ישראל בטח בה'
מידת הביטחון שאדם משתמש בה לעבודת ה', מבוססת על האמונה בקב״ה שהוא בורא העולם ומנהיגו ברצונו הטוב בתכלית.
שלוש אפשרויות במידות:
א. מידות אלוקיות (מהנפש האלקית).
ב. מידות טבעיות (מהנפש הטבעית הבהמית שבאדם).
ג. מידות רעות (מג׳ קליפות הטמאות לגמרי שנפש האדם עלולה להדרדר אליהן).
שלושה סוגי ״ביטחון,
מידת הבטחון הרעה, אפשרית הן במישור הלאומי והן במישור האישי.
כאשר עם ישראל בוטח באומה מאומות העולם, וכמו הבוטחים על מצרים ועל אשור, מלבד העדר התועלת בזה, בהיותם "משענת הקנה הרצוץ" (ראה מלכים ב' י"ח כ"א ישעיה ל"ו ו'), עוד זאת שנתלים ב"חסד לאומים (שהוא) חטאת" (משלי י"ד ל"ד עפ״י ב״ב י׳ ע״ב), עד שבאים לכדי כניעה ועבדות – רח״ל – לגויי הארצות, ועי״ז עובדים עבודה זרה, וכמ׳׳ש (דברים ד' כ"ח): "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן" ופרש״י שם: "משאתם עובדים לעובדיהם. כאילו אתם עובדים להם".
ובזמננו, ההשתעבדות לאומות העולם הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי והתרבותי, תוך ויתור על עצמאות וזקיפות קומה יהודית – גאון יעקב, גורם לאיבוד הצלם היהודי – עבודה זרה.
וכך גם במישור האישי, כאשר אדם אינו בוטח – בה׳ ית׳ בורא העולם ומנהיגו – לסיפוק צרכיו, אלא בגורם זר, הריהו משתעבד בנפשו לרע.
ועל זה נאמר (תהילים קמ"ו ג'): "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה", כי הבטחון והתלות ב״נדיבים״ – שהם הקליפות וסט״א, מנתקת את האדם מהאמונה בקב״ה (ראה בארוכה סידור (עם דא״ח) עה"פ אל תבטחו בנדיבים(נ"ו ד').
כנאמר (ירמי׳ י"ז ה' וראה פירוש הרד׳׳ק שם.): "כה אמר ה׳ ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה׳ יסור לבו".
והיינו אם יבטח באדם ולא בה', או ש"שם בשר זרעו" – לאמור (דברים ח' י"ז וראה פירוש רבינו בחיי שם.): "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", שידמה בעיניו שכח המזלות והכוכבים מלמעלה, שהם ע׳ שרים דנוגה, וכן חכמתו ועוצם ידו למטה, הם הגורמים להצלחתו בעולם, הרי זה עובד עבודה זרה "ומן ה׳ יסור לבו" רח״ל.
מידת הביטחון הטבעית היא תכונה שהטביע בורא הנפשות בין שאר התכונות בנפש הטבעית שבאדם, שמקליפת נוגה ונקראת בפי כל – "רגש ביטחון עצמי".
בנפש הטבעית ישנה תערובת טוב ורע, ואין הדבר תלוי אלא באדם עצמו – בשימוש שיעשה האדם בנפש זו ותכונותיה שניתנו לו, אם לטוב או להיפך ח״ו.
אך כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות (ראה ברכות נ"ח א׳), ולפיכך אף כי כל נפש נבראת עם כל מערכת הכוחות והחושים שבנפש האדם, אבל אין הכוחות והחושים מתגלים אצל כל בני האדם בשווה, ולמעשה אין שני בני אדם שווים בעולם, ולכל אדם פרופיל אישי המיוחד לו.
יש מי שמידותיו מבחינת ימין (חסד, ביטחון, שמחה וכדו׳) שהן הדומיננטיות בנפשו, ויש מי שקו השמאל (פחד, דיכאון, נחיתות, מרירות וכדו׳) הוא השולט בו.
והאדם הניחן בטבעו במידת ביטחון עצמי, הוא בעל בחירה שביכולתו לשלוט על טבע מידותיו ולחזק ולהשתמש במידת הביטחון בדרך הטובה.
מידת הביטחון בנפש האלקית מבוססת ונובעת מהאמונה המוחלטת בבורא העולם ומנהיגו, שהוא אחד ואין בלתו, ומהאמונה בצדיק יסוד עולם, ובמיוחד בדורנו זה, האמונה ברבינו משיחנו, שבהיותו ממוצע המחבר הריהו מקשר ומאחד את כל הבריאה עם מהות ועצמות א"ס ב״ה – תכלית הטוב, ובזכותו מתקיימת כל הבריאה ומתנהלת כרצונו הטוב של ה' – בטוב הנראה והנגלה.
