מצות ״ואהבת לרעך כמוך" כפי שנצטווינו בתורה – אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. הנושא ידון בארבעה פרקים: מהותה של המצוה. דרגותיה. ערכה. השלכותיה.
מהותה
מצות אהבת ישראל, והיא המצוה לאהוב כל אדם מישראל שנאמר: ואהבת לרעך כמוך. השורש והיסוד לקיום מצות אהבת ישראל טבוע עמוק עמוק בנשמת האדם, ואילו השלכותיו מתבטאות גם בדברים החיצוניים הגשמיים הפעוטים ביותר.
היסוד המאפשר קיום מצוה זו הוא הביטול והענוה בתכלית. היות כי האחדות הוא היפך הריבוי, ולכן כל עוד אדם רואה וחש עצמו כמציאות וישות עצמית, המוגדרת ומחולקת ממציאות זולתו, הרי זה היפך האחדות -אהבת ישראל- ויסוד המחלוקת.
רק הענוה וביטול ה״אני״ ־ מאפשר התמזגות והתאחדות למציאות אחת עם הזולת.
דרגותיה
שלש בחינות הן באהבת ואחדות ישראל,שמשמעותה מתבטאת בשלוש הגדרות.
א. אחדות הנגרמת ע׳׳י גורם חיצוני, וגם פועלת רק במישור החיצוני שבאדם.
ב. אחדות פנימית שנוצרת על רקע ההתאמה הפנימית וההשתלבות שבין איש לרעהו, להיות הנפשות נובעות משרש אחד.
ג. אחדות עצמית שכל ישראל יוצאים לגמרי מגדרם והגבלתם המחלקם ומפלגם, מתבטלים, מתמזגים ומתאחדים לעצם אחד. וכמו גוף אדם אחד, שמלבד היותו הרכב של תרי״ג אברים הפועלים בשיתוף וקאורדונציה מלאה, הנה עוד זאת איחודם יוצר מציאות דבר אחד שלם – אדם.
משמעות אחדות ישראל עפ״י ההגדרה הא', היינו שאעפ״י שהעם מורכב מריבוי יחידים, שכל אחד הוא עולם בפני עצמו, וכמארז׳׳ל: "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה״ (במד׳ר, כ״א ב.) ואפילו אם לא היה שום קשר אישי או התאמה כל שהיא בין איש לרעהו, מכל מקום להיות שכולם משותפים לענין אחד – לקיום תורת ישראל ומצוותי', ותורה אחת לכולנו, הרי התורה היא הגורם המאגד ומאחד את כל ישראל כאחד. וכמ״ש: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. והיות שהמטרה היא "לעשות רצונך" – תהוה האגודה בת קיום.
אמנם כל אינטרס – המשותף לציבור אנשים מהוה גורם מאחד את היחידים ליחידה אחת בעלת תוקף ועוצמה, כמו אגודה, מפלגה, שבט או עם. ואפילו אינטרס שהוא שלילי במהותו, וכמ״ש: ״חבור עצבים אפרים הנח לו״. אלא שמובן מאליו, שככל שהמטרה מהותית יותר ונעלה – שאנשים מוכנים להקריב ולבטל עצמם למענה ובכנות, הרי היא מאחדת יותר את הציבור.
ולכן אם האינטרס – חומרי, אפילו הם דברים המותרים, הרי הם בנויים על ישותו ואנכיותו של האדם, ולא יתכן שישמש סיבה מספקת ובסיס לאחדות אמיתית ומוחלטת, המחייבת נכונות להקרבה. וכנ״ל שיסוד האחדות הוא ביטול האנוכיות, והנכונות להתמזג עם הזולת.
לפיכך רק התורה ומצוותיה – המטרה הנעלית ביותר בבריאה כולה, בשמים ובארץ, שלמענה מוכנים אנשים לצאת מגדרם לגמרי מכל וכל ולוותר על נוחיותם ואנוכיותם – בביטול היש, ואף להתמסר אלי׳ בכל לב ונפש ומאד, הריהי הגורם המאחד באמת בעולם כולו.
וכמו שפירש רש״י עה״פ "עמים הר יקראו" (דברים לג, יט׳) שתגרי עכו׳׳ם ״רואים כל ישראל עובדים לאלוקה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעכו״ם – אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה – ומתגיירין שם, שנאמר: שם יזבחו זבחי צדק״.
