רבים מבני התורה היראים מתנצלים בלבבם על מיעוט ההתעסקות בענייני גאולה ומשיח, בנימוק שרוב מניין ובניין של ראשי הישיבות וגדולי התורה אינם מתמקדים בנושא המשיח (״הלכתא למשיחא״), וחלק מהם אף שוללים התעסקות יתרה בעניינים אלו ש״לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו״, עד שישנם המגדירים את זיהוי ״המשיח שבדור״ כ״כפירה בעיקר״… ונחנו מה – טוענים תלמידיהם – כי תלינו עלינו?!
ותשובתם: ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ – שכבר היה לעולמים, שאותם ענקים שעסקו במושכלות המופשטים של פנימיות התורה ומושגי חקירה אלוקית כהרמב״ם, הואשמו ע״י ה״תלמודיים״ (גאוני הגמרא בתקופתם) כ״כופרים״… והייתכן?
ברם, זאת למודעי יסוד גדול בהשקפת היהדות, שבתורתנו הקדושה ישנם שני תחומים כלליים: מצוות האיברים וחובות הלבבות, ורוב תלמידי החכמים מאורי דורנו עיקר עיונם במצוות המעשיות – שיעורם, זמנם, חלותם על ה'גברא' או ה'חפצא' או מציאת ב׳ דינים בהגדרת מהותם. אך התחום של חובות הלבבות – (עיקרי האמונה המחשבתיים, מושגי האלוקות המופשטים, נשמות, ספירות ומלאכים) רובא דרובא של גאוני ופוסקי ולמדני הדור לא איתמחו גברא (ועיין בחיבורי הגאונים למיניהם על הרמב״ם, שחידושיהם מתחילים בהלכות ק״ש ומסתיימים בדיני בני נח, תוך דילוג על יסודי ־ התורה ועל הלכות משיח!) ־ וי״ל שעפ״י הכלל ״הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בממוני״ יש לומר ״הלכתא כרבי באמונה ובענייני משיח״…
שהרי חכם אמיתי ״על מה שלא שמע – אומר לא שמעתי״, ו״כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין (גלות וגאולה) אל יהא לו עסק עמהן״… וככלל ההלכתי הידוע, שבכל מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים – בעניין של קבלה – הלכה כמקובלים!
ובפרט דחזינו בשיחות קודש הנפלאות של הרבי ומאמריו הקדושים – שמשלב ומתאים את המושגים האלוקיים (של אופן הגילויים דימות המשיח ועניינם בספירות) וההגדרות ההלכתיות עפ״י נגלה דתורה, תוך שיבוץ האורות דנסתר בכלים דנגלה, דבר התורם לכל בן תורה ביסוס הלכתי ונפשי ביסודות האמונה ובציפייה למשיח.
ומה גם שע״י תורת רבינו – מבאר ומאחד מאמרז״ל הנראים כסותרים או תמוהים, כך שרק מי ששולט בעצמותה של התורה באמת לאמיתה יכול ליצור הרמוניה מופלאה כזו, כמ״ש ״משפטי ה׳ אמת (אימתי? כאשר) צדקו יחדיו״.
ולעומתו, כל המנגדים לאורו של משיח אשר ״חרפו עקבות משיחך״ במסווה דאגה לטוהר האמונה, נלאו מלבאר את המושגים הפשוטים ביותר בסוגיות האמונה ואופי הגילויים של הגאולה דלעתיד (מפני שכללות תחום זה של פנימיותה של תורה – לא טעמו ממנה, ואמרז״ל: ״אין התינוק יודע לקרות אבא – עד שיטעום וכו'״…).
וככל ש״קושיותיהם״ עצומות יותר – (עד שיפלא איך לא חשו בזה גדולי החסידות) – מורה על פער הבערות בנושא, ולמה הדבר דומה? ל'בן חמש למקרא' שילעג לתורת היחסות של איינשטיין הטוענת ש״הקו הכי ישר הוא – הקו העקום״… כפירה במקובל מאבותינו!… וכבר אמרו חז״ל: ״לא ניתנה תורה לידרש (חלק האגדה – סודות התורה) אלא לאוכלי המן״ (לחם מן השמים – פנימיות התורה), ומי שנפשם קצה ״בלחם – הקלוקל״ (החוששים שחסידות מקלקלת) – יזכרו: ״שאין המבוקש מן החכמים סיפור הדרשות… כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן״ (אג׳ תחה״מ להרמב״ם).
ואנחנו נבחר – שיימשך אחרינו בעל שכל על אמונת האמת ואפילו אחד! ואם (אפילו) רחקו ממנו אלפים סכלים (מסיבת) להאמינם ב״בטל״ (שם). ונתמסר ללימוד ״תורתו של משיח דורנו״ – ו״משיח אתא לאתבא צדיקייא (וחרדייא) בתיובתא" ־ תרתי משמע…
("פנימיות" 1 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר)