"גוט יום טוב! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!" – כך מברכים ומאחלים זה לזה חסידים בקשר לחג הגאולה י״ט כסלו, יום בו יצא רבינו הזקן ממאסרו בפטרבורג, והתחיל ״סדר חדש״ בהתפשטות והפצת תורת החסידות חוצה.
אין זו ״המצאה״ של חסידים. הדברים מיוסדים על מכתבו של כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נשמתו עדן, במכתבו הידוע בקשר לי״ט כסלו, כי הוא ״ראש השנה לחסידות״, ובו מאחל הרבי כתיבה וחתימה טובה בלימוד החסידות ובהליכה בדרכי החסידות.
אבל באמת, האם כשאנו מנסים קצת להבין זאת לפי קט שכלנו, האם אין הדברים ״מוגזמים״ קצת? נכון אמנם שהרבי יצא ממאסר וניצל מסכנה, ומובן שהחסידים חוגגים זאת ומתעוררים ללימוד החסידות והליכה באורחותיה – אבל האם באמת אפשר ״להשוות״ זאת ממש ל״ראש השנה״, ועד כדי ברכה ואיחול לכתיבה וחתימה טובה? אתמהה!..
מלוך על העולם כולו בכבודך
כשחושבים קצת, מסתבר שעלינו להבין תחילה, לפחות ״על קצה המזלג״, מה ״קורה״ גם ב״ראש השנה״ הרגיל. ראש השנה אינו רק ״יום הדין״ בו הקב״ה יושב לשפוט את העולם, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. זה הרבה הרבה יותר מכך. בראש השנה מתחדשת החיות האלוקית ה״יורדת״ להחיות את העולם, ומאיר ״אור חדש שלא היה כמוהו מעולם״. אנו מבקשים מהקב״ה ״מלוך על העולם כולו בכבודך״, והקב״ה אכן מקבל את בקשתנו, ומחדש את מלכותו עלינו ועל כל העולם, באופן נעלה הרבה יותר ממה שהיה בעבר.
גם בי״ט כסלו תקנ״ט קרה כדבר הזה: המאסר של רבינו הזקן לא היה רק ״התגברות הסטרא אחרא״ – שכן ל״סטרא אחרא״ אין בכלל ״מציאות״ אמיתית, שהרי האמת המוחלטת היא ש״אין עוד מלבדו״, ובוודאי ובוודאי שאין שום מציאות היכולה לפעול חס ושלום בניגוד לרצון ה׳! כל ההעלמות וההסתרים אינם אלא חלק מ״התוכנית הכללית״ של הקב״ה, ורצון ה׳ הוא שלפעמים תהיה דווקא ירידה גדולה ועצומה, כדי להגיע דווקא מתוך הירידה לעליה הכי נפלאה.
הרבה הקרבה..
כל גילוי אלוקי מופלא שהיה בעולם, היה כרוך בהרבה הקרבה, הרבה יסורים והרבה מסירות נפש, וככל שהגילוי הוא נעלה ונפלא יותר, כך יש צורך ביותר ויותר מסירות נפש: כדי להגיע למתן תורה היה צורך לעבור את ״כור הברזל״ במצרים. כדי לבוא לגאולה האמיתית והשלימה היה צריך לעבור את אלפי שנות הגלות המרה ורוויית היסורים.. ודוגמאות למכביר לכך שיש בכל התקופות בעם ישראל, לא כאן המקום להיכנס להסבר העניין, מדוע צריך להיות כך, אבל בכל אופן רואים אנו שכך הוא העניין.
מאסרו של רבנו הזקן לא היה אלא ״השתקפות״ של ה״דיון״ בבית דין של מעלה – אם אכן אפשר וצריך כבר ״להכניס לתוך העולם״ את האור האלוקי המופלא של תורת החסידות, אם העולם הינו כבר ״כלי״ לזה, ואם העובדה שלוקחים את ״האבן היקרה שבכתר המלך״, ״מפוררים״ אותה ו״שופכים״ בראש כל חוצות, שכל מי שרק רוצה יוכל לטעום מעץ החיים, האם ״בזבוז״ זה של ״האוצרות הכי יקרים וכמוסים״ אינו לשווא, ח״ו.