משמעות אחדות ישראל עפ״י ההגדרה הב׳ היא שבנוסף לחיים המשותפים במסגרת התורה והמצוות, קיים גם קשר אישי פנימי, אהבה בין איש לרעהו, הבא לידי ביטוי בכך שגם תכונותיהם השונות של כל יחיד -על אף היותם שונים ומחולקים זה מזה- באים לידי התאמה, שמסיעין זה לזה.
שהרי כל אחד מוגבל בענינו, וחסר בו את מה שיש בחברו, ולכן כל אחד צריך לזולתו, וכל אחד משלים את חברו ומסייע לו, ואיש את רעהו יעזורו, וכך נוצרת הרמוניה ואחדות על אף חוסר האחידות, ובהתאחדותם בונים חברה בריאה ומתוקנת – עם ישראל חי, אשר מתפקד כיאות לרצון ה׳.
וכפי שהדבר מתבטא ב״ארבעת המינים" שהתוכן הרוחני של מצוה זו היא, כאשר כל ארבעת המינים שבישראל מתאחדים יחד, להיות לאחדים כאחד – על אף היותם שונים ומחולקים ביניהם.
האפשרות לאחד גורמים שונים בעלי תכונות הפכיות אלו מאלו, היא רק ע״י הביטול העצמי והיציאה מההגדרה וההגבלה שנתונים בהם. כי עיקר ענין האחדות וחשיבותה היא, שעל אף ההבדלים הקיימים בעם ישראל, כתוצאה מההגדרות המגדירות כל אחד מארבעת הסוגים שבעם ישראל, באים לידי הרמוניה ושיתוף, ואדרבה האחדות היא כה גדולה – שכל אחד בענינו הפרטי -שבזה הוא שונה מחברו- משלים את זולתו ומסייע לחברו).
משמעות אחדות ישראל עפ״י ההגדרה הג׳ היא, איחודם של כל בני ישראל באופן מוחלט – כמציאות עצם אחד מבלי שימצא בהם ראש או סוף, גדול או קטן וכו׳.
להיות שכל נשמות ישראל מושרשים בעצמותו ית׳, ולכן עצמותה של כל נשמה היא חלק אלקה ממעל ממש, שמהותה – היא מהות עצמותו יתברך, וכמאמר: התופש בחלק מן העצם כתופש בכולו, לכן כולן מתאימות ואב אחד לכולנה. ומשום כך נקראו כל ישראל אחים ממש – מצד שורש נפשם בה׳ אחד.
נמצא שהמקיים מצות אהבת ישראל רק עפ״י ההגדרה הא׳ – הריהו מוגבל לאהוב רק מי שהוא רעו בתורה ומצוות, וזה מתאים אמנם – עפ׳׳י שורת הדין.
אולם אהבה זו אינה מושלמת, והיא הנקראת אהבה התלוי׳ בדבר, והיינו שעיקר אהבתו היא לתורה שבחברו ולמעשיו הטובים, ואילו את חברו הוא אוהב רק אגב אהבתו את התורה שבו והמצוות שמקיים. ואם תתבטל ח׳׳ו תורתו וכו׳ – תתבטל גם אהבתו את חברו.
אבל האוהב ישראל מצד נשמתו – לפנים משורת הדין, הריהו אוהב כל ישראל, בין קטן ובין גדול, בין צדיק ובין רשע – כי כולם בנים למקום, והיא אהבה טהורה שאינה תלוי׳ בדבר.
גם באהבת ישראל שמצד הנשמה מצינו שלוש דרגות זו למעלה מזו: מורנו הבעש׳׳ט חידש שאהבת ישראל צריכה להיות לאנשים פשוטים בעלי מעשים טובים הנובעים מתמימות האמונה, יותר מאשר לתלמידי חכמים – שאפשר להנות ולהתענג מחכמתם.
ובכך מודגש שהאהבה לזולת אינה מתוך מניעים אנוכיים והרצון להנות מהזולת, היינו, מתורתו, חכמתו וכו׳, אלא אהבה כנה לכל יהודי באשר הוא יהודי, שיהדותו באה לידי ביטוי באמונתו התמימה ובמעשיו הטובים בלבד. הרב המגיד חידש שאהבת ישראל צריכה להיות גם כלפי רשע גמור כמו לצדיק גמור. והיינו, לא רק כלפי אנשים פשוטי עם שאין בהם תורה, אלא גם כלפי רשעים – שאין בהם כלל מצוות ומעשים טובים. ואהבתו אותם היא רק מצד עצם היותם יהודים, אפילו אם אין הדבר בא לידי ביטוי כלל. ובכך העלה והעמיק את מצות אהבת ישראל למדריגה נעלית יותר.
אדמו׳׳ר הזקן חידש במצות אהבת ישראל את מימד איכות האהבה, בהדגישו שהאהבה צריכה להיות כאהבת אחים ממש, משום ששורש כל הנפשות בה׳ אחד, שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן כל הנשמות מאוחדות ממש בשרשן, רק שהגופים מחולקים. וזה שנצטוינו ואהבת לרעך כמוך, כי כל ישראל הם מציאות אחת, כמו גוף אחד המתחלק לאברים רבים. ואהבת האדם היהודי את זולתו היא כאהבתו את עצמו. (פנימיות 22 – עם הרב ישבעם סגל)
מאמר ב'
באהבת ישראל שמצד הנשמה מצינו שלוש דרגות זו למעלה מזו: מורנו הבעש׳׳ט חידש שאהבת ישראל צריכה להיות לאנשים פשוטים בעלי מעשים טובים הנובעים מתמימות האמונה, יותר מאשר לתלמידי חכמים – שאפשר להנות ולהתענג מחכמתם.
ובכך מודגש שהאהבה לזולת אינה מתוך מניעים אנוכיים והרצון להנות מהזולת, היינו, מתורתו, חכמתו וכו׳, אלא אהבה כנה לכל יהודי באשר הוא יהודי, שיהדותו באה לידי ביטוי באמונתו התמימה ובמעשיו הטובים בלבד. הרב המגיד חידש שאהבת ישראל צריכה להיות גם כלפי רשע גמור כמו לצדיק גמור. והיינו, לא רק כלפי אנשים פשוטי עם שאין בהם תורה, אלא גם כלפי רשעים – שאין בהם כלל מצוות ומעשים טובים. ואהבתו אותם היא רק מצד עצם היותם יהודים, אפילו אם אין הדבר בא לידי ביטוי כלל. ובכך העלה והעמיק את מצות אהבת ישראל למדריגה נעלית יותר.
אדמו׳׳ר הזקן חידש במצות אהבת ישראל את מימד איכות האהבה, בהדגישו שהאהבה צריכה להיות כאהבת אחים ממש, משום ששורש כל הנפשות בה׳ אחד, שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן כל הנשמות מאוחדות ממש בשרשן, רק שהגופים מחולקים. וזה שנצטוינו ואהבת לרעך כמוך, כי כל ישראל הם מציאות אחת, כמו גוף אחד המתחלק לאברים רבים. ואהבת האדם היהודי את זולתו היא כאהבתו את עצמו.
הדבר בא לידי ביטוי בכך שלא זו בלבד שיאהב את חברו – גם את הרשע כמו את הצדיק, אלא עוד זאת שלא יראה כלל את עונותיו וחסרונותיו של חברו – מצד גודל אהבתו אותו.
כשם שאין אדם רואה חוב לעצמו, ועל כל פשעים (של עצמו) תכסה אהבה שאוהב את עצמו, ואפילו יודע בנפשו שפשע, מכל מקום אין זה תופס מקום אצלו כלל להתפעל מזה, וכאילו אינו רואה את פשעיו כלל, מפני האהבה הגדולה אשר אוהב את עצמו מאד.
כך צריכה להיות האהבה לזולת.
וכשם שאין אדם זקוק לסיבה או טעם כלשהו לאהבתו את עצמו, כך אינו זקוק לטעם שכלי לאהבתו את חברו. כי היא אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת.
מכל מקום, הדרך אל אהבה זו כרוכה בהתבוננות בשני ענינים, שהם שני אופני הסבר למצות אהבת ישראל כנ״ל;
א) אהבת ישראל נובעת מאהבת ה׳. מכיון שאהבת ה׳ אצל כל יהודי היא
אהבה עצמית, להיותו חלק אלקה ממעל ־ בנים אתם לה׳ אלקיכם, ממילא אוהב גם את כל אחד מישראל, שאוהב את מי שהאהוב אוהב. וכן גם להיפך, ש״ואהבת לרעך כמוך הוא כלי לואהבת את ה׳ אלקיר.
ב) עפ״י מה שנתבאר לעיל, שכל נשמות ישראל הם עצם אחד המתחלק לגופים רבים, ולכן אהבתו לכל אחד מישראל היא אהבת עצמו ־ ואהבת לרעך כמוך.
