עם התקרב יום הבהיר ־ י״א בניסן, יום הולדת נשיא דורנו וחגיגת יום זה בהדגשה יתרה – נתקלים אנו מידי פעם במבקשי התואנה הקנטרניים הלועגים: מניין המקור ביהדות לחגיגת ״יום הולדת״? לשמחה מה זו עושה? האין זה מנהג גויים כמ״ש: ״יום הולדת את פרעה״? מה עניין יש ב״ערום יצאתי מבטן אמי״, טרם עסק במצוות וצבר זכויות?!.. ־ וכבר נאמר בקוהלת (ז, א): ״טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו״… ועניינים אלו ״חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו״ שלא מצינו בגדולי ישראל מקדמת דנא שחגגו ״יום הולדת״ – ו״חדש אסור מן התורה״…- מתריסים המלעיגים. ומה גם – מוסיפים המקשנים – שבחב׳׳ד מציינים בחשיבות ״יום הולדת״ של כל יהודי פשוט ולא רק של צדיקי עולם, ומה תועלת וששון ויקר יש ביום הוולדו?!
אמנם גם ״חידוש זה כלול ב״כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (לכאורה) נאמר למשה מסיני״ אלא שנתגלה ונתפרסם בדור ובעת הראויה לפרסומו. והמעיין בנידון – שלא ע״מ לקנטר – ימצא במקורות חז״ל יסודות איתנים לחשיבות יום זה:
תחילה מהפסוק שממנו מנסים להפריך ־ ״יום הולדת את פרעה״ – מה ראתה התורה לציין שכל זה היה ב״יום הולדתו״, אלא ללמדנו הא גופא שביום זה ״מזלו גובר״ – ובדיוק ״מקץ שנתיים ימים״ ביום הולדתו זכה שיגלו לו בחלומו פתרון כלכלי להצלת מלכותו מכליון רעב… [ולהעיר מרש״י על הפסוק (בראשית מ, ב) – שמביא הפסוק: ״ומולדתייך ביום הולדת אותך״ ־ דקאי על יציאת מצרים שהיא ״יום הולדת האומה״ – וכולנו חוגגים אותו בליל הסדר, למרות שאז עדיין ״לא כרת שרך וגו׳ והחתל לא החתלת״ ועיין במלבי״ם שם דהוי רמז על לכלוכם ב״מ״ט שערי טומאה! ודי למבין…].
ושוב חוגגים כולנו את ״יום הולדת של אדם הראשון״ – א, בתשרי, כיום התבוננות והתחדשות בייעודו של האדם עלי אדמות (למרות שעדיין לא הספיק ״לעבדה ולשמרה״ ־ ואף הספיק לקלקל…) אלא, שעדיין אין הוכחה מתאריך הולדת כלל אנושות או כלל האומה להולדתם של אנשים פרטיים – ועל כן עלינו להמשיך ולחקור:
והנה בירושלמי (ר״ה פ״ג ה״ח) איתא דעמלק כשפן היה, מה היה עושה? – מעמיד (למלחמה) בנ״א ביום גינוסיא שלהם – ופי׳ בקרבן העדה: ״לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום הולדתו שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו״…־ ״מה עשה משה? עירבב המזלות!״ ע״כ. הא למדת שזהו עניין אמיתי, דאל״כ לא היה צריך משה לנקוט אמצעים נגדו!..
וכמו״כ מצינו שחישב הקב״ה יום הקמת המשכן ל׳׳יום שנולד בו יצחק אבינו״ לערבב שמחת המשכן בשמחת ״יום הולדת״ [תנחומא ס״פ פקודי – וראה גירסת השמו״ר פנ״ב ״חודש שנולד בו״].
ואף במשה רבינו עצמו מצינו ציון והדגשת מעלת ״יום הולדת״ (מגילה י"ג, ב.) שפעלה ביטול גזירת המן למרות שבו ביום גם מת! (ויעיי״ש ברש״י: ״וכדאי הלידה לכפר על המיתה״! חידוש מעלת ׳׳יום הולדת״ אפילו על ״יום הילולא דצדיקייא״…) וכן משמע בגמ׳ נזיר (יד, א) במי שנדר ״אהא כמשה בז׳ אדר״ ־ ופי׳ תוס׳ שם (ד״ה אמר כמשה): ״ביום היוולדו, דהיינו בז׳ אדר שמחו שמחה גדולה״, עיי״ש. – וידוע דרשת חז״ל עה״פ ותרא אותו כי טוב, כיון שנולד ״נתמלא הבית אורה״.
