדרות המגדירות כל אחד מארבעת הסוגים. מכל מקום האחדות היא כה גדולה – עד שכל אחד בענינו הפרטי – שבזה הוא שונה מחברו – משלים את זולתו ומסייע לחברו. וזאת הסיבה שהלולב נברא גדול משאר המינים, ועד שברכת המצוה מתיחדת עליו – ״על נטילת לולב״, משום שענין האחדות קשור ושייך ללימוד התורה (לולב) יותר מאשר לקיים המצוות (הדס), ואפילו יותר מה"אתרוג" שבחלקו נתון לקיום המצוות. כמבוא בזוהר שהמצוות הן בגדר ״אברין דמלכא״ שאינם מאוחדים כל כך כמו התורה, שעליה נאמר: אורייתא וקוב״ה כולא חד".
האחדות הפנימית הבאה מעצם פנימיות הנשמה בראש השנה, היא סיבה לאחדות ישראל גם בחיצוניותם בחג הסוכות, שכל אחד מוגדר בענינו ושונה מחברו. ואילו האחדות והאהבה בחיצוניותם של ישראל – גם בדברים חיצוניים ואפילו גשמיים ־ מסייעים לגלות את האחדות הפנימית שמצד עצם הנשמה.
גם דבר זה למדים ממצות ד׳ המינים. הסיבה שדוקא ארבעת המינים הללו נבחרו לבטא את ענין האחדות בישראל, היא היותם רומזים על ענין האחדות כל אחד בפני עצמו.
לולב ־ הוא כפות, שכל העלים דבוקים ואחוזים זה בזה. כאילו הם אחד, שהגם שבעצם הנם נפרדים זה מזה עם כל זה הם כפותים זל"ז. ועוד – שכל עלה כפול לשנים, שגם זה מראה על האחדות של הרבים, וגם מראה על השלימות. הדס – צריכים להיות ״תלתא בחד קינא", שהם הדסים משולשים, שכל שלשה עלים יוצאים מקרן אחד, דבר המורה על האחדות. רמז נוסף בענין "תלתא בחד קינא" שהוא ג׳ בחינות היה הוה ויהיה כאחד בשם הוי׳ – מלך מלך ימלוך. ועוד אמרז״ל שהדס הוא יעקב, לפי שיעקב חיבר בחינת אברהם ויצחק, כמו שספירת התפארת מחברת את ספירות חסד וגבורה. וכמ״ש: ״אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״ – שחיבר וכלל ב׳ המדות יחד, מדת החסד (אברהם) והגבורה (יצחק). ערבה – נקראת בגמרא בשם ״אחוינא״ על שם שגדלים באחוה אגודות אגודות, שכל זה רומז על ענין יחודם באחוה היפך הפירוד. אתרוג ־ "פרי עץ הדר" שדר באילנו משנה לשנה וסובל את כל שנויי האוירים מד׳ תקופות השנה – מאחד אותם בתוכו וגדל מהם, ובזה הוא מבטא את ענין האחדות.
ומשום כך נבחרו הללו להיות מרכיבי המצוה של איגוד ואחדות ד׳ המינים, שתוכנה הוא – אחדות ישראל. הוי אומר; שהאחדות הפנימית הפרטית שבכל אחד מהמינים הללו היא הסיבה לאחדות הנוצרת בארבעת המינים ע״י קיום המצוה. (לקו״ש ח״ד 1159, 1141, וככה תרל״ז פ׳ פז)
(פנימיות 24 – עם הרב ישבעם סגל)