ערכה
עפ׳׳י מאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו: ״זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא׳׳, כי יסוד ושורש כל התורה הוא בשנים:
א) להגביה ולהעלות הנפש על הגוף, ולצאת מכל הגבלה בין גשמית ובין רוחנית, ע׳׳י ענוה וביטול בתכלית לאין-סוף ב״ה. וזה נעשה ע׳׳י אהבת ישראל שענינה ביטול ה׳׳אני״ כנ״ל.
ב) להמשיך ולגלות אור א״ס ב״ה ב״כנסת ישראל׳׳, ועי׳׳ז – המשכת אור א״ס ב״ה בכל הבריאה כולה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ.
וגם זה נעשה ע״י קיום מצות אהבת ישראל, והתאחדות כל ישראל להיות לאחדים כאחד, שרק אז הם כלים להתגלות הוי׳ אחד בתוכם, למהוי אחד באחד.
וכן עפ״י הנאמר בתפילה: ברכנו אבינו כולנו כאחד (דוקא) באור פניך ־ פנימיות אור א״ס ב״ה, ובאמצעותם – בכל העולם כולו. גם עפ״י מאמר רבי עקיבא: ״ואהבת לרעך כמוך ־ זה כלל גדול בתורה״.
השלכותיה
כמו כל כלל הכולל בתוכו פרטים רבים, כך גם כל המצוות שבין אדם לחברו, כמו ־ ״לא תגנוב״ ״לא תרצח״ וכדו׳, הם פרטים של מצוות אהבת ישראל, והיא הכוללת אותם.
והיות שאין בכלל אלא מה שיש בפרט, לכן כל אהבת ישראל שאינה באה לידי מימוש בפועל ממש ־ במצוות שבין אדם לחברו, אינה נקראת אהבת ישראל.
והאהבה צריכה להתבטא בענינים הנדרשים והנצרכים לאדם האהוב, ואפילו הם חסרי ערך ומותרות ממש, אבל אם הם נדרשים לו, צריך לעזור לו ברמה שלו. וכמו האב המשתדל לספק לבנו הקטן גם את צעצועיו אעפ״י שבעיני האב הם נחשבים לזוטות – חסרי ערך.
יתר על כן, האהבה והחסדים הגשמיים יש בהם חשיבות גדולה יותר. והיינו, שמלבד חשיבותן ככל המצוות שבין אדם לחברו, הנה החסד שעושים עם הזולת בגשמיות, הריהו מושרש בעומק פנימיות רצונו ית׳ באופן מיוחד.
וכמו שנמצא ברשימה המפורסמת ״נפש השפלה״, שכתב אדמוה״ז כמה דקות לפני הסתלקותו וז״ל:
נפש השפלה באמת לאמתו בשרשה עבודתה היא תורה גשמית בין לה ובין (להבין) לאחרים ובין גמילות חסדים גשמיים על־ידי קירוב הדעת ועצות מרחוק בכל עניני בני ביתו אף כי רובם ככולם הם דברי שקר אי אפשר בענין אחר שיעשו חסד של אמת וכו׳ וכו׳
(נדפס בלקו״ד ח״ד תקצ״ז ע״א)
והכונה בזה, שהיות ש"כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", ולא עוד, אלא שרק הוא ית׳ בכוחו ויכולתו לברוא יש – מאין ואפס שקדם לו, שהתהוות הגשמיות היא מעצמותו ית׳, ולכן הגשמיות ומעשי התחתונים נוגע לפנימיות רצונו ית׳.
ומשום כך גם עניני ״בני ביתו״ של אדם מישראל, שהם ענינים גשמיים שבעולם הזה, הנראים כ"דברי שקר" שאינם שייכים ל״אמת ה׳״ מכל מקום קשורים ומושרשים הם ב״אמיתת המצאו״.
ומכאן המסקנה לענין ״אהבת ישראל״ ו״גמילות חסדים״ – הפועל־יוצא של האהבה, שצריכים לבוא לידי ביטוי בגשמיות ממש, ולא להיות מוגבלים רק לענינים רוחניים בלבד.
(תניא לב. דרמ״צ מצות אהבת ישראל, לקו״ש ח״ב 435,299, ח״ד 1141, חט״ז 41, קונטרס אהבת ישראל)
(פנימיות 23)