רבנו הזקן מסר את נפשו בפועל ממש, וסבל ייסורי מוות רחמנא ליצלן, כדי שאותו אור אלוקי יגיע לעולם ויפעל את פעולתו. ובזכות מסירות נפשו אכן נפסקה ההלכה בי״ט כסלו, וניתנה הרשות היכולת והציווי – להפיץ את המעיינות חוצה, ו״להוריד״ לעולם את אותו אור אלוקי נפלא. השחרור מהמאסר בעולם הזה לא היה אלא ״השתקפות״ של פסק הדין ״למעלה״ שהגיע הזמן לכך.
"בימים ההם – בזמן הזה"
ו״הימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה״, בהגיע אותו אור אלוקי מופלא, שהוא ״טעימה״ מאור הגאולה ו״מתחדש״ שוב. וכאשר כבר ״פוררו״ את ה״יהלום שבכתר המלך״ עבורנו ו״שופכים״ אותו בכל מקום – הרי לכל לראש צריך פשוט ״לטעום״ ממנו – פשוט ללמוד את תורת החסידות וללכת באורחותיה, בדרך המעלה בית א־ל. אם אין אנו עושים כך, הרי ש״פירור״ ה״יהלום״ היה לשווא חס ושלום! כך חינכו אותנו להסתכל על פרשת המאסר והגאולה בי״ט כסלו, וכך גם בקשר למאורעות שונים שהיו בחיי רבותינו נשיאינו במשך כל הדורות.
וברור הדבר ופשוט, שכל מה שאירע עד עתה, החל מכ״ז באדר ראשון תשנ״ב, כאשר רבינו נשיאנו ״חוליינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו״ – אין זו רק ״פרשה״ של חולי ובריאות כפשוטם, אלא ״השתקפות״ של המאבק ״למעלה״ על התכלית הסופית של כל ״מעשינו ועבודתינו״ במשך כל זמן הגלות – על הבאת הגאולה האמיתית והשלימה למטה בגשמיות כפשוטו, כאשר הרבי מוסר את נפשו בפועל ממש, וסובל על גופו הקדוש ייסורים קשים. שכל זה – אך ורק כדי לפעול סוף סוף את התכלית הסופית של כל ״סדר ההשתלשלות״ – את הגאולה האמיתית והשלימה.
וכשם ״שבימים ההם״ היתה לחסידים הזכות הגדולה להיות שותפים פעילים בתהליך שהביא בפועל את הגאולה בי״ט כסלו, בכך שנהגו על פי תורתו והוראותיו של רבנו הזקן, ובכך ״הוכיחו״ כביכול ״למעלה״ כי הגיע הזמן ש״הענין״ כבר ״יכול להתקבל״ בעולם ואכן הוא כבר ״מתקבל״ ופועל את פעולתו – כך גם ״בזמן הזה״, אנו יכולים להיות שותפים פעילים בתהליך הבאת הגאולה בפועל ממש, כאשר אנו החסידים, ״אנ״ש״ (כלשון הרבי: ״וכל אחינו בני ישראל בכלל אנ״ש הם״!), לא נתרשם מכל מה שקורה מסביב, אלא נתכונן לביאת המשיח באמת ובפנימיות, נתחזק באמונה הפשוטה, נפיץ את בשורת הגאולה, המגיעה תיכף ומיד ממש, ללא שום ספק וספק ספיקא, ונכריז ללא הרף וללא לאות ״יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!״ – נראה אכן בפשטות ובגשמיות כיצד הדברים מתבצעים בפועל ממש ובפשטות, כאשר העולם כולו נעשה ״דירה לו יתברך בתחתונים״, והרבי מוליכנו בבריאות שלימה ואיתנה לגאולה האמיתית והשלימה.
(מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג – "פנימיות" 3 – כסלו נ"ד)