חודש "טבת" לאור החסידות
חודש טבת – החודש העשירי לחדשי השנה, ככל חדשי השנה גם הוא בעל משמעות מיוחדת..
נציין רק, שמלבד ענינו הכללי של חודש טבת, הריהו גם קשור עם שלושה אירועים בחיי עם ישראל, הקשורים אף הם עם ענינו הכללי של חודש טבת.
ואלו הם: א. חג החנוכה, שבחלקו חל תמיד בימים הראשונים של טבת. ב. עשרה בטבת, התחלת ושרש כל ענין הגלות. ג. כ״ד טבת, יום ההילולא ושלימות עבודתו של כ״ק אדמו״ר הזקן מייסד תנועת חב״ד.
אבל תחילה לענינו הכללי של החודש.
כל חודש ואופיו, ובנידון דידן – הנה, חז״ל מגדירים את מהותו וכללות ענינו של החודש, ותורת החסידות חושפת ומגלה את הכונה הפנימית בדברי חז׳׳ל, וכדלהלן.
בתנ״ך מופיע החודש העשירי בשמו המלא רק פעם אחת: ׳׳ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש וגו׳ בחדש העשירי הוא חודש טבת״(מג״א ב' ט"ז), וארז״ל: ׳׳ירח שהגוף נהנה מן הגוף״ (מגילה י״ג ע״א), ופרש״י: ״מפני הצינה׳׳, ׳׳שהיו מתכונין מן השמים לחבבה על בעלה״.
כל מה שנברא וקיים בעולמנו הגשמי משתלשל משרשו הרוחני, ואפשר ללמוד ממנו על ענינו הרוחני, וכל אירוע בעולם וביחוד בחיי עם ישראל יש לו משמעות רוחנית הקשורה בעבודת ה'.
הצינה השוררת בעונת החורף נובעת מהתרחקות והסתתרות השמש, לעומת החום שבקיץ הנובע מ״תוקפא דשמשא״.
השמש מסמלת את גילוי שם הוי׳ – בחינת אור א"ס ב״ה, וכמ״ש: ״שמש ומגן הוי׳ א־לקים״, ובקיץ – כאשר השמש בתוקפה, קיים אור ו״חום״ הקדושה – גילוי שם הוי׳ – בעולם, ביתר שאת משאר עונות השנה (שלכן קל יותר להתחיל בעבודת ה׳ – בקיץ דוקא).
אבל בחורף כאשר השמש מתרחקת ומסתתרת, שולט בעולם שם א־לקים – מדת הדין והצמצום, שהוא מגן ומצמצם את אור שם הוי׳.
האיש והאשה בעולמנו הריהם בבחינת משל על הקב״ה וכנסת ישראל, וכמו בשיר השירים כאשר הקב״ה נקרא ״חתן״ מלשון חות דרגה (וירד ה׳ על הר סיני), וכנסת ישראל נקראת ״כלה״ מלשון כלתה נפשי לא־לקים, ו״ביום חתונתו״ – אמרז״ל: זה מתן תורה.
ובעת ה״צינה״ – כאשר ״שמש הוי״׳ אינו מאיר בעולם – העלם והסתר א־לקות, אז דוקא ״הגוף נהנה מן הגוף״ – הקב״ה נהנה מכנסת ישראל.
וההסבר הוא: כל מה שנעשה ב״עולם הגדול״ קשור בעבודת ה׳ של ה״עולם קטן״ הוא האדם.
עבודת האדם היא בשתים:
א) העבודה בגילוי אור הנשמה, ע״י לימוד תורה וכו׳. ב) העבודה בניקוי עיבוד וזיכוך הגוף עם נפשו הבהמית על מידותיה והרגליה הגסים, באופן שהגוף עצמו עם הנפש הבהמית הופכים לקדושה.
ולפיכך, עבודת הנשמה נעשית בעיקרה בקיץ, שאז ניתנה תורה לישראל ו׳׳שמש הוי׳״ בגילוי רב, אבל בחורף ובמיוחד בחודש טבת נעשית עבודת הגוף – זיכוך הגשמיות, כי אז שוררת צינה בעולם, דבר המורה על העלם והסתר א־לקות.
ולזה רמזו חז״ל באמרם: ״ירח שהגוף נהנה מן הגוף״ – עצמותו ית׳ הנקרא כאן ״גוף״, כי תוכנו כתוכן לשון ״עצמות״ (ולדוגמא, ״גופי הלכות״ במשמעות עצם ההלכות, או ״גופא דמלכא״ וכיו"ב), הנה עצמותו ית׳ נהנה מן הגוף – עבודת ה׳ בזיכוך הגוף הגשמי והחומרי, בשעת ה״צינה״ – ההסתר הא־לקי.
כי מאחר שהתהוות הגוף והגשמיות בכלל הוא מעצמותו ית׳ ולא מהארה בלבד, וכמ״ש כ״ק אדמוה״ז (אגה׳׳ק כ׳) כי ״מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש – מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה״, וכמ״ש כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע, ״דהנשמה התהוותה מהאורות, דכללות האורות הוא גילויים (בלבד), והגוף התהוותו מעצמות שמציאותו הוא מעצמותו ואין שום עילה וסיבה קודמת לו ח״ו״ (תורת שלום ע׳ קכ"ז).
לפיכך הנה, עיקר ותכלית הכונה ברצון עצמותו ית׳ הוא העולם והגוף הגשמי, כאשר הגוף עצמו הופך לקדושה, וכמאמר רז׳יל: ״נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״, ולכן ״הגוף (עצמותו ית׳) נהנה מן הגוף״ דוקא – יותר מההנאה שיש לו מהנשמה, וזה נעשה בחודש טבת.
באופן כללי ביותר הנה החלוקה בין עבודת הקיץ לעבודת החורף שייכת לחלוקה שבין עבודת ה׳ בזמן הבית לבין עבודת ה׳ בזמן הגלות. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה גילוי א־לקות בעולם, עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו', והעבודה התמקדה בהוספת אור בעולם.
אבל בזמן הגלות, כאשר ״אותותינו לא ראינו וגו״׳ והא־לקות בהעלם והסתר עד ש״החושך יכסה ארץ״, לכן עיקר העבודה צריכה להיות בבחינת ״הוי׳ יגיה חשכי״ – שהחושך עצמו יתהפך לאור.
ומכאן השייכות לאירועי החודש.
א. נרות החנוכה מדליקין משתחשך, על פתח ביתו מבחוץ, כדי להאיר את החושך שבחוץ, לאהפכא חשוכא לנהורא, עד דכליא רגלי דתרמודאי (כמבואר בתורת החסידות).
ב. צום עשרה בטבת, היום בו סמך מלך בבל והביא את ירושלים במצור – התחלת ושורש כל ענין הגלות. והצום שהוא יום רצון נועד לבטל את סיבת הגלות עד שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ג. כ״ד טבת יום ההילולא ושלימות עבודתו של כ״ק אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו׳׳ע, אשר יסד את דרכה של חב״ד – להחדיר את עצם האמונה לתוך השכל האנושי בחכמה בינה ודעת, להפוך את השכל הקר והמת לשכל א־לקי חי.
פנימיות 60 טבת תשנ"ט – הרב ישבעם סגל)