ומכל הנ״ל מובן גודל מעלת היום שבו ירדה הנשמה ונתלבשה בגוף – שהוא תחילת ושורש כל פעולותיו וזכויותיו העתידיות, וכולן מושרשים ביום זה ״בכח״. ״ויום המוות (בהילולת הצדיק מתגלה שכל הזכויות באים) מיום היוולדו״.. (ולא באומות העולם, ולא רק במלכים, כדלעיל!).
והטעם שמנהג של ציון ״יום הולדת״ דכל יהודי פשוט, והפיכתו ליום התבוננות וחשבון נפש אישי – נתגלה דווקא ע״י חב״ד, ולראשונה בחגיגת ח״י אלול – יום הולדת שני המאורות הגדולים הבעש״ט ובעל התניא, יובן בהקדם התמיהה: דלכאורה ה״לידה״ היא ירידה גדולה לגבי מצבו ה״עוברי״ – שהרי גם העובר שלם בכל אבריו, וניזון ללא טירחה, שמור מכל ענייני מחלות וכדו', וגם ברוחניות ״מלמדין אותו כל התורה כולה״ – ובשעת הלידה מאבד את המעלות הללו – ועל מה השמחה?
אלא דהחידוש בלידה: א) הפיכתו לעצמאי – בניגוד ל״עובר בירך אמו״. ב) התמזגות נשמתו עם גופו – דלא כעובר ד״לאו נפש – הוא״ (רש״י סנהדרין עב, בד״ה יצא ראשו) שנפשו כחפץ המונח בכלי גופו, ובעבודה הרוחנית: ישנו אופן קיום המצוות, שהאדם והמצוות הם כשני דברים נפרדים, אמנם ״דתי״ ובהידור, אבל אישיותו כדבר בפני עצמו (כעובר) והבעש״ט חידש שצריך להיות כ״ילוד״ – שכל מציאותו תהא חדורה בחיות התורה והמצוות, ולא רק ״חיות כללי״ – כשיטת הבעש״ט אמונה ושמחה בכללות העבודה, כי אם מעלה נוספת הנרכשת ברגע הלידה: החיות המתמזגת עם גוף הילוד מפעילה גם את הכוחות הפרטיים למיניהם – שלא יהא ״מקופל ראשו בין ברכיו״ (העדר ההתבוננות בחב״ד) ״עיניים לו ולא יראה״ (אלוקות) ״אזנים לו ולא ישמע״ (הבנת גדולתו ית׳) – אלא הפעלת כל כוחות הנפש, שלא יהא ״יהודי עוברי רדום״.
הוסף על כך פרט עיקרי נוסף במעלת הילוד על העובר: העובר – עם כל מעלותיו ו״למדנותו״ ורבו ״המלאך״ וכו׳ – אין לו כל שייכות והשפעה על הסביבה ״חוצה״… ברם, יהודי שפעל בנפשו ״הולדת״ (כנ״ל 1. שחיות הנשמה ומצוותיה חודרים את כל ישותו 2. שמפעיל החב״ד שבו והאהוי״ר שבו בכל פרטיהם) – הרי הסימן הראשון ל״לידה״: ׳׳דשמע ליה לוולד דצייץ״ – הוא משמיע לסביבתו, מרגיש את סביבתו ונרגש ע״י סביבתו… וכפתגם החב״די ״חסיד עושה סביבה״.. ואם אינו עושה סביבה עליו לעשות חשבון נפש רציני על מצבו…
עתה ידעתם – למה נתגלה ונתפרסם מעלת ״יום הולדת״ ע״י אדמור״י חב״ד? – כדי להכין ״יהודים ילודים״ חיים בעצמם ומחיים סביבתם כהכנה לגילוי המשיח עליו נאמר ״בני אתה – אני היום ילידתיך״ – יום הולדתו של משיח והתגלותו בעולם, שהבראתו ורפואתו הניסית מ״חבלי משיח״ – נחשבת כ״לידתו מחדש״.
(פנימיות 7 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר)