לשולחן המערכת הגיעו מספר שאלות מהקוראים שיחיו, בבקשה לבאר מקור למנהגי חב״ד מסוימים, וחלקם מובאים בזה.
ונפתח בלשונו הזהב של כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו (אג׳׳ק ח״א ע׳ רפ״ז ואילך) כשמתייחס לשאלה מסויימת על הנאמר בא׳ הקונטרסים, ואותם מקנתרים מכריזים ״הלא אלו דברנו מאז ומקדם, אשר דרך החסידים ומנהגם לאמר רמזים וצחות בלי כל יסוד ומקור״, ואחר שהרבי מבאר בארוכה ועונה על השאלה, מסיים שם: ״כל המאמרים אשר בשיחות הקודש, אף אלו הנראים לתמוהים בעינינו, יש להם פי' וביאור היטב, ועל כגון זה ארז״ל (ירושלמי פאה פ״א ה׳׳א) כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא ריק, מכם הוא, למה? "שאין אתם יגיעים בתורה".
שאלה: ראיתי בבתי כנסת חב״ד שבעת אמירת ״עלינו לשבח״ בסיום התפילה, יורקים על הרצפה. ותמוה הדבר, דאע״פ שלכאורה נפסק בשו׳׳ע אדה״ז (סי׳ צי סי״ד) ש״מותר לרוק בבית הכנסת״, הרי מפורש משמע מהמשך הדברים (בסי׳ צ״ז ס׳׳ב) ש״הרק בתפילתו כאילו רק בפני המלך, לפיכך אסור לרוק לרצונו״, וגם כשיש הכרח לרוק, מביא שם כו״כ סייגים (עיי״ש).
ומפורש יותר בשו״ע (סקנ״א ס״ז) שנפסק ״יכול לרוק בו״ (בבית הכנסת), ומדייק בזה בבאה״ט וז״ל: ״בו דוקא, שלא בשעת תפילה, והאר״י ז״ל הי׳ נזהר מרקיקה אפילו שלא בשעת התפילה״ (וראה גם במג״א סק״ט). וא״כ צריך להבין המקור למנהג הקבוע בחב״ד להדר ולרוק בעת אמירת ״עלינו לשבח״ בבית הכנסת.
תשובה: המקור למנהג חב״ד בזה הוא, מהמובא בספר ״היום יום…״, שחיבר כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, ושם בקטע לט׳ טבת כתוב, וזלה״ק: ״נוהגין בנוסח עלינו לומר: שהם משתחוים להבל ולריק… הרקיקה היא אחר האמירה. טעם הרקיקה, כי מדבור מתהווה רוק, ואין רוצים ליהנות מרוק זה״. (והמקור לזה, מציין הרבי – ב״היום יום…״ שלו הפרטי – בכי"ק: ״קייץ צז, וינא״).
ואם ישאל השואל, הרי נפסק בשו״ע יו״ד סקע״ט ס״ח: ״…רוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעוה״ב״. כי אין מזכירין שם שמים על הרקיקה, ומדוע כאן נוהגין לירוק ומיד אח״ז אומרים ׳׳ואנחנו כורעים ומשתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה"?
יש לעיין ולמצוא מענה בדבריו המפורשים של הט״ז בסק״ה וז׳׳ל: ׳׳…אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה קודם ואנחנו כורעים, דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגילולים של עובדי כוכבים, והיא כבוד שמים שמזכיר אח׳׳כ כן נראה לי״.
ומסגנון דבריו במילים ״ממה שנוהגין ברקיקה׳׳, מוכח שכבר בזמן הט״ז נהגו נהגו כולם לירוק בעת אמירת עלינו, וא״כ מנהג חב״ד בזה אינו אלא כ״מחזיר עטרה ליושנה״.
שאלה: ראיתי הרבה מחסידי חב״ד שבעת הכניסה והיציאה מהבית, נוהגים רק להניח היד על המזוזה ולא מנשקים היד, ואבקש לעיין ולדון בנושא זה.
א.
תשובה: אמנם נכון מש״כ שראה כו״כ נוהגים כך. ובאמת שראינו הנהגה כזו, כמעשה רב, אצל כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, שנהג תדיר בפרהסיא בעת שעובר ליד המזוזה, להניח היד על המזוזה ולא ראינו שנשקה.
ואעפ״כ שאין אתנו יודע עד מה, להסביר את הנהגתו בקודש של נשיא דורנו, אפשר לציין לזה את לשונו הברור של הרמ״א בהל׳ מזוזה (סרפ״ה סק״ב) וז׳׳ל: ״יש אומרים כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה… ויאמר ה׳ ישמור צאתי וגוי… וכן כשיכנס אדם לבית יניח ידו על המזוזה״.
וכן מוכח ממעשה דאונקלוס הגר המובא בגמי (מס׳ עבודה זרה דף י״א, ע״א) וז״ל: ׳׳…כי נקטי לי׳ ואזלי חזא מזוזתא [שמנחא אפתחא] אותיב ידיה עלה״. (=כשלקחוהו ויצאו ראה את המזוזה הקרועה בפתח והניח ידו עליה). הרי שמניח היד על המזוזה, ואין מוזכר שמנשק את היד שהונחה עליה. אמנם, עדיין צריך ביאור בטעם בגוף הענין, מה הטעם שלא לנשק? ועצ״ב.
ב.
ברם לאידך, הרבי בעצמו עורר, כמה פעמים, להרגיל ולחנך את הילדים לנהוג לנשק את המזוזה, כמובא ביחידות מט״ז אדר תשמ״ז (התועדויות מ״ז ח״ב ע׳ 647): ״…מדיייקים בכל בית יהודי שהתינוקות ינשקו את המזוזה שעל פתח חדרם לפני השינה״.
ויתירה מזו אמר הרבי בש״פ וירא תשנ״ב (סה״ש נ״ב ח״א ע׳ 89): ״כפי שרואים במוחש אצל ילדי ישראל שטבעם מושך אותם לנשק את המזוזה, ומגביהים את גופם למעלה כדי לנשק את המזוזה, וכמה פעמים במשך היום, ובפרט בהתחלת היום, תיכף בקומם משנתם, ובסוף היום, קודם השינה״.
ג
ומצאנו גם שכ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, העיד על עצמו, שלפני שלקחוהו למאסר הידוע בשנת תרפ״ז (-רשימת המאסר הובא בליקוטי דיבורים, ליקוט לד, עמוד 1236) והתכונן לעזוב את ביתו: ״נשקתי את מזוזת הבית וישבתי על אחד הספסלים…״
וכן מובא מפורש בברכי יוסף (שו״ע יו״ד סרפ״ה ס״ב) על דברי הרמ״א הנ״ל, וז״ל: ״והאר״י זצ״ל כתב, יניח אצבעו הנקיא אמה על שדי וינשקנה ויתפלל לה׳ שישמרנו בשם שדי, וחילופו באותיות המאוחרות תכ״ה, שיצילנו מיצר הרע״.
באם יש למישהו מהקוראים עוד מקורות בענין זה, נקבל זאת בשמחה.
(פנימיות 39 – עם הרב ברוך וילהלם)