מידת הביטחון הזו מנחה את האדם להתנהגות בוטחת בה׳ ללא מורא משום גורם בעולם, ומתוך אמונה שכל מה שקורה עמו הוא לטובה, כי כך עולה ברצונו הטוב של בורא העולם ומנהיגו, שהוא תכלית הטוב, ומשגיח על כל בריותיו בהשגחה פרטית.
ואעפ"י שלעיתים אינו רואה בעיניו ואינו מבין בשכלו את התועלת והטובה במה שקורה לו, מ"מ אין אמונתו – בחסדי ה׳ – נפגמת כלל עקב זה, ומודה לה׳ ועובד את ה׳ בשמחה וטוב לבב, וכמ״ש (ישעיה י"ב א'): "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני".
והיינו, שע׳׳י האמונה והביטחון בטוב ה׳ גם כאשר "אנפת בי", בא לידי כך ש״ישוב אפך ותנחמני", כי אין רע יורד מלמעלה, וגם מה שנראה כרע, באמת הוא טוב, אלא שהוא מעלמא דאתכסיא, שהטוב שבו מכוסה ונעלם, וע׳׳י האמונה בטוב ה', הנה, גם מה שנראה כרע, מתהפך ומתגלה כטוב ממש גם בגשמיות.
ביטחון עם עשיית כלי
והנה, אעפ׳׳י שהאדם צריך לבטוח בקב״ה בלבד – שרק הוא ית׳ יושיעו וישפיע לו כל הצטרכותו, מכל מקום – בדרך כלל – צריך האדם לעשות כלי שעל ידו יקבל את השפע הטוב מה׳ ית׳.
הצורך בעשיית כלים לקבלת השפע מברכת ה׳ ית׳ – נובע מהעובדה שכך ציוה ה׳ בתורתו, וכל התנ״ך ומדרשי רז׳׳ל מלאים מזה. ההשתדלות לעשות כלי טבעי אין בזה סתירה לענין הבטחון בה׳, כיון שכך נאמר לו מה׳ אלקיו – אשר בו בוטח, שהוא יברכו בכל אשר יעשה דוקא, ולא שישב בטל, שנאמר (דברים ט"ו, י"ח וראה ספרי שם.): "וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה".
ומאחר שעשית הכלי לברכת ה׳ אינה אלא רק בגלל שכך ציוה ה', לפיכך לא יחשיב את הכלי לדבר המועיל או מזיק מצד עצמו ולא יאמין בו, ויהיו בעיניו – הכלים שעושה לקבלת השפע – כגרזן ביד החוצב בו (על יסוד הנאמר בישעי׳ י' ט"ו') בלבד, והיינו, ככלים ביד ה׳ יתברך המשפיע באמצעותם שפע חיים לכל חי, ורק הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
הביטוי המעשי לתפיסה זו, הוא בכמה דברים:
א) כדי שהכלי יהיה ראוי לברכת ה', צריך שיהיה בתכלית ההכשרה, דהיינו שלא יהיה בו חטא ח״ו, שבמלאכה שעוסק בה, לא יהיה שקר, גניבה או כל עברה אחרת ח״ו.
ב) שלא "ישתחוה" ולא ירכין ראשו (המוחין שלו) לכלי שעושה לפרנסתו, דהיינו, שלא יהיה משוקע ומוטרד במלאכתו עד שלא ימצא ח״ו זמן לתורה ותפילה.
ג) עיקר כונתו בעשיית הכלים לפרנסתו וכו׳ תהיה לשם שמים – שהשפע שיקבל והישועה שתהיה לו ישמשו לקיום רצון ה׳ בתורה ומצוות.
ד) כאשר אין ביכולתו לעשות כלי, והרי זה גופא הוכחה אשר רחמנא פטרי׳ מזה, כי אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכן חוסר יכולתו בעשיית כלי – מוכיח שהוא פטור מזה, ואין זה מחליש הביטחון שתקוים בקשתו, שאכן תמומש בעזה״י.
הטעם לצורך בכלים
הטעם לכך שהקב״ה רוצה שהאדם יעשה כלי טבעי לברכתו, כי מפני כונה עמוקה של א״ס ב׳׳ה ניתן השפע מלמעלה בעולם העשי׳ ע״י לבוש הטבע דווקא, וכמו שאמרז׳יל (ראה בראשית א' א' ברש״י שם. וראה תניא ח״ב פ׳׳ד) שמתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין והוא בחינת הלבושים וההסתרות בדרכי הטבע, אלא שראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים והוא התגלות אלקות ע״י אותות ומופתי התורה וכן ע״י יחידים ושרידים אשר ה׳ קורא עליהם, ואחריהם צדיקי עליון.
הכוונה העמוקה בבריאת העולם היא מפני שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים (ראה תנחומא בחוקותי ג' נשא ט"ז. במדב״ר פי׳׳ג, ו' תניא רפל״ו. ובכ״מ.), ו״תחתונים״ הם הנבראים – שהאור האלקי המאיר ומחיה אותם הוא אור מצומצם ביותר ובבחינת העלם והסתר, והכוונה היא שגם בנברא תחתון זה – ישכון ויתגלה עצמות א״ס ב״ה, ע״י שבני ישראל יקיימו בו תורה ומצוות בעולם הזה.
וכמו שהקב״ה בורא את העולם בלבושי הטבע, בכדי שהאדם יעשה את העולם "דירה" לה' ית', כך צריך כל אדם מישראל – הנקרא בשם אדם (ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם״ (יחזקאל ל"ד ל"א) – אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. עפ״י ילק״ש שמות פ״ל רמז שפ"ח, יחזקאל פל״ד רמז שע"ג.) ע״ש אדמה לעליון (ספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח״ב פל״ג. של״ה ג' א' כ' ב. ועוד.), לעשות אף הוא – כלי טבעי לקבלת השפע האלקי, מתוך אמונה וידיעה ברורה שה׳ ית׳ הוא המשפיע והוא הנותן לך כח לעשות חיל, והמלאכה שעוסק בה והעשיה הטבעית – אינה אלא כלי שדרכה תעבור השפעה אל האדם, משום שכך רוצה ה' ית' – שנעשה כלי טבעי לברכתו, ובזה ישרת הכלי את רצון ה׳, והטבע הגשמי יהיה "דירה לה׳ ית'" (קונטרס ומעין מאמר כ"ה באריכות, וראה חובת הלבבות שער הבטחון פ״ג).
האדם הסומך על בטחונו בה׳ בעת שזקוק לישועה ואינו עושה כלי, אף שבידו לעשות זאת, הנה, על זה ארז״ל (שבת ל"ב א'): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס" – ואז הרי מלבד שלא יקוים בטחונו, הרי נוסף על זה גם ענוש יענש על זה, בהיותו גוזל נפשו (דרך מצותיך מצות תגלחת מצורע כשיטהר ס"ג וחוה״ל שם פ"ד), ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו (שבת שם) ומטריח על בוראו (רמב״ן שער הגמול הובא בד״ה ולא זכר שר המשקים – עזר״ת).
לפיכך צריך האדם לעשות כלים ופעולות לקבלת השפע האלקי, אבל יבטח רק בקב׳׳ה שהוא יושיעו בכל המצטרך לו.
הביטחון בעבודת התשובה
גם בעבודת התשובה זקוק האדם למידת הביטחון, אם חטא ופגם והעביר את הדרך, ומתמרמר על חטאיו, וחפץ לשוב בתשובה שלימה, הנה, "נכון לבו בטוח בה׳ כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית׳ (כרוב רחמיך מחה פשעי כבסני טהרני וכל עוונותי מחה וכו׳) בלי שום ספק וס״ס בעולם" (לשון אדמוה׳׳ז אגרה״ת י"א), ויחד עם המרירות על חטאיו – תהיה תשובתו בשמחה וטוב לבב בבטחונו בה׳ שבוודאי יסלח לו.
ואעפ׳׳י שלכאורה המרירות והשמחה – הן שתי תנועות נפש הפכיות, מכל מקום זה אפשרי, וכה׳׳ג איתא בזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (תניא פל״ד).
ביטחון ללא השתדלות
והנה, הצורך בעשיית כלי לברכת ה׳ הוא בשייכות לנשמות ישראל שמעולם התיקון, בין שהם נשמות דבי׳׳ע ובין נשמות דאצילות, ובעולם התיקון – הסדר הוא "אורות בכלים" – כדי שיוכלו להימשך ולהאיר בעולמות, לפיכך יש לנשמות אלו שייכות לעולם וזקוקים לעשיית כלים בפועל – לקבלת הברכה.
אבל ישנם צדיקים ששורש נשמתם גבוה מאד – למעלה מעולם התיקון, ושם האורות אינם מלובשים בכלים, ולכן אינם זקוקים לכלים בעולם הזה, וצריכים רק לבטוח בה', ועי״ז יושעו מכל צרותיהם, וכמו יוסף הצדיק – שעשיית כלי ע״י בקשה משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה נחשב לו לחיסרון וגם נענש על זה.
משא"כ יעקב אבינו שהיתה נשמתו מעולם התיקון – ממידת התפארת (רחמים) שבאצילות, ועניני העולם תפסו אצלו מקום, (וההתעסקות בהם היתה עלולה להפריע לו מדביקותו בה׳, שלכן עסק ברעיית צאן – בפרישות מעניני העולם החומרי), לפיכך היה צריך לעשות כלים (כמו המנחה לעשיו) לקבלת ישועת ה׳.
(פנימיות 74 תשרי ה'תשס"ו – מאת הרב ישבעם